פורסם ביום 9 אוגוסט 2019
 במסגרת  

משפחה פלסטינית פונתה משכונת סילואן שבירושלים המזרחית

עמותת מתנחלים מגבירה את נוכחותה בשכונות פלסטיניות

על פי הערכות, כיום תלויים ועומדים הליכי פינוי נגד 199 משקי בית פלסטיניים, רובם ביוזמת עמותות מתנחלים, ובהקשר זה עלולים להיעקר מבתיהם 877 בני אדם, בהם 391 ילדים. לפינוי עלולות להיות השלכות גופניות, חברתיות, כלכליות ורגשיות חמורות על המשפחות הנפגעות.

ב־10 ביולי פינו הרשויות הישראליות את אִלְהָאם חוסיין סיאם ואת ארבעת ילדיה הבוגרים מביתם שבשכונת ואדי אל־חילווה בסילואן שבירושלים המזרחית, ובכך שמו קץ למאבק משפטי בן 25 שנה. הפינוי, שבו השתתפו מתנחלים שסילקו את רהיטי המשפחה,[1] בא לאחר שב־12 ביוני 2019 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים לטובת עמותת המתנחלים אלע״ד, שתבעה בעלות על מרבית ביתה של משפחת סיאם, לרבות הדירה שפונתה, חנות וחצר סמוכה. ב־8 ביוני 2019 דחה בג״ץ על הסף עתירה שהגישה המשפחה נגד הפינוי.

מתנחלים כבר עברו לגור בדירה שפונתה, ואילו משפחתה של אִלְהָאם עברה לחיות יחד עם בני משפחה אחרים במה שנותר מהנכס המשפחתי. לדברי המשפחה, כעת הם צריכים לשלם הוצאות משפט בסך 72 אלף ש״ח לעמותת אלע״ד, ו־50 אלף ש״ח לבית המשפט המחוזי. בנוסף על כך, לדברי אלהאם סיאם, עמותת אלע״ד דורשת כעת שהמשפחה תשלם להם 400 אלף ש״ח דמי שכירות בדיעבד, דרישה שהמשפחה הגישה נגדה התנגדות וכעת היא ממתינה לפסיקה סופית בעניין. במהלך הפינוי נעצר ג׳וואד סיאם, אחד היורשים ומנהיג בקהילת סילואן, ולאחר מכן נאסר עליו להיכנס לשכונת סילואן, לרבות לביתו, למשך שלושה ימים.

ירושלים המזרחית: פלסטינים בסכנת פינוי

 

 

אמצעי הפקעה

בעשורים האחרונים השתלטו עמותות מתנחלים, בתמיכת הרשויות הישראליות, על נכסים בתוך שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית והקימו בהן מספר מתחמי התנחלות. התנחלויות כאלה מרוכזות ברובעים המוסלמי והנוצרי של העיר העתיקה, בסילואן, שייח׳ ג׳ראח, א־טור (הר הזיתים), ואדי ג׳וז, ראס אל־עמוד וג׳בל אל־מוכבר.[2] פעילות מתנחלים באזורים אלה הביאה לפינוי בכוח ולעקירה של תושבים פלסטינים, ולאלה נודעו השלכות הומניטריות שליליות. נגד רוב ההליכים הללו הוגשו עררים או עתירות בבתי משפט ישראליים, ללא הצלחה.

אמצעים שונים שימשו לאורך השנים להעברת בתים פלסטיניים לידי עמותות מתנחלים. במקרים אחדים פנו מתנחלים לבית המשפט בתביעה לפנות את התושבים הפלסטינים בטענה שהקרקע או הבניינים היו בבעלות של יהודים או של ארגונים יהודיים בירושלים המזרחית לפני 1948.[3]

במקרים אחרים הוחל חוק נכסי נפקדים תש״י־1950. חוק זה, שנחקק כדי להסדיר רשמית את הפקעתם של אדמות ונכסים של פלסטינים שגורשו או ברחו במלחמה בין ישראל לארצות ערב ב־1948, הוחל על ירושלים המזרחית מאז 1967, אף כי לא באופן עקבי.[4] במקרה של משפחת סיאם, בעלת הנכס המנוֹחה, סבתה של אלהאם, הורישה את הנכס לשמונה מבני המשפחה, והאפוטרופוס על נכסי נפקדים לקח לידיו את השליטה בשניים מחלקי העיזבון בנימוק ששניים מהיורשים חיים בחו״ל, ולכן הם בחזקת "נפקדים". אלהאם היא בתו של אחד מאותם יורשים "נפקדים". בשנת 2018 העמיד האפוטרופוס על נכסי נפקדים את רבע הבית שבבעלותו למכירה פומבית, ועמותת אלע״ד זכתה בו כשהציעה עבורו יותר מ־2 מיליון ש״ח.

כן נחלו עמותות מתנחלים הצלחה מסוימת ברכישת אדמות ונכסים ישירות מידי בעליהם הפלסטינים, בשל המצב הכלכלי הקשה ברבות מהשכונות הנפגעות. במקרה של משפחת סיאם הצליחה עמותת אלע״ד לרכוש את חלקי הנכס מידי ארבעה מהיורשים: יחד עם החלק שרכשו מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים הצליחו המתנחלים להשיג את מרבית הנכס, ובית המשפט המחוזי פסק לטובתם.

ההשלכות של פינוי משפחות מבתיהן

לפינוי משפחות מבתיהן נודעו השלכות גופניות, חברתיות, כלכליות ורגשיות חמורות. לא זו בלבד שהפינוי גוזל מהמשפחה את ביתה – הלוא הוא הנכס העיקרי ומקור הביטחון הפיזי והכלכלי שלה – לעיתים קרובות הוא משבש את מקורות המחיה שלה, מעמיק את עוניה ופוגע ברמת החיים שלה.[5] העלויות המשפטיות הגבוהות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים נגד כוונת הפינוי הן נטל כבד על כתפי המשפחות, שמשאביהן הכספיים דלים מלכתחילה. ההשלכות על ילדים קשות במיוחד, וכוללות הפרעת עקה פוסט־טראומטית, דיכאון, חרדה וירידה בהישגים בלימודים.

בנוסף, הקמת מתחמי התנחלות בלב שכונות פלסטיניות יוצרת סביבה כופה על חיי היום־יום של הפלסטינים החיים בקרבת המתחמים האלה, ודוחקת את רגליהם. היסודות המרכיבים סביבה זו כוללים בעיקר רמות גבוהות של חיכוך; הגבלות על התנועה והגישה, במיוחד בחגי ישראל; ופגיעה בפרטיות בשל נוכחותם של מאבטחים שכירים ומצלמות אבטחה.[6]

מעמדה של ירושלים המזרחית במשפט הבינלאומי

ב־1967 כבשה ישראל את ירושלים המזרחית וסיפחה אותה באופן חד־צדדי לשטחה, סיפוח שהקהילה הבינלאומית אינה מכירה בו. האו״ם קיבל החלטה "שלא להכיר בכל שינוי שהוא בקווי 4 ביוני 1967, לרבות בכל האמור בירושלים, למעט אלה שעליהם הסכימו שני הצדדים באמצעות משא ומתן". גם התנחלויות אינן חוקיות מתוקף המשפט הבינלאומי.

 


[1] Wadi Hilweh Information Center, “Elad settlement association seize the property of Siam family,” 10 July 2019.

[2] ב־22 בינואר 2019 ביקר המתאם ההומניטרי מטעם האו״ם בשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימי מקגולדריק, יחד עם בכירים נוספים באו״ם ובארגונים שותפים לא ממשלתיים, אצל משפחת סבאר׳ וקרא לעצור את התוכניות שיזמה עמותת מתנחלים לפינוי המשפחה.

[3] החוק הישראלי מתיר לישראלים להגיש תביעות לאדמה ונכסים שלכאורה היו בבעלת יהודים בירושלים המזרחית לפני הקמת מדינת ישראל. עם זאת, הוא מונע מפלסטינים את הזכות לתבוע מחדש אדמות ונכסים במה שעכשיו הוא מדינת ישראל.

[4] ב־1967 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, שלא להחיל את החוק בירושלים המזרחית, אף שבשנות השמונים שימש החוק באופן ספוראדי להפקעת נכסים בסילואן וברובע המוסלמי של העיר העתיקה מידי בעליהם הפלסטינים. לאחר מכן הוחלו הקלות בכללים, ראו ניר חסון, "חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה: חוק נכסי נפקדים תקף גם במזרח ירושלים", 5 ביוני 2013

[5] ראו גם Norwegian Refugee Council, The Economic Impact of Displacement, April 2015

[6] לניתוח של ההשלכות של השתלטות מתנחלים על שכונת בטן אל־הווא בסילואן ראו "ההשלכות ההומניטריות של התנחלויות בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית: הסביבה הכופה," משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, ירחון הומניטרי, יוני 2018.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית