פורסם ביום 13 פברואר 2019
 במסגרת  

משפחה פלסטינית בירושלים המזרחית על סף פינוי

המתאם ההומניטרי מטעם האו״ם קרא לעצור את סילוקם

בעקבות התפתחויות מהעת האחרונה, פליטים פלסטינים ממשפחת סבאר׳, השוכנים בשכונת שייח׳ ג׳ראח שבירושלים המזרחית, נמצאים כעת בסכנה קרבה של פינוי בכוח מביתם, לאחר מאבק משפטי ממושך עם עמותת מתנחלים. בבית גרים היום שלושים ושניים בני המשפחה, בהם שישה ילדים; לפחות 19 בני אדם נוספים ייפגעו מאובדן הבית. סילוקם עלול לעלות לכדי העברה בכפייה, שהיא הפרה חמורה של אמנת ג׳נבה הרביעית. פינוי בכוח בניגוד למשפט הבינלאומי הוא גם הפרה של הזכות לדיור נאות ושל הזכות לפרטיות, ועלול להיות מנוגד גם לזכויות אדם נוספות.[1]

ב־15 בנובמבר 2018 דחה בית המשפט העליון ערעור שהגישו בני משפחת סבאר׳ ושכניהם ממשפחת חמאד נגד פסיקה קודמת ולפיה האדמה שעליה ממוקמים בתיהן מצויה בבעלותן של שתי עמותות ישראליות.[2] ב־3 בינואר 2019 הודיעה רשות האכיפה והגבייה הישראלית למשפחת סבאר׳ כי עליהם לפנות את ביתם עד 23 בינואר, ולא: יפונו ממנו בכוח. אף שההליך המשפטי מוצה, ב־14 בינואר נענו הרשויות לבקשה לעכב זמנית את הפינוי מטעמים פרוצדורליים.

מר סבאר׳ ניצב בחזית בית משפחתו, דצמבר 2018. © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 

ב־22 בינואר ביקר בביתה של משפחת סבאר׳ המתאם ההומניטרי מטעם האו״ם לשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימי מקגולדריק, יחד עם בכירים אחרים באו״ם ובארגונים שותפים לא ממשלתיים, וקרא לעצור את הפינוי.

פינוי באמצעים משפטיים

משפחת סבאר׳ איבדה את ביתה ביפו ומשפחת חמאד איבדה את ביתה בחיפה בעקבות המלחמה בין ישראל למדינות ערב ב־1948. בשנת 1956, בעקבות הסכם בין ממלכת ירדן לבין סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א), נמנו שתי המשפחות עם 28 משפחות פליטים פלסטיניות ששוכנו במיזם דיור באזור כַּרְם אל־ג׳עוני של שייח׳ ג׳ראח. לפני 1948 גרו בשייח׳ ג׳ראח משפחות יהודיות, אבל גם הן נמלטו בהקשר של מעשי האיבה ב־1948, ולאחר מכן פוצו על ידי ממשלת ישראל בגין אובדן בתיהן.

מפה 1 | ירושלים המזרחית: פלסטינים בסכנת פינוי

מפה 1 | ירושלים המזרחית: פלסטינים בסכנת פינוי

בשנת 1967 כבשה ישראל את ירושלים המזרחית, ולאחר מכן סיפחה אותה, וב־1970 חוקקה את חוק הסדרי משפט ומִנהל, שעל פיו ישראלים רשאים להגיש תביעות על אדמות ונכסים שלכאורה היו בבעלות יהודית בירושלים המזרחית קודם להקמת מדינת ישראל ב־1948. מפליטים פלסטינים, כמו משפחת סבאר׳, נשללה הזכות לתבוע מחדש אדמות ונכסים בשטח שהיום הוא ישראל, אף שביתם המקורי ביפו עדיין עומד על תילו.

בעקבות החוק משנת 1970 רשמו שני ארגונים ישראליים את האדמה בכרם אל־ג׳עוני על שמם, על סמך מסמכי רישום אדמות עותומניים, אף שהמשפחות הפלסטיניות כופרות באמיתותם של שטרי הבעלות הללו. בהמשך, מכרו ארגונים אלה את זכויותיהם באזור ל"נחלת שמעון בע״מ", חברה פרטית הרשומה בארצות הברית (Nahalat Shimon International), שהגישה במשך השנים שורה של תביעות לפינוי משפחות פלסטיניות משייח׳ ג׳ראח.

שייח׳ ג׳ראח: מרכז לפעילות מתנחלים בירושלים המזרחית

בעשורים האחרונים השתלטו עמותות מתנחלים, בתמיכת הרשויות הישראליות, על נכסים בתוך שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית והקימו בהן מספר מתחמי התנחלות.[3] בנוסף על שייח׳ ג׳ראח, התנחלויות כאלה מרוכזות ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי של העיר העתיקה, בסילואן, א־טור (הר הזיתים), ואדי ג׳וז, ראס אל־עמוד וג׳בל אל־מוכבר. סקר שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים ב־2016 הצביע על כך שנפתחו הליכי פינוי נגד 180 משקי בית פלסטיניים בירושלים המזרחית, רובם ביוזמת עמותות מתנחלים.[4] שמונה ממשקי הבית הללו, בסך הכול 43 בני אדם, כולל 19 ילדים, פונו מאז מבתיהם בבית חנינא, סילואן, העיר העתיקה ושייח׳ ג׳ראח. כמו כן, הליכים חדשים נפתחו נגד משפחות פלסטיניות. בעקבות זאת, נכון לינואר 2019, מוערך כי מתקיימים הליכי פינוי נגד 199 משקי בית פלסטיניים, ובהקשר זה עלולים להיעקר מבתיהם 877 בני אדם, בהם 391 ילדים.

בשל קרבתה האסטרטגית של שכונת שייח׳ ג׳ראח לקו שביתת הנשק משנת 1949 (הקו הירוק) ולעיר העתיקה (ראו מפה 1)[5] היא מטרה מרכזית לפעילות מתנחלים. באזור שוכנים כבר עתה מספר מוסדות ישראליים, בהם המטה הארצי של המשטרה ומשמר הגבול, משרד המשפטים והמבנה החדש של המוסד לביטוח לאומי. בשנת 1967 הפקיעו הרשויות הישראליות את מלון שפרד: על שטחו הוקמה התנחלות חדשה. על חלקת אדמה אחרת בשייח׳ ג׳ראח בנתה עמותת המתנחלים "אמנה" מבנה חדש והעבירה אליו את המטה שלה באוגוסט 2018 (ראו מפה 2).[6]

מאז שלהי 2008 פינו הרשויות הישראליות בכוח 55 פלסטינים, בהם עשרים ילדים, מבתיהם באזור כרם אל־ג׳עוני, בלא פיצוי ובלא דיור חלופי, על סמך טענות כי לפני 1948 היו הנכסים בבעלותם של יהודים או ארגונים יהודיים.[7] בתיהם נמסרו מייד למתנחלים, אף שהבניינים הרלבנטיים נבנו ב־1956, לאחר התקופה שבה הייתה האדמה לכאורה בבעלות ארגונים ישראליים.

נכון ל־31 בינואר תלויים ועומדים הליכי פינוי ביוזמת עמותות מתנחלים נגד 26 משקי בית בסך הכול בכרם אל־ג׳עוני, המונים כמאה בני אדם (30% מהם ילדים). הליכים אלה מבוססים בעיקר על טענות לגבי אי־תשלום של שכר דירה, בניית תוספות בנייה בלא היתרי הבנייה הדרושים, וטענות כי המשפחות אחראיות להפרות סדר ולהתנהגות מאיימת נגד שכניהן.

על פי תוכניות שהוגשו לעיריית ירושלים, בסופו של דבר מתכוונים המתנחלים להרוס את כל הנכסים בכרם אל־ג׳עוני כדי לפנות את השטח להתנחלות ישראלית ובה מאתיים יחידות דיור.[8]

עמותות מתנחלים פועלות גם בכּוּבָּאנִייַת אוּם הָארוּן שבמערב שכונת שייח׳ ג׳ראח.[9] בספטמבר 2017, בעקבות פסיקת בית המשפט, פונתה משפחת שמאסנה, שגרה בביתה באזור מאז 1964, והבית נמסר למתנחלים. ביולי 2017 דנה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים בתוכניות לבניית יחידות התנחלות חדשות, לרבות ארבע תוכניות לכובאניית אוּם הָארוּן. שתיים מהתוכניות מחייבות להרוס שני מבני מגורים, ובכך הן חושפות 17 משקי בית פלסטיניים, 74 נפשות בסך הכול, לסכנת עקירה. במקביל נפתחו באזור זה הליכים פרטניים לפינוי 35 משקי בית, שאוכלוסייתם הכוללת מונה כ־140 בני אדם, יותר משליש מהם ילדים.[10]

מפה 2 | שייח׳ ג׳ראח: התנחלויות ופלסטינים בסכנת עקירה – 2019

מפה 2 | שייח׳ ג׳ראח: התנחלויות ופלסטינים בסכנת עקירה – 2019

השלכות הפינוי על משפחות פלסטיניות

לפינוי משפחות נודעו השלכות פיזיות, חברתיות, כלכליות ורגשיות חמורות. לעתים קרובות, לא זו בלבד שהמשפחה מאבדת את ביתה – הלוא הוא הנכס העיקרי ומקור הביטחון הפיזי והכלכלי שלה – אלא גם משתבשים מקורות המחיה שלה, העוני שלה מעמיק ורמת החיים שלה יורדת.[11] העלויות המשפטיות הגבוהות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים נגד כוונת הפינוי הן נטל כבד על כתפי המשפחות, שמשאביהן הכספיים דלים מלכתחילה. ההשלכות על ילדים קשות במיוחד, וכוללות הפרעת עקה פוסט־טראומטית, דיכאון, חרדה וירידה בהישגים בלימודים.

בנוסף, הקמת מתחמי התנחלות בלב שכונות פלסטיניות יוצרת סביבה כופה על חיי היום־יום של הפלסטינים החיים בקרבת המתחמים האלה, ומפעילה עליהם לחץ לעזוב. סביבה זו כוללים בעיקר רמות גבוהות של מתיחות ואלימות, ומעצרים רבים; הגבלות על התנועה והגישה, במיוחד בחגי ישראל; ופגיעה בפרטיות בשל נוכחותם של מאבטחים שכירים ומצלמות אבטחה.[12].

מעמדה של ירושלים המזרחית במשפט הבינלאומי

ב־1967 כבשה ישראל את ירושלים המזרחית וסיפחה באופן חד־צדדי לשטחה אותה ואת האזורים הסובבים אותה. אולם, הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בסיפוח זה, ומועצת הביטחון של האו״ם הכריזה פעם אחר פעם כי כל האמצעים והצעדים החקיקתיים שנקטה ישראל כדי לשנות את אופייה של ירושלים ואת מעמדה בטלים ומבוטלים.[13]

בין פליטוּת לסכנה קרבה ובאה של פינוי בכוח: המקרה של הידאיה א־סבאר׳

"קוראים לי הידאיה א־סבאר׳. נולדתי בח׳אן יונס שברצועת עזה בשנת 1959. בחודש הבא, ב־24 בפברואר, ימלאו לי שישים. המשפחה שלי נאלצה לברוח מיפו לעזה בגלל המלחמה ב־1948. באמצע שנות השמונים עזבתי את הרצועה ונישאתי לאוסאמה א־סבאר׳. מאז אני גרה בבית הזה בשייח׳ ג׳ראח. זה הבית שלי כבר 34 שנים, וכאן ילדתי ארבעה בנים ושלוש בנות. כאן גרה איתי חמותי, שהייתה לי כמו אימא שנייה, עד שמתה בתחילת שנות התשעים, וכאן נפטר בעלי לפני יותר משמונה שנים.

"הקמתי כאן משפחה, אחרי שעזבתי בעזה את ההורים שלי ואת שני הילדים שלי מנישואים קודמים. בפעם האחרונה הצלחתי לבקר אצלם לפני יותר משמונה שנים. במשך 21 שנים עבדתי בגן ילדים בבית הספר דאר א־טיפל אל־ערבי, במרחק הליכה מהבית שלי. אחרי כמה ניסיונות שלא הצליחו, אישרו את הבקשה שלי לאיחוד משפחות, ובשנת 1991 קיבלתי תעודת זהות ירושלמית. הבית שלנו צנוע. יש בו שני חדרי שינה, חדר שירותים אחד, שני חדרי מגורים קטנים ומטבח. במשך השנים ניסינו, למרות האמצעים הכספיים הצנועים מאוד שלנו, לתקן נזילת מים ובעיות אחרות. ולמרות הכול אנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו שניאלץ לעזוב. אני אשאר ואתנגד. אבל האם נצליח, או שנאבד את זכויותינו?

"אני סובלת מסוכרת ויתר לחץ דם. נקבע לי תור לניתוח להחלפת פלטינה בכף הרגל ב־16 בינואר, אבל בגלל לחץ הדם הגבוה שלי לא ניתן היה לנתח אותי. הבריאות שלי מידרדרת בגלל החרדה, העצב והעקה שאיתם אני חיה כל הזמן. אם יקבעו לי תור חדש לניתוח איאלץ להישאר לזמן מה בבית החולים, אני לא יודעת כמה ימים. אבל איני יכולה לעזוב את הבית שלי, לא עכשיו. אני לא יכולה ללכת לבית החולים ואז לחזור ולגלות שהמשפחה שלי נזרקה לרחוב. מה אני יכולה לומר? אין לי מלים."


[1] הודעה מטעם ג׳יימי מקגולדריק (המתאם ההומניטרי), גווין לואיס (מנהל פעולות אונר״א בגדה המערבית), ג׳יימס הינאן (ראש משרד נציבות זכויות האדם של האו״ם בשטח הפלסטיני הכבוש) וקייט או׳רורק (מנהלת הנציגות המקומית של מועצת הפליטים הנורבגית), 22 בינואר.

[2] בקשת המשפחות לקיים דיון בהרכב מורחב נדחתה ב־10 בינואר 2019.

[3] אמצעים שונים שימשו לאורך השנים להעברת בתים פלסטיניים לידי עמותות מתנחלים. במקרים אחדים, כפי שקרה בשייח׳ ג׳ראח, פנו מתנחלים לבית המשפט בתביעה לפנות את התושבים הפלסטינים, בנימוק שהאדמה הייתה בבעלות של יהודים או של ארגונים יהודיים בירושלים המזרחית לפני 1948. במקרים אחרים הוחל חוק נכסי נפקדים תש״י-1950: חוק זה, שנחקק כדי להסדיר רשמית את הפקעתם של אדמות ונכסים של פלסטינים שגורשו או ברחו במלחמה בין ישראל לערבים ב־1948, הוחל על ירושלים המזרחית מאז 1967. כן נחלו עמותות מתנחלים הצלחה מסוימת ברכישת אדמות ונכסים ישירות מידי בעליהם הפלסטינים, בשל המצב הכלכלי הקשה ברבות מהשכונות הנפגעות. על סמך נתונים סטטיסטיים ישראליים מוערך כי נכון לעכשיו גרים בהתנחלויות אלו כ־3,500 ישראלים. מכון ירושלים למחקרי מדיניות, "שנתון סטטיסטי של ירושלים", מהדורת 2018, פרק ג׳, לוח ג׳/5.

[5] ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "המקרה של שייח׳ ג׳ראח: גרסה מעודכנת, אוקטובר 2010.

[6] "המטה החדש של 'המנוע של המתנחלים': בשכונת שייח׳ ג׳ראח", Ynet, 23 באוגוסט 2018.

[7] המפונים כוללים את משפחת אל־כורד, שפונתה בנובמבר 2008; משפחות חנון ואל־ר׳אווי, שפונו ב־2002, ולאחר שהשיבו לעצמן את בתיהן ב־2006 פונו שוב באוגוסט 2009; ואת משפחת ריפקה אל־כורד, שאיבדה בנובמבר 2009 חלק מביתה לעמותת מתנחלים. על בית רביעי השתלטו מתנחלים כבר בשנת 1967.

[8] נתון זה כולל לפחות מאתיים יחידות מגורים על פי תב״ע 12705, שהוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים בשנת 2008. ראו Seizing Control of Space in East Jerusalem (M. Margalit, June 2010) וכן "פינוי דיירים מבתיהם ותוכניות התנחלות בשיח׳ ג׳ראח: מקרה שמעון הצדיק" (עיר עמים, יוני 2009).

[9] גם באזור זה ניטשת מחלוקת ממושכת על הבעלות בין התושבים הפלסטינים לבין האפוטרופוס הכללי הישראלי, הפועל מטעם של ישראלים הטוענים כי הקרקע הייתה בבעלותם לפני 1948, ובעלים יהודים אחרים. רוב תושביו הפלסטינים של האזור הם פליטים, החיים לרוב בבתים מוזנחים ורעועים, שבכל אחד מהם גרה יותר ממשפחה גרעינית אחת. בספטמבר 2010 הגיע אל קיצו מאבק משפטי ממושך, כשבית המשפט העליון הישראלי פסק לטובת האפוטרופוס הכללי ויחידים יהודים אחרים. האפוטרופוס הכללי הוא הגוף המשפטי המשמש נאמן לכל נכס בירושלים המזרחית שלפני הכיבוש והסיפוח הישראליים באזור ב־1967 היה בניהול הממונה הירדני יעל נכסי אויב.

[10] כן יש תוכניות להקמת מבנה בן תשע קומות שבו ישוכן הקמפוס של ישיבת אור שמח (המכונה גם קמפוס גלסמן) ומבנה נוסף, משרדי, בן שש קומות. אף שתוכניות אלה מתמקדות בחלקות אדמה ריקות והבנייה בהן אינה כרוכה בפינויים, הן עתידות לשנות עוד יותר את אופייה הדמוגרפי של השכונה וליצור ברחבי שייח׳ ג׳ראח רצף של יחידות התנחלות ומבנים ממשלתיים ישראליים.

[11] ראו גם: Norwegian Refugee Council, The Economic Impact of Displacement, April 2015

[12] ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "ההשלכות ההומניטריות של התנחלויות בשכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית: הסביבה הכופה".

[13] ראו, בין היתר, החלטות מועצת הביטחון 252, 267, 471, 476 ו־478.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית