פורסם ביום 17 דצמבר 2019
 במסגרת  

התפתחויות שחלו לאחרונה מוסיפות ללחצים המופעלים על הסביבה הכפרית בנפת בית לחם

רוב עתודות הקרקע בנפת בית לחם הוקצו לשימוש הצבא הישראלי ומתנחלים

בשיר סוס, נשיא אגודת החקלאים של בית ג׳אלה, הוא הבעלים – יחד עם אחיו – של מספר חלקות אדמה באזור אל־מח׳רור שבבית ג׳אלה, בנפת בית לחם. אזור אל־מח׳רור משתרע על פני כ־3,000 דונם, ובנוסף על בית ג׳אלה כולל גם אדמות שבאופן מסורתי היו בשימוש הכפרים אל־ולג׳ה, בתיר, חוסאן, ואדי פוכין ונחלין (ראו מפה). עצי המשמש, הזית, התאנה והשקד באל־מח׳רור, המושקים במי מעיינות טבעיים, מהווים מקור מחיה חשוב לחקלאים מקהילות אלה.

בחלקת האדמה הגדולה ביותר, ששטחה כ־85 דונם, מגדל בשיר זיתים, ענבים ותפוחים. קבוצת דיפלומטים, המייצגים את ארצותיהם ברשות הפלסטינית, הגיעה באוקטובר כדי לסייע לו במסיק הזיתים.

"טוב שהדיפלומטים הגיו לעזור לנו. חשוב שהנוכחות של פלסטינים באל־מח׳רור תימשך. עצי הזית שאנחנו מוסקים היום ניטעו על ידי אבי לפני 30 שנה. הוא הבין שאם לא נעבד את האדמה נאבד אותה ולכן נטע את העצים האלה פה בכוונה. הוא תמיד אמר שאנחנו צריכים לאהוב את האדמה שלנו ולטעת בה."

כ־230 אלף פלסטינים חיים בנפת בית לחם, המשתרעת על יותר מ־660 קמ״ר, מהאזור החקלאי בחלקה המערבי ועד לים המלח במזרח. אלא שהגישה של פלסטינים למשאבים טבעיים אלה הוגבלה יותר ויותר מאז תחילת הכיבוש ב־1967, בשל סיפוח, הפקעת אדמות, הקמה והרחבה של התנחלויות ושל כבישים עוקפים, וגדר ההפרדה.[1] יותר מ־85% משטח הנפה מוגדרים כשטח C, שרוב רובו מחוץ לתחום עבור פיתוח פלסטיני, לרבות (בנפת בית לחם לבדה) כמעט 38% שהוכרזו "שטחי אש", 34% שהוכרזו "שמורות טבע", וכמעט 12% שהוקצו לפיתוח התנחלויות.[2] רק כ־13% מאדמות הנפה זמינות לשימוש פלסטינים, ומרבית שטח זה כבר בנויה, וככלל מקוטעת.

בשיר סוס ליד הבאר שאת המכסה שלה אולץ להרוס בעצמו, אוקטובר 2019 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

אל־מח׳רור הוא אחד מאחרוני המרחבים המועטים שנותרו לפלסטינים בנפת בית לחם לצורכי חקלאות ונופש, והוא שוכן במיקום אסטרטגי בין ירושלים לגוש עציון.

לדברי בשיר, "רבים מהחקלאים כאן באל־מח׳רור מתקשים להמשיך בשל כל ההגבלות. מאחר שאנחנו נמצאים בשטח C, אסור לנו לבנות או לחדש אפילו את הדבר הקטן ביותר בלי רשות המנהל האזרחי הישראלי. היה לי לוח שיש שהשתמשתי בו לכסות את אחת הבארות על האדמה שלי. בשנה שעברה גנבו אותו, ואני החלפתי אותו במכסה בטון חדש ובסורג מתכת. קיבלתי על זה צו הריסה וביקור של המנהל האזרחי, שבו הוזהרתי שאם אני לא אהרוס את המכסה הם יבואו ויהרסו אותו עם דחפור. הם באו שלוש פעמים, ובסופו של דבר הרסתי אותו בעצמי."

אף שבאל־מח׳רור קיימים כמה מבנים חקלאיים קטנים, הבנייה למגורים אסורה בשל משטר התכנון המגביל שישראל מחילה על פלסטינים בשטח C. ב־26 באוגוסט 2019 הרסו הראשויות הישראליות באל־מח׳רור בית ומסעדה השייכים למשפחת קיסייה. חמישה מבני המשפחה נעקרו ו־12 עובדים איבדו את מקור מחייתם בשל הריסת המסעדה, שנהרסה קודם לכן בשנים 2012 ו־2013, גם אז בגין היעדר היתרי בנייה. ההריסה באה בעקבות הליך משפטי ממושך שהחל ב־2005, לאחרונה ב־2017 ביוזמת "הימנותא", חברת בת של קרן קיימת לישראל (קק״ל). על פי דיווחים, מאז תחילת הכיבוש ב־1967 רכשה הימנותא אדמות בשטח של אלפי דונם בגדה המערבית,[3] וטוענת כי האדמה שעליה נבנו הבית והמסעדה נרכשה על ידה בשנת 1969. משפחת קיסייה חולקת על טענה זו ועומדת על כך שמעולם לא מכרו את האדמה.

זמן קצר לאחר מכן, בתחילת ספטמבר, הקימו מתנחלים מאחז חדש ליד אתרם של המבנים ההרוסים של משפחת קיסייה. במקום הוקמו מספר מבנים ארעיים והשטח גודר. לפי דיווחים אחדים, הימנותא החכירה את האדמה להתנחלות נווה דניאל הסמוכה, לשימוש חקלאי. עם זאת, לא ניתנו היתרים כלשהם לבניית המבנים באתר, ועל פי דיווחים המנהל האזרחי הישראלי התחייב לסלק את המאחז, שעדיין קיים נכון לעכשיו.[4]

ב־1 בספטמבר ניתנו צווי הפקעה לאדמת פלסטיניות בשטח בגודל כ־2.8 דונם באזור אל־מח׳רור, לבניית מנהרה וגשר חדשים. התשתית החדשה מיועדת להקלת עומס התנועה בכביש וגשר המנהרות הקיימים, שנבנו על אדמה שהופקעה מבית ג׳אלה בשנות התשעים כחלק מהטייתו של כביש 60 כך שיעקוף את בית לחם ויחבר את גוש עציון לירושלים.[5]

מנהרה חדשה בבנייה לאורך כביש 60, נפת בית לחם (ספטמבר 2019) / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

בשיר נפגע כבר מבנייתו של הכביש העוקף הראשון. "כשבנו את הכביש העוקף הראשון, עוד ב־1995, הרסו כמה מבנים בחלק אחר של האדמה שלי ולקחו ממני שני דונם. ואז, בחלק הזה פה, ובחלקה הבאה ששייכת לשכן, חברת הבנייה שפכה את כל הסלעים והאבנים מהחפירה. פניתי לבית המשפט ובסופו של דבר הם הסכים לשקם ולחדש את האדמה שנפגעה.

"לאחרונה, בחלקת אדמה שלישית שיש לי באל־מח׳רור, הבחנתי בכמה מוטות מתכת על האדמה שלי ובסימונים בירוק וצהוב עם סמלים בעברית על העצים. לא קיבלתי הודעה רשמית כלשהי אבל אני חושש שזה קשור לכביש העוקף החדש שהם מתכננים לבנות."

למרות כל הלחצים בשיר נחוש בדעתו להמשיך. "לפני כמה שבועות, כשעיבדתי את האדמה לבדי, הגיע למקום ג׳יפ צבאי [והחיילים שהיו בו] שאלו אותי מה אני עושה. אמרתי להם שאני מעבד את האדמה שלי. לכן טוב שהיום יש כאן נציגים בינלאומיים שתומכים בי. אנחנו הפלסטינים זקוקים לתמיכה במאבקנו לזכות בזכויותינו ובחופש שלנו."

תמיכה בחקלאות באל־מח׳רור

בספטמבר 2018 חתם ארגון קריטאס־ירושלים, ארגון הומניטרי לא ממשלתי העוסק בפיתוח, על מזכר הבנה עם עיריית בית ג׳אלה, להמשיך ביישום של מיזם "קידום ביטחון תזונתי ומחייה באמצעות שיקום אדמות אגרו־אקולוגי ותכנון נוף לאגירת מים באזור אל־מח׳רור בבית ג׳אלה". בשלב הראשון של המיזם שוקמו 125 דונם באל־מח׳רור. במהלך השיקום נוצרו 55 משרות זמניות לעובדים מיומנים ולא מיומנים וכן נערכו עשרה מפגשי הכשרה בנושא אגרו־אקולוגיה. השלב השני יכלול השלמה של העבודה שהחלה בחלקים אחרים של אל־מח׳רור, ולדברי ארגון קריטאס יהיה המיזם האגרו־אקולוגי הגדול ביותר בפלסטין. את המיזם מממנים עיריית העיר סרגוסה בספרד וארגון קריטאס־ספרד.

מאחזים

כל ההתנחלויות אינן חוקיות מתוקף המשפט ההומניטרי הבינלאומי. מאחזים הם התנחלויות שהוקמו גם תוך הפרה של החוק הישראלי, אך מתוך הסכמה שבשתיקה ולעיתים קרובות גם בתמיכתן הפעילה של הרשויות הישראליות. מאז שלהי שנות התשעים הוקמו יותר מ־120 מאחזים, המשתלטים על שטחים נרחבים באמצעות מרעה ועיבוד אדמה. לדברי "שלום עכשיו", נכון לעכשיו 15 מאחזים הוכשרו בדיעבד ("הוסדרו") לפי החוק הישראלי כהתנחלויות עצמאיות או כ"שכונות" בהתנחלויות קיימות, ולפחות 35 מאחזים נוספים נמצאים בהליך הכשרה.[6] ההשתלטות על אדמות להקמת ההתנחלויות הללו שללה מפלסטינים את רכושם ופגעה במקורות מחייתם. כמה מהמאחזים מהווים גם מקור למתקפות בלתי פוסקות נגד פלסטינים ולהפחדתם. הכשרתם על ידי הרשויות הישראליות מצטרפת לחשש החמור ממילא בדבר היעדר מיצוי דין בכל האמור באלימות מתנחלים.

כביש עוקף חברון

בתחילת ספטמבר החלה הבנייה של כביש עוקף באורך עשרה ק״מ באזור חברון, בין צומת גוש עציון לכניסה הדרומית לחלחול. באפריל 2019 הופקעה אדמה בשטח כ־400 דונם לצורך בניית הכביש, שהתוכנית לבנייתו הוגשה לראשונה ב־2003 ואושרה ב־2012. הכביש נועד בראש ובראשונה לאפשר למתנחלים לנסוע אל חברון וממנה מבלי לעבור בקרבת מחנה הפליטים אל־ערוב והכפר בית אומר. לדברי משרד הקישור והתיאום האזורי (מת"ק) הישראלי, המיזם, שיושלם ב־2022, יעלה מאות מיליוני שקלים, ויצמצם משמעותית את גודש התנועה והתאונות לתועלת מתנחלים ופלסטינים כאחד.

חלק ניכר מהאדמות שבהן יעבור הכביש העוקף מעובדות ומשמשות לגידול עצי פרי וזיתים, ובמיוחד גפנים שהאזור ידוע בזכותן. משרד החקלאות הפלסטיני והעיריות שהפגיעה בהן היא הקשה ביותר, חלחול ובית אומר, מעריכים כי 33 אלף עצים, רובם עצי פרי, ייעקרו. בניית הכביש, שיהווה מחסום הפרדה פיסי בין הקהילות לאדמת החקלאיות שלהן, תגרום לחסימתן של לפחות שבע דרכים חקלאיות קיימות ולבידודם של עד 5,000 דונם.


[1] אחרי 1967 סיפחה ממשלת ישראל כ־10 קמ״ר מצפון נפת בית לחם לשטח ישראל, והטמיעה אדמות אלה בתחום השיפוט העירוני של ירושלים שזה עתה הורחב. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בסיפוח זה. נכון לעכשיו מתגוררים יותר מ־100 אלף מתנחלים ב־19 התנחלויות ומאחזים ברחבי הנפה, לרבות באותם חלקים שישראל סיפחה למעשה לעיריית ירושלים.

[2] נתונים אלה כוללים שטחים שהוגדרו "שמורות טבע" בהקשר של הסכם נהר ואי משנת 1998 בין ישראל לאש״ף, ואשר מנוהלים בפועל כשטח C. שלוש הקטגוריות בתוך שטח C חופפות בחלקן. דף מידע של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "נפת בית לחם: קיטוע וחששות הומניטריים", ינואר 2015.

[3] לדברי ארגון שלום עכשיו, מאז 1967 רכשה קק״ל לפחות 65 אלף דונם מאדמות הגדה המערבית. "שטחים אלה משמשים להקמה והרחבה של התנחלויות ולנישול פלסטינים מאדמתם".

[4] יותם ברגר, "ימים לאחר שפונתה משפחה פלסטינית משטח של קק״ל, הוקם בו מאחז בלתי חוקי", הארץ, 11 בספטמבר 2019.

[5] לדברי שלום עכשיו, בעקבות בנייתו של כביש המנהרות המקורי ב־1995, "אוכלוסיית ההתנחלויות לאורך הכביש הוכפלה תוך שש שנים, ושולשה תוך עשור (מ־15,515 מתנחלים ב־1996 ל־30,853 מתנחלים ב־2001, ו־45,870 ב־2006). כיום חיים 76,976 מתנחלים בהתנחלויות המצויות במרחק נסיעה מירושלים דרך כביש המנהרות". "צווי הפקעה להרחבת כביש עוקף בית לחם עבור מתנחלים", 9 בספטמבר 2019.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית