פורסם ביום 14 פברואר 2020
 במסגרת  

מרפאות ניידות: אוזל המימון לטיפול רפואי בסיסי לקהילות חלשות פגיעות בגדה המערבית

מאמר זה נמסר על ידי ארגון הבריאות העולמי

ביתה של משפחה בדואית המשמש בחלק מהזמן כמרפאה. צילום: ארגון הבריאות העולמי / אליס פלייטבאוהל מאובק זה, המצוי באזור מרוחק בצפון בקעת הירדן, גרות בדרך כלל 11 נשים וילדות ממשפחת דראר׳מה מקהילת הרועים אל־מאלח שבנפת טובאס. אבל בתקופות מסוימות במשך 14 השנים האחרונות תפקד האוהל פעמיים בשבוע כמרפאה והוגש בו טיפול רפואי ראשוני לכמה מתושביו החלשים והפגיעים ביותר של האזור.

האוהל לא מחובר לחשמל או למים זורמים נקיים, והוא המעניק פרטיות מוגבלת מאוד. אך זה היה המרחב הזמין היחיד שבו ניתן היה לספק לנשים ולילדות בקהילה זו שירותי רפואה שגרתיים שאינם רפואת חירום. המרפאה הניידת, ובה רופא, אחות ומיילדת, מבקרת באל־מאלח פעמיים בשבוע, ובמהלך הביקור האוהל של משפחת דראר׳מה מאפשר למטופלות לפגוש את הצוות הרפואי.

בקהילת אל־מאלח יש שלושה שטחי מגורים נפרדים, וגרים בה בסך הכול יותר ממאתיים בני אדם.[1] את המים נאלצים התושבים להביא במכליות ולאחסן במכלים. מחיר המים הללו גבוה במידה ניכרת מה של מים המוזרמים בצינורות, וקנייתם מוסיפה לנטל הכספי המוטל על משפחות חלשות ופגיעות. לדבר הגינקולוגית של המרפאה הניידת, ד"ר וָּטן רג׳ב, אין כל ערובות לכך שהמים נקיים, והדבר מעורר שורה של בעיות אצל הנשים בקהילה: "נשים סובלות מזיהומים חוזרים ונשנים, מלווים בכאבים, כמו זיהומים בדרכי השתן, ודלקת הלדן (וגיניטיס) או דלקת הנרתיק והפות."

ד״ר וָּטן רג׳ב, גינקולוגית במרפאה הניידת. צילום: ארגון הבריאות העולמי/אליס פלייטאמל (שם בדוי), בת 59, סבתא לנכדים, חיה במרחק 17 ק״מ מבית החולים הקרוב ביותר, שנמצא בעיר טובאס. "אני סובלת מבעיות לחץ דם כרוניות ולא יודעת מה לעשות בקשר לזה. נאמר לי שאני צריכה לפנות למומחה למחלות לב בטובאס, אבל הנסיעה מלחיצה ויקרה כי אין לשם תחבורה ציבורית. תחבורה פרטית עולה 50 שקל, ולי אין כסף לזה. לכן השירות באל־מאלח כל כך חשוב למשפחה שלי."

המרפאה הניידת באל־מאלח היא חלק ממיזם שמיישם ארגון פלסטיני לא ממשלתי, איחוד ועדות הבריאות, המשרת 20 קהילות בנפות טובאס, חברון ובית לחם. המיזם מיושם בתמיכת ארגון הבריאות העולמי, בשותפות עם הארגון הבינלאומי הלא ממשלתי CARE International ומשרד הבריאות של הרשות הפלסטינית, במימון קרן מענה החירום המרכזית של האו״ם (CERF).

המרפאות המופעלות במסגרת מיזם זה מספקות שירותי רפואת משפחה (לטיפול במחלות כרוניות ובמחלות קשות); שירותי רפואת נשים (לתכנון המשפחה, היריון ולטיפול באלימות מבוססת־מגדר); כמו־גם שירותי בריאות הנפש ושירותים פסיכו־חברתיים; שירותי מעבדה בסיסיים; וביקורי בית. ממאי 2019 ועד לסוף 2019 ניתנו במרפאות הניידות הללו יותר מ־16,700 תורים לרפואה ראשונית, ו־65% מתוכם התמקדו בנשים ובילדות.

ר׳אדה אבו־רִ׳יש מפוּרוּש בית דג׳ן. המבנה שמאחוריה משמש כמרפאה ניידת במשך יומיים בשבוע בלבד. צילום: ארגון הבריאות העולמי/אליס פלייטעל פי הערכות, ליותר ממאה קהילות חלשות ופגיעות בשטח C של הגדה המערבית, שבהן מתגוררים כ־162 אלף פלסטינים, גישה מוגבלת בלבד או שאין להן גישה כלל לשירותי רפואה ראשונית, ולפיכך הן זקוקות לשירותיהן של מרפאות ניידות. זאת בראש ובראשונה בשל משטר התכנון הישראלי, המונע את בנייתם של מתקנים נחוצים, וכן הגבלות הגישה והתנועה, הפוגעות בגישה למרכזי שירותים.

ההגבלות הללו על הגישה לשירותי בריאות בסיסיים הן רק רכיב אחד של סביבה כופה הפוגעת בפלסטינים רבים ברחבי הגדה המערבית, ובשטח C במיוחד. רכיבים אחרים כוללים בין היתר הריסה ואיום בהריסה של בתים, בתי ספר ומבני מחיה שנבנו בלא היתר; מניעת תשתית שירותים; הגבלות על הגישה לשטחים חקלאיים ולאדמות מרעה; אכיפת חוק ירודה על מתנחלים אלימים; קידום פעיל של תוכניות "העברה"; ושלילת זכויות תושבוּת.

פוּרוּש בית דג׳ן, קהילה המונה 800 בני אדם וממוקמת ממזרח לשכם, בבקעת הירדן, נפגעת גם היא ממשטר תכנון ישראלי מגביל מאוד, לצד הגבלות על גישה לאדמות החקלאיות ולאדמות המרעה המסורתיות שלה, שרובן הוגדרו שטח אש. הבעיות הרפואיות בקהילה כוללות זיהומים בדרכי הנשימה, שלשולים, כאבים כרוניים, יתר לחץ דם ובעיות גינקולוגיות.

לדברי מחמוד (שם בדוי), אחד מראשי הקהילה, "מדיניות התכנון הישראלית מנעה מאיתנו לבנות מרפאה ראויה לשמה. אנו נאלצים להשתמש במבנה נייד, שניתן במקור כחדר משחקים לילדים, למטרה כפולה – מרפאה ואולם האספות של הכפר. אנו מוקפים בשלוש התנחלויות ובמחסום ואין באזור תחבורה ציבורית, כך שקשה להגיע לבית החולים הקרוב ביותר, הנמצא במרחק 40 קילומטר מאיתנו."

אנשי רפואה העובדים עם איחוד ועדות הבריאות מטפלים בילדה באזור אל־מאלח. צילום: ארגון הבריאות העולמי/אליס פלייטבמצבי חירום, הצורך מחריף עוד יותר. לדברי ר׳אדה אבו־ר׳יש, אם לשניים, "לא מזמן נלחצתי מאוד כשהיו לי שני מצבי חירום ולא הצלחתי לקבל שום סיוע. בפעם הראשונה הבן שלי נחתך חתך עמוק והחל לדמם, ואז בתי נכוותה כוויות קשות ולא הייתה לי מכונית להזעיק עזרה."

אף שמחמוד מעריך את התמיכה שמושיטים ארגון הבריאות העולמי וספקים אחרים בתחום הבריאות, בסופו של דבר הוא רוצה שבני קהילתו יזכו ליחס מכבד כבני אדם ולגישה לשירותי רפואה לאורך כל חייהם: "הדבר החשוב ביותר לבני אדם הוא גישה לשירותי רפואה לאורך כל חייהם. וזה אומר להבטיח כבוד, גישה לשירותי בריאות, לחינוך ולאמצעים מצילי חיים."

על פי מערכת הניטור והמעקב של ארגון הבריאות העולמי, בסוף 2019 צנח הכיסוי שהעניקו המרפאות הניידות לקהילות בשטח C מ־85% ל־60% מהנזקקים לשירותיהן, זאת בשל חסרי מימון קשים וסיומם של שני מיזמים הומניטריים מרכזיים במימון קרן מענה החירום ההומניטרית. אל־מאלח ופורוש בית דג׳ן נמנות עם הקהילות שנותרו בלא גישה לשירותי בריאות חיוניים.

ארגון הבריאות העולמי והארגונים השותפים לכוח המשימה לענייני בריאות מבקשים לגייס ב־2020, באמצעות תוכנית המענה ההומניטרי, 2.7 מיליון דולר שישמשו להבטיח לקהילות בגדה המערבית גישה לשירותי רפואה ראשונית חיוניים באמצעות מרפאות ניידות. משאבים אלה יאפשרו לארגון הבריאות העולמי להעניק שירותים ל־176 קהילות ולהרחיב את הכיסוי ליותר מ־120 אלף מתוך יותר מ־160 אלף הנזקקים לשירותיהן. כן יתמוך מימון זה בבניית יכולות העזרה הראשונה והמוכנות של עובדי קו ראשון בתחום הרפואה בקהילות מקומיות, כדי לסייע להם לתת מענה במקרי חירום, כששירותי רפואה אינם זמינים.

[1] אלה כוללים את חמאמאת אל־מאלח – אל־מייתה, חמאמאת אל־מאלח וחמאמאת אל־מאלח – אל־בּוּרְג׳.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית