פורסם ביום 4 יולי 2017
 במסגרת  

שטחי אש וסכנת העברה בכפייה

מאז שנות השבעים הכריזה ישראל כ־18% משטחי הגדה המערבית, שהם כמעט 30% משטח C, שטחי אש לאימונים צבאיים. שהייה בשטחים אלה אסורה בצו צבאי, אלא כאשר ניתן היתר מיוחד. למרות האיסור ממוקמות בתוך שטחים אלה 38 קהילות רועים פלסטיניות קטנות, שאוכלוסייתן מונה יותר מ־6,200 נפש. רבות מהקהילות הללו היו קיימות בשטח עוד לפני סגירתו.

פלסטינים אלה נמנים עם החלשים והפגיעים ביותר מבין תושבי הגדה המערבית, ורמות הצורך ההומניטרי בקרבם גבוהות מאוד. רובם התמודדו עם הריסת בתיהם ומקורות מחייתם, בנימוק של היעדר היתרי בנייה, שבלתי אפשרי להשיגם. חלקם נעקרו שוב ושוב, לפרקי זמן קצרים, כדי לפנות מקום לאימונים צבאיים. נהגים אלה, ונהגים אחרים הקשורים אליהם, יצרו סביבה כופה המציבה את בני האדם הנפגעים ממנה בסכנת העברה בכפייה.

ח׳אלד אל־עמור מח׳רבת סארורה – מסאפר יטא, חברון

מאי 2013: "מתנחלים הציתו את היבולים שלנו והרגו את החמור שלי."

אזור שהוגדר כשטח אש בצפון בקעת הירדן. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

ח׳אלד אל־עמור[1] נולד בשנת 1958 בקהילת הרועים ח׳רבת סארורה, באזור מסאפר יטא שבדרום נפת חברון. ח׳אלד וארבעת אחיו הם הבעלים של שטח אדמה בגודל 200 דונם בסארורה, ועליו הם מגדלים חיטה, שעורה וגידולים עונתיים אחרים לצריכה ביתית. לדברי ח׳אלד, לפני 1967 חיו בסארורה כ־24 משפחות. היו אלה משפחות של רועים וחקלאים שהתפרנסו מבעלי החיים שגידלו ופירות האדמה שעיבדו.

בשנות השמונים הגדירו הרשויות הישראליות את מרבית שטח מסאפר יטא, שבו חיות 14 קהילות רועים, כשטח צבאי סגור למטרות אימונים: "שטח אש 918". עקב כך הפכו הקהילות המתגוררות הללו מושא לשורה של מרכיבי מדיניות ונהגים שהחילו הרשויות הישראליות ומתנחלים, ואשר פגעו בתנאי חייהן. הפגיעה בח׳רבת סארורה הייתה קשה במיוחד, וכתוצאה מכך הידלדלה בהדרגה אוכלוסייתה.

"נולדתי בח׳רבת סארורה וחייתי שם במשך יותר משלושים שנה. שם נישאתי ושם ילדה אשתי עשרה ילדים. עזבתי ב־1996, עם משפחות אחרות, כשהכביש המוליך לכפר שלנו נסגר על ידי מתנחלים מההתנחלות מעון הסמוכה, אבל במשך שנים אחדות המשכתי להגיע לאדמה שלי באזור. עם זאת, המשכנו לחוות מתקפות אלימות של מתנחלים מההתנחלות מעון; ב־2003, למשל, התקיפו אותנו המתנחלים בזמן שקצרנו את החיטה שלנו – הם הציתו את היבולים שלנו והרגו את החמור שלי... היו לי 120 בעלי חיים שמכרתי אחרי שעזבתי את ח‘רבת סארורה; לא היה לי בית לגור בו, ולכן בניתי בית קטן בא־ריפעייה; אבל כעבור זמן הרשויות הישראליות הרסו את הבית מפני שלא היה לי היתר לבנות אותו. גם נגד הבתים של הילדים שלי בא־ריפאעייה הוצאו צווי הריסה. גם נגד האסם שבניתי בא־ריפאעייה, כדי לשכן בו את חמש הפרות שהן מקור ההכנסה החדש שלי, יש צו הריסה. איבדתי את כל מה שהיה לי כשנמלטתי מח‘רבת סארורה."

* המקרה התפרסם במאי 2013, במקרה המבחן "קהילות מסאפר יטא: החיים ב׳שטח אש׳"

מאי 2017: "אנחנו כבר לא סובלים מאלימות מתנחלים, אבל הבידוד שלנו גבר"

מפה: שטחים צבאיים סגורים ושטחי אש בגדה המערבית

"כעת אני מחלק את זמני בין א־ריפעייה לאל־מג׳אז, אחת הקהילות של מסאפר יטא שנמצאת בתחומי שטח האש", סיפר ח׳אלד למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים במאי 2017. "במשך שנתיים אחרי שאולצתי לעזוב את סארורה ניסיתי להשתקע בא־ריפאעייה, ולא הצלחתי. אני רגיל לחיי הרועים, והבית שאליו עברנו היה קטן מדי למשפחתי הגדולה. בסופו של דבר עברתי לאל־מג׳אז, שם יש בבעלותי מאה דונם, אבל נאלצתי להתחיל מאפס. לא הייתה לי קורת גג למשפחתי או ל־400 הכבשים שלי. נאלצתי לבנות כמה חדרים למשפחתי, באר מים גדולה ושני מחסים לבעלי החיים.

"הגשתי בקשה להיתר בנייה אבל המנהל האזרחי דחה אותה בנימוק שזהו שטח אש. כעת יש צווי הריסה נגד כל המבנים. בשימוע הארון בבית המשפט, לפני שבועיים, השופט סירב לתת לנו צו ביניים, שהיה נותן יותר זמן להעניק תוקף חוקי למבנים לפני שייהרסו, אבל קרא למנהל האזרחי להגיע אתנו להסכם.

"אם אנחנו רוצים לשמר את אורח החיים שלנו, אין לנו ברירה אלא להישאר באל־מג׳אז, למרות הבעיות. ניסינו לחזור לסארורה אבל המתנחלים הרסו את המערות שבהן התגוררנו והרעילו את בארות המים. מאחר שאל־מג׳אז מבודדת יותר, איננו סובלים בה מאלימות מתנחלים, אבל העלות של מתן מענה לצרכים הבסיסיים יקרה יותר. בגלל הכבישים המשובשים אני נאלץ לשלם עד שישים שקל למטר מעוקב של מים ממכליות, במקום עשרים שקל שהייתי משלם בסארורה. אותו הדבר נכון לגבי תחבורה. נסיעה במונית הלוך ושוב מאל־מג׳אז ליטא, העיירה הקרובה אלינו ביותר, תעלה 300 שקל, ולא תמיד מוצאים נהגי מוניות שמסכימים לעשות זאת.

"בכל מקום שאליו אנחנו הולכים הרשויות הישראליות ותקנות התכנון שלהן רודפות אותנו. הם רוצים את האדמה, בלי בני האדם שעליה. זה כמו לחיות בתא כלא גדול, אבל אין לנו ברירה. אין לנו היתרי עבודה בישראל. איננו בעלי מלאכה ואין לנו מקצועות או השכלה גבוהה. כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה מרעה וחקלאות. זה אורח חיינו."

ח׳אלד אל־עמור מחוץ למערתו ההרוסה בסארורה, מאי 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים


[1] במאמר המקורי כונה ח׳אלד אל־עמור בשם הבדוי מוחמד.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית