פורסם ב־ 27 מרץ 2019
 במסגרת  

לקראת יום השנה הראשון להפגנות "צעדת השיבה הגדולה" בעזה

ריבוי הנפגעים מציב את שירותי הבריאות, התמיכה הפסיכו־חברתית וההגנה תחת לחצים עצומים

מאז 30 במאי 2018 משתתפים אלפי פלסטינים בהפגנות השבועיות במסגרת "צעדת השיבה הגדולה" ליד גדר המערכת בין רצועת עזה לישראל, בקריאה לזכות השיבה של פלסטינים ולסיום המצור הישראלי. במקור תוכננו ההפגנות להתקיים מדי שבוע עד 15 במאי, יום השנה השבעים למה שהפלסטינים מכנים ה"נכבה" של 1948. עם זאת, בסופו של דבר הן נמשכו מעבר למועד זה, וכעת הן כוללות מעת לעת גם הפגנות על החוף ליד גדר המערכת בצפון עזה, וכן פעילויות ליליות ליד הגדר. ארגונים שותפים לכוח המשימה לענייני הגנה מסרו שוב ושוב כי מתוקף המשפט הבינלאומי, לכל הפלסטינים, לרבות ילדים, נתונה הזכות לחופש הביטוי וההפגנה.[1]

אף שמרבית המשתתפים הפגינו ללא אלימות, חלקם התקרבו לגדר המערכת וניסו לגרום לה נזק, הבעירו צמיגים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות ישראליים והפריחו לשטח ישראל עפיפונים ובלונים בוערים שגרמו נזקים לאדמות חקלאיות ולשמורות טבע בתוך ישראל.[2] דווח על מספר תקריות ירי והשלכת מטעני נפץ בקרבת ההפגנות. כוחות ישראליים הציבו צלפים והגיבו בירי בנשק חם, קליעי גומי ומכלי גז מדמיע, שחלקם הוצנחו מכלי טיס בלתי מאוישים.

נפגעים מהפגנות "צעדת השיבה הגדולה"

בין 30 במרס 2018 ל־22 במרס 2019 נהרגו 195 פלסטינים, בהם 41 ילדים, מידי כוחות ישראליים במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה", לרבות בהפגנות השבועיות ליד גדר המערכת, בהפגנות נגד המצור הימי על החוף, ובפעילויות הליליות ליד גדר המערכת. בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" הללו נפצעו 28,939 פלסטינים, בהם 25% מתחמושת חיה. איש כוחות הביטחון הישראליים נהרג ו־50 ישראלים אחרים נפצעו (שלושה חיילים ו־47 אזרחים) על פי דיווחים מידי ארגונים פלסטיניים חמושים  בתקריות שונות, לרבות ירי רקטות לדרום ישראל. באותה תקופה נהרגו 64 פלסטינים נוספים בנסיבות אחרות, בהן תקיפות אוויריות, הפגזות טנקים ופתיחה באש בשטחים שהגישה אליהם מוגבלת ביבשה ובים, ניסיונות הסתננות לשטח ישראל, פלישות ופעילויות יישור אדמה. (מאגר המידע של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים בנושא הגנה על אזרחים). לסקירה מקיפה על כל הנפגעים ברצועת עזה ראו כאן.

תגובתה של ישראל על ההפגנות עוררה בקהילה הבינלאומית חששות קשים ביחס למידת הכוח שהפעילו כוחות הביטחון שלה בתגובה.[3] ריבוי הנפגעים מקרב מפגינים פלסטינים לא חמושים, ובמיוחד מקרב הילדים[4] – בייחוד ריבוי הנפגעים מתחמושת חיה – בנסיבות שדומה שלא היוו סכנה מיידית למוות או לפציעה קשה עבור חיילים ישראליים מעברה השני של הגדר, עורר חששות בדבר שימוש מופרז בכוח בידי כוחות ישראליים והיעדר הגנה, במיוחד על ילדים. הרשויות הישראליות מסרו שהן בוחנות רבים ממקרי ההרג והודיעו על פתיחה בחקירה פלילית של 11 ממקרי המוות.[5]

"על כוחות ביטחון ישראליים מוטלת האחריות לנהוג באיפוק, ובנשק קטלני יש להשתמש רק כשהדבר בלתי נמנע לחלוטין ובמטרה להגן על חיים. אין להשתמש בכוח נגד אנשי סגל רפואי העוסקים אך ורק במילוי חובתם הרפואית. ילדים לעולם אינם צריכים להוות מטרה לאלימות, ועל חמאס וארגונים מיליטנטיים אחרים מוטלת החובה להגן על ילדים ולהבטיח שלעולם לא ייחשפו לסכנת פגיעה... על מארגני ההפגנות להבטיח שההפגנות יישארו בלתי אלימות."[6]

מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש

ועדת החקירה

ב־28 בפברואר פורסם הדוח הראשוני של ועדת החקירה הבינלאומית הבלתי תלויה לחקירת ההפגנות בשטח הפלסטיני הכבוש, שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם של האו״ם. לאחר מכן, ב־18 במרס, פורסם הדוח הסופי. ועדת החקירה בחנה את כל מקרי ההרג הקשורים להפגנות בין 30 במרס 2018 ל־31 בדצמבר 2018 (189 הרוגים פלסטינים) והתחקתה אחר יותר מ־700 פצועים שנפגעו מידי כוחות ישראליים במהלך ההפגנות. מלבד בשני מקרים, מצאה הוועדה יסוד סביר להאמין כי השימוש שעשו כוחות ישראליים בתחמושת חיה נגד מפגינים היה בלתי חוקי. כן קראה הוועדה לישראל לנהל חקירות יסודיות שיבדקו את ההרג של אזרחים פלסטינים בהקשר של ההפגנות, לאור הפרת משפט זכויות האדם הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.[7] ממשלת ישראל דחתה את ממצאי הדוח בטענה שהם מוטים ושאינם מביאים בחשבון את הסיכון שנשקף בשל המעשים האלימים מעזה.

מענים הומניטריים בהקשר של ההפגנות

במענה על ההפגנות העניקו גורמים הומניטריים קדימות למתן טיפול רפואי מיידי ומציל־חיים; מתן תמיכה נפשית ופסיכולוגית למי שנפצעו או נפגעו בדרכים אחרות; ומעקב ותיעוד של הפרות אפשריות בתחום ההגנה. התערבויות אלה כללו תיאום ותמיכה בנקודות קדמיות לטיפול בטראומה, הצבת צוותים כירורגיים, משלוחים מיוחדים של תרופות ואספקה רפואית והקצאת מימון דרך הקרן ההומניטרית וקרן חירום המרכזית. למרות הסיוע המשמעותי שניתן, הטיפול בצרכים המרובים של זרם הנפגעים העצום נותר מאתגר בשל היעדר מימון, שנים של מצור ישראלי, הפילוג הפוליטי הפלסטיני מבית ומשבר האנרגיה הכרוני. מגזר הבריאות העזתי, הכורע מלכתחילה תחת הנטל, מתקשה במיוחד להתמודד עם זרם הנפגעים העצום.

רפואת חירום: אתגרים ומענים

ריבוי נפגעי הטראומה במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" פגע ביכולתו של כלל מגזר הבריאות לספק שירותים חיוניים, והוביל להקפאת ניתוחים אלקטיביים, הקצאה של מיטות אשפוז לטיפול במטופלים כירורגיים, העברת סגל רפואי ואמבולנסים לטיפול בפצועים, והטיל נטל כבד אפילו על שירותי עזר רפואיים כמו כביסה ושירותי ניקיון בבתי חולים. פגיעות טראומה וחשיפה לאלימות הגבירו את הצורך בשירותי שיקום גופני ונפשי. על מתן טיפול מיידי בפצועים מקשים אתגרים תפעוליים משמעותיים, לרבות כמות מוגבלת של אספקה חיונית ותקשורת לא יעילה, טכנולוגיות תקשורת מיושנות העומדות לרשות נותני מענה, וכן מחסור בכיסוי רשת לטלפונים ניידים בקרבת גדר המערכת בעזה.

למרות הסיכונים המשמעותיים הנלווים לעבודתם, לעובדי רפואה אין אפילו ציוד הגנה אישי בסיסי כמו קסדות, אפודים חסיני קליעים ומסיכות למניעה שאיפת גז. מ־30 במרס 2018 ועד 28 בפברואר 2019 נהרגו שלושה עובדי רפואה ו־633 עובדי רפואה נפצעו ב־420 תקריות מתועדות נגד אנשי סגל רפואה ומתקנים רפואיים. כ־98 אמבולנסים ניזוקו, בנוסף על חמישה אמצעי תובלה רפואיים אחרים ושלושה מתקני בריאות. ב־19 באוגוסט, היום ההומניטרי העולמי, חלק המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימי מקגולדריק, כבוד לעובדי הרפואה בעזה, אשר "עשו מאמצים הרואיים לטפל בפצועי ההפגנות."

נמשיך לבוא לעזור כל עוד יהיו מי שיזדקק לנו | מקרה מבחן מאת ארגון הבריאות העולמי

ראמי בן ה־29 הוא מתנדב בצוות מגיבים ראשונים ומגיש תמיכה נפשית. הוא פליט שגדל בח׳אן יונס שבדרום רצועת עזה. במרס 2018 הצטרף ראמי לאגודת הסיוע הרפואי הפלסטינית כדי לסייע כמגיב ראשון במהלך ההפגנות בעזה.

בעבודתו כמתנדב בצוותי המגיבים הראשונים מאז התחלת ההפגנות, ב־30 במרס 2018, נפצע ראמי שלוש פעמים. באחת הפעמים נורה בתחמושת חיה במהלך תקרית שבה נהרגה עמיתתו רזאן. שניהם עבדו יחד בצוות שמנה חמישה מתנדבים.

"כשהתקרבנו לכמה מהפצועים ליד הגדר, החיילים התחילו לירות עלינו קליעים חיים וגז. נסוגונו מהגדר, ורשא ורזאן [שתיים מאנשי הצוות] התעלפו לאחר ששאפו גז. אחר כך עמדנו רחוק מהגדר ולפתע הבחינה רשא שהחיילים מכוונים את כלי הנשק שלהם אלינו. אני זזתי בדיוק בזמן – נוריתי בירך שמאל וספגתי רסיסים בירך וביד ימין, אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. רזאן נורתה בחזה. אחר כך לא ראיתי אותה כי בעצמי טופלתי, אבל אמרו לי שהיא מתה חצי שעה מאוחר יותר.

"אנחנו יודעים מול אילו סיכונים אנחנו ניצבים, אבל אנחנו מאמינים גם בחשיבות של עבודתנו ובצורך להגיש טיפול טוב לפצועים. ועדיין, כלום לא יכול להכין אותך לכאב הפסיכולוגי של אובדן עמיתה וחברה כמו רזאן. היא הייתה במצב רוח כל כך מרומם כשהגיעה לעבודה ביום שבו מתה."

ראמי ממשיך להתנדב ולהגיש מדי יום שישי טיפול לפצועי ההפגנות, ובמשך השבוע הוא עובד כמגיש תמיכה נפשית במסגרת אגודת הסיוע הרפואי הפלסטינית.

"כולנו סבלנו, אבל העבודה שלנו חשובה יותר מהפציעות שלנו. ביום שישי אחרי שנפצעתי חזרתי ישר לעבודה. לא הייתי מסוגל לעבוד, אבל רציתי להפגין סולידריות עם העמיתים שלי ולהיות איתם אחרי שאיבדנו את רזאן. נמשיך לבוא לעזור כל עוד יהיו מי שיזדקקו לנו."

רבים מהנפגעים סבלו מנזק מסיבי לעצמות ולרקמות בשל פצעי ירי שהצריכו ניתוחים מורכבים מאוד. בין 30 במרס 2018 ל־28 בפברואר 2019 בוצעו 120 קטיעות איברים, 21 מהן בילדים, כתוצאה מפציעות שנגרמו במהלך הפגנות, 22 בני אדם נותרו משותקים בשל פגיעות בחוט השדרה ותשעה בני אדם איבדו את ראייתם לצמיתות. כוח המשימה לענייני בריאות העריך שעד סוף 2018 יזדקקו יותר מ־1,200 בני אדם שנפצעו בגפיהם לניתוחי שחזור גפיים מורכבים שיש לבצע במועד; אלו פציעות מורכבות מאוד שאם לא יטופלו עלולות להגביר את הסכנה לקטיעות משניות.

קשיים אלה מיתוספים לאתגרים קיימים ומערכתיים במערכת הבריאות של עזה, בהקשר של יותר מ־11 שנות מצור. מאז 2007-2006 סובלת רצועת עזה מצמצום של משאבי האנוש לרפואה, לכל נפש באוכלוסייה; ממחסור ממושך והידלדלות של תרופות חיוניות ואספקה רפואית; וממחסור בחשמל ומתנודות באספקתו, הגורמים לתלות בדלק חירום להפעלת גנרטורים, לנזקים לציוד רפואי רגיש ולקיצור תוחלת החיים שלו. מאז אמצע 2017, בהקשר של הפילוג הפוליטי הפלסטיני מבית בין הרשויות ברמאללה ובעזה, נעשו קיצוצים בתרופות ובאספקה רפואית אחרת, במשכורות לסגל רפואי, במימון לשירותי עזר רפואיים כמו עיקור בבתי חולים, עיכובים באישורי הפניות רפואיות לטיפול מחוץ לעזה ובדלק לחשמל המאפשר את פעולתם של מתקני בריאות חיוניים. קיצוצים אלה פגעו קשות ביכולתה של מערכת הבריאות בעזה לתת מענה נאות לצרכים.

ההפניות לטיפול רפואי בחו״ל פחתו למרות הצרכים הגואים

היעדר שירותי רפואת מומחים בעזה וההסתמכות בעבר על הפניות לבתי חולים בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ובישראל מצויים בשורש הצורך של מטופלים להגיע לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה. מטופלים הזקוקים להיתרים ישראליים כדי לצאת את עזה לקבלת טיפול רפואי נתקלים בשנים האחרונות במכשולים משמעותיים בגישה לטיפול, לנוכח ירידה בשיעור האישורים של היתרי מטופלים, מיותר מ־90% ב־2012 ל־54% ב־2017 ו־61% ב־2018. מטופלים שנפצעו בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" נתקלו במכשולים גדולים עוד יותר בניסיונותיהם להגיע לטיפול רפואי מחוץ לעזה – פחות מחמישית (18%) מ־499 הבקשות להיתרי יציאה שהוגשו מ־30 במרס 2018 ועד 28 בפברואר 2019 אושרו. פתיחתו מחדש של מעבר רפיח הנתון לשליטת מצרים, שהיה פתוח באופן כמעט רצוף מאז מאי, הביאה רק להקלה חלקית של הבעיה, משום שהקריטריונים לבחירת הנוסעים שיעברו במעבר אינם ברורים וגורמים לקשיים בהליכי המעבר ולעיכובים ממושכים.

ארגונים השותפים לכוח המשימה לענייני בריאות תמכו במענה של מערכת הבריאות באמצעות אספקה מתמשכת של טיפול רפואי ראשוני ושירותי בתי חולים, לרבות הצבת כירורגים מומחים למקרי טראומה, אורתופדיה וניתוחים פלסטיים; מתן ותגבור של הטיפול בנקודות ייצוב טראומה; קניית אספקה רפואית חיונית; ומתן ותגבור של שירותי תמיכה נפשית ושיקום.

בהמתנה לטיפול | מקרה מבחן מאת ארגון הבריאות העולמי[8]

ראמי בן ה־40 יושב במיטת בית החולים שלו ומותח את רגלו הימנית בעזרת פיסת בד לבן, כדי למנוע נוקשות במפרקיו. הוא אינו יכול ללכת. הוא סובל משבר מרוסק חמור בעצם הירך הימנית שלו, בשל פצע ירי שנגרם לו באוקטובר במהלך ההפגנות ההמוניות ברצועת עזה. רגלו של ראמי מיוצבת באופן זמני במתקן קיבוע חיצוני. אבל כדי לגרות צמיחת עצם ולהימנע מנכות לצמיתות הוא זקוק למתקן קיבוע עגול, שנכון לעכשיו לא ניתן להשיגו בעזה. בשל המחסור הכרוני בתרופות ובציוד רפואי, גם בית החולים הגדול ביותר בעזה, שיפא, אינו יכול לספק לראמי ולמטופלים רבים אחרים את שירותי הבריאות הנחוצים כל כך.

ראמי מרותק למיטתו ומחכה לטיפול כבר יותר מחודש. הוא אב לשישה, ואומר על סף בכי, "הרגל שלי לא מקובעת כמו שצריך, ואני ממש מרגיש שהיא זזה. כדי שהרגל שלי תחלים אני זקוק למתקן קיבוע מתאים. אם אשאר נכה לא אוכל לפרנס את משפחתי."

"אם לא נקבל מהר ככל האפשר מתקן קיבוע עגול חיצוני בשביל ראמי, נציע לו הפניה לטיפול מחוץ לעזה," אומר ד״ר מחמוד מטאר, מנתח אורתופדי בבית החולים שיפא. אבל כדי לקבל טיפול רפואי בחו״ל פלסטינים צריכים להגיש בקשה להיתרים ביטחוניים ישראליים. שיעור האישורים עבור פצועי ההפגנות ליד הגדר נמוך משמעותית משיעור האישורים הכללי עבור מטופלים.

אפשרות נוספת הפתוחה בפני ראמי היא לעבור ניתוח מורכב בעזה, אבל הליך כזה עלול להוביל לנכות, צליעה וכאבים מתמידים.

"אתה יודע מה לי הכי קשה לי כרופא?" שואל ד״ר מטאר. "שאני לא מסוגל לתת שירות למטופלים. עבורי זה אסון. בכל פעם שאני לא יכול להושיט למטופלי את העזרה הדרושה, אני מרגיש כמו פושע."

בריאות הנפש ותמיכה פסיכו־חברתית

עוד לפני ההפגנות חוו תושבי עזה רמות גבוהות של עקה פסיכולוגית, בהקשר של כלכלה קורסת והולכת ומארג חברתי מוחלש. עם שחיקת חוסן המשפחות נאלצים משקי בית לסגל מנגנוני התמודדות שליליים והן נחשפות לסיכוני הגנה מורכבים המאיימים על יחידים ומשקי בית, לרבות השלכות לא מידתיות על נשים, צעירים וילדים ברחבי עזה. ילדים במיוחד מתמודדים באופן שלילי ומאמצים נהגים מזיקים: בנים נושרים מהלימודים ומעורבים בעבודת ילדים, ורמות נישואי הנערות עדיין גבוהות. בנוסף, ילדים בעזה נפגעים גם מצורות אחרות של אלימות, הן במרחב הציבורי והן בזה הפרטי. ילדים רבים בעלי מוגבלויות סובלים גם מבידוד ואינם יכולים לגשת לשירותים כמו חינוך.

ההפגנות גרמו גם לשינוי בצורך ההומניטרי להבטיח יכולת לתעד הפרות של זכויות האדם באופן מדויק, להגיש סיוע משפטי לפצועים המבקשים טיפול רפואי מחוץ לעזה, וכן להושיט תמיכה פסיכו־חברתית מובנית ומעני הגנה וניהול טיפול במענה לצרכים הקריטיים של פצועים ומטפליהם. כל זה יצר פער משמעותי במתן שירותי תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית חיוניים, הדרושים כדי לסייע לאוכלוסייה הנפגעת להתמודד עם האירועים הטראומטיים שחוותה, ולמנוע מחלות נפש בטווח הארוך.

צוותי חירום בתחום בריאות הנפש

כמענה לצרכים הנרחבים בתמיכה נפשית ופסיכו־חברתית בעזה הקים משרד הבריאות, בתמיכת ארגון הבריאות העולמי, שישה צוותי חירום שיספקו טיפול בתחום בריאות הנפש לנפגעי הפגנות "צעדת השיבה הגדולה". כל צוות כולל פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, אחות שהוכשרה בתחום בריאות הנפש ומתנדבים. מאז מרס 2018 סיפק מיזם זה תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית ליותר מ־6,000 בני אדם.

כל יום שבת מבקרים צוותי החירום אצל מטופלי טראומה שאושפזו במחלקות המיון והמחלקות הכירורגיות בבתי החולים של משרד הבריאות ברחבי עזה. בביקור הראשון המטופלים מקבלים עזרה פסיכולוגית ראשונית ועוברים אומדן ראשוני, שבמהלכו נקבעים מספר הביקורים וסוג ההתערבויות הדרושים. אם מטופל שנפצע משוחרר מבית החולים מוקדם בשל מחסור במיטות אשפוז, צוותי החירום לבריאות נפשית יכולים לערוך ביקורי בית כדי להשלים את ההתערבויות הדרושות, במיוחד עבור מי שמצבם אינו מאפשר להם להגיע למרכזי בריאות הנפש בקהילה. אם מטופל נשאר בבית החולים לפרק זמן ממושך יותר, צוותי החירום יבצעו בביקור השני שלהם אומדן מחודש של מצבו כדי לקבוע מהן ההתערבויות הדרושות לו. בנוסף, צוותי החירום לבריאות הנפשית מספקים ככלל שצריך שירותי תמיכה פסיכו־חברתית לבני משפחות הפצועים במהלך ביקורי בית.

הגנה על ילדים: מענים, צרכים נוספים ואתגרים

לפי הערכה שהובאה בתוכנית המענה ההומניטרי, ב־2019 זקוקים 323 אלף ילדים בעזה להתערבויות הגנתיות, לרבות תמיכה פסיכו־חברתית. מוערך כי בשל הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" ילקו 10,420 בני אדם נוספים בבעיות נפשיות קשות ו־41,678 בני אדם יתמודדו עם בעיות קלות עד בינוניות שיצריכו תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית. בסוף 2018 הוערך כי בסך הכול 26,049 ילדים נזקקים לתמיכה נפשית ופסיכו־חברתית. אולם, מספרים אלה צפויים לגדול כיוון שבעיות בבריאות הנפש מופיעות לא פעם זמן מה לאחר האירועים עצמם.

הסיוע שהוגש בתחום ההגנה כלל מאמצים לאתר ילדים שנפגעו בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה" ולהפנותם לטיפול ולחזק את זמינותם של שירותי הגנה על ילדים ותמיכה נפשית ופסיכו־חברתית בקהילה. האיתור וההפניה מתבצעים באמצעות רכזי שטח בתחום ההגנה, כאשר ישנו רכז אחד בכל נפה. כחלק ממנגנון המוכנות להגנה בעת חירום, רכזי שטח אלה מבקרים אצל ילדים פצועים, אומדים את מצבם ומושיטים להם עזרה פסיכולוגית ראשונית. בעקבות אומדנים של צורכי ילדים ברמת השטח הופנו ילדים לטיפולים, לרבות ניהול טיפול ושירותי תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית. עשרה מרכזי משפחה סיפקו גם הם לילדים גישה לשירותי הגנה על ילדים, באמצעות 30 אתרי יישוג.

נכון לסוף פברואר 2019 הגיעו חברי קבוצת העבודה של יוניסף וקבוצות העבודה לענייני הגנה על ילדים ותמיכה נפשית ופסיכו־חברתית ל־2,186 ילדים פצועים מתוך 2,986 הילדים שנפצעו ואושפזו במהלך "צעדת השיבה הגדולה", והושיטו להם שירותי הגנה על ילדים ותמיכה פסיכו־חברתית. מבין אלה הופנו 266 לשירותי ניהול טיפול מומחים, 1,406 הופנו לשירותי תמיכה פסיכו־חברתית מובנים, ואילו 36 הופנו לשירותי מומחים בתחום בריאות הנפש.[9]

בנוסף, המודעוּת והגישה לשירותי תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית שופרו באמצעות עשרת אלפי עלונים שחולקו למטפלים בכל ששת בתי החולים המרכזיים בעזה ותיארו בפירוט את השירותים השונים שמספק כל ארגון שותף. יתרה מכך, יוניסף, בשותפות עם סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א), הגיע ליותר מ־21 אלף ילדים וקיים עבורם פעילויות מחוץ למסגרת הלימודים למתן תמיכה מובנית בתחומי הפנאי, בריאות הנפש והתמיכה הפסיכו־חברתית. פעילויות אלה שיפרו את רווחתם בזמן של עקה ופגיעוּת גבוהות מאוד.

שירותי ההגנה על ילדים סובלים ממחסור כבד במשאבים ואינם יכולים לתת מענה לצרכים ההולכים ותופחים. עד לסוף 2018 הגיעו ארגונים שותפים בתחום ההגנה בסך הכול ל־61,329 מתוך מספר יעד של 321,159 ילדים (20%). בשל המחסור, הילדים שנפגעו מצויים בסיכון לפתח מחלות נפש חמורות. קיים צורך דחוף למנוע את קריסת שירותי ההגנה על ילדים, התמיכה הנפשית והפסיכו־חברתית והתמיכה בקורבנות אלימות מבוססת מגדר בעזה.

המימון הקיים מאפשר היקף פעילות חלקי בלבד למערכות מתן השירותים, כגון רכזי השטח הנפתיים ומרכזי המשפחה, מאחר שהם מתמודדים עם קשיים בכיסוי עלויות שכר, ומרכזי המשפחה לא הצליחו להרחיב משמעותית את המענים. מגיבים חווים תשישות ושחיקה בשל עומס העבודה הכבד והחשיפה המתמשכת לאירועים טראומטיים. כל זה מתרחש בהקשר של כיווץ השירותים שאונר״א מספקת בקהילה, לרבות שירותי תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית, בשל המחסור המתמשך במימון לסוכנות.

ההשלכות של ההפגנות לפי מגדר

לאלימות ולנפגעים במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" נודעו השלכות שונות על גברים, נשים, ילדים וילדות, כפי שחושף אומדן מהיר שביצעה קרן האוכלוסין של האו״ם (UNFPA). למרות השיעור הנמוך יחסית של נפגעות, לעיתים קרובות, בשל נורמות חברתיות ותרבותיות שונות, לאירוע כזה נודעו השלכות חמורות יותר עבור נשים, במיוחד אם הנפגעת היא אם לילדים. המספר העצום של מפגינים שנפצעו, המיתוסף למחסור בחשמל, תרופות וציוד, אילץ בתי חולים לשחרר מטופלים מוקדם מדי, מצב היוצר לחץ נוסף על בנות משפחה, שהן האחראיות העיקריות לטיפול בבני משפחה הרתוקים למיטתם. אימהות שילדיהן נפצעו (כ־15.6% מכלל הפצועים שאושפזו) דיווחו על עלייה באלימות מבוססת מגדר, במיוחד אלימות פסיכולוגית/רגשית, מאחר שלעיתים קרובות המשפחות מאשימות אימהות על ש"הרשו" לילדיהן להשתתף בהפגנות.


[1] הרשויות הישראליות והפלסטיניות נדרשות לכבד, להגן ולממש את חופש ההתכנסות והביטוי של כל הפלסטינים. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיפים 19 ו־21, והאמנה בדבר זכויות הילד, סעיפים 15-13.

[2] נכון להיום ניזוקו בשריפות אדמות בשטח של 35 אלף דונם. שווי הנזק לחקלאים נאמד בכ־35 מיליון שקל. לדברי הרשויות הישראליות, את "צעדת השיבה הגדולה" תכנן ומנהיג חמאס, כאשר "פעילים וצלפים של חמאס מסתתרים מאחורי נשים וילדים ומנסים לפרוץ את הגדר. חיילים ישראליים המוצבים על הגבול משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות ונאלצו להשתמש באש חיה כדי למנוע מן המתפרעים לפרוץ באלימות לשטח ישראל ולפגוע באזרחים ישראליים". שם.

[3] מרגע תחילתם של אירועים אלה קראו מזכ״ל האו"ם והמתאם המיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון לכוחות ישראליים להפעיל איפוק מרבי בשימוש באש חיה; הפצירו בחמאס ובמנהיגי ההפגנות למנוע כל מעשי אלימות ופרובוקציות; ודחקו בכל הצדדים לנהוג איפוק מרבי כדי להימנע מאובדן חיים נוספים, ובכלל זאת להבטיח שכל האזרחים, וילדים במיוחד, לא יועמדו בסיכון. כן קרא מזכ״ל האו״ם לרשויות הישראליות לפתוח בחקירה בלתי תלויה ושקופה של תקריות אלה.

[4] סוכנויות הומניטריות בשטח הפלסטיני הכבוש קראו לכל הגורמים להבטיח שילדים לעולם לא יהוו מטרה לאלימות, ואמרו כי אין להעמיד אותם בסיכון של אלימות או לעודדם להשתתף באלימות. ראו למשל: הודעת המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, 19 בספטמבר 2018. וכן "הודעה משותפת לעיתונות מטעם המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, ראש נציבות זכויות האדם בשטח הפלסטיני הכבוש והנציגה המיוחדת של יוניסף במדינת פלסטין, 1 באוגוסט 2018. סגנית מתאם החירום לעניינים הומניטריים ועוזרת המזכ"ל לעניינים הומניטריים הדגישה בתדרוך שלה למועצת הביטחון, ב־20 בפברואר 2019, כי "יש לעשות מאמץ רב לגונן על ילדים מפני אלימות. לעולם אין להציבם בסיכון לפגיעה."

[5] ישראל מסרה כי נערכה בדיקה של כל מקרה שבו אדם נהרג וכי בסך הכול ביצעה כ־300 בדיקות מקדמיות; בנוסף נמסר כי מתנהלות חקירות פליליות ביחס ל־11 בני אדם. ראו כאן וכאן.

[6] יישום החלטת מועצת הביטחון 2334 (2016), דו"ח המזכיר הכללי [15 בדצמבר 2018 – 15 במרס 2019], S/2019/251 מיום 20 במרס 2019.

[7] הודעה מטעם ועדת החקירה במועד הגשת הדוח הסופי, 18 במרס 2019.

[8] הותאם מתוך עמוד זה.

[9] בנוסף, הופנו 731 ילדים לספקי שירותים רפואיים, 130 קיבלו סיוע במזון ובכסף מזומן, 103 הופנו לשירותי פיזיותרפיה, 63 הופנו לספקי שירותי שיקום לקבלת עזרים, 20 הופנו לשירותי ריפוי בדיבור, 11 קושרו למרכזים חינוכיים לקבלת שיעורי הוראה מתקנת / השלמת פערים ו־27 קושרו למרכזי הכשרה מקצועית.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית