המשבר ופגיעתו באנשים

הטקסט שלהלן ראה אור כחלק מתוכנית המענה ההומניטרי לשנת 2021.

נשים, גברים, ילדים וילדות בשטח הפלסטיני הכבוש מתמודדים עם משבר הגנה ממושך, המקשה על פלסטינים רבים לחיות את חייהם בכבוד. בשורש המשבר מצויים הכיבוש הצבאי הישראלי, לרבות המצור על רצועת עזה, היעדר כיבוד מספיק של המשפט הבינלאומי, פילוגים פוליטיים פלסטיניים מתמשכים מבית, וסבבים חוזרים ונשנים של הסלמה במעשי האיבה בין ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים.

בשנת 2020 החריפו שתי התפתחויות מרכזיות את המצב ההומניטרי בשטח הפלסטיני הכבוש. הראשונה היא התפרצות COVID-19: נכון ל־21 באוקטובר נדבקו יותר מ־60 אלף פלסטינים בנגיף וכמעט 500 מהם מתו. האמצעים שהוטלו כדי לעצור את התפשטות המגפה – לרבות סגרים חוזרים ונשנים והגבלות נסיעה, סגירת בתי ספר, צמצום הפעילות המסחרית והטלת חובת הסגר – פגעו פגיעה חמורה בתנאי החיים ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש. הבנק העולמי חוזה כי עד לסוף השנה תתכווץ הכלכלה הפלסטינית בשיעור של בין 2.6% ל־7.6% לעומת 2019.

בנוסף, מצב החירום והסגר שהוטל בעקבותיו החריפו את פגיעותם של נשים וילדים, והציבו אותם בסיכון מוגבר לצורות שונות של אלימות, לרבות אלימות מצד בני זוג. חששות מפני הנגיף, מצוקה כלכלית ואמצעי הסגר הגבירו את המתחים במשקי הבית, והחריפו את האלימות במשפחה.

ההתפתחות השנייה בשנת 2020 היא החלטת הרשות הפלסטינית לעצור כמעט את כל המגעים הדו־צדדיים עם ישראל, בתגובה על החלטת ישראל לספח רשמית חלקים מהגדה המערבית. בהקשר זה חדלה הרשות הפלסטינית לקבל את החזרי המיסים שישראל גובה עבורה. מדיניות זו ערערה את המאמצים המשותפים הישראליים־פלסטיניים להכיל את המגפה, שיושמו במהלך החודשיים הראשונים מאז שפרצה. בצירוף עם ההאטה הכלכלית בשל המגפה איבדה הרשות הפלסטינית 80% מהכנסתה, הפסד שצמצם את יכולתה לשלם משכורות, לספק שירותים ולשמר רשתות ביטחון חברתיות. הנטל של מצב הולך ומחמיר זה פוגע באופן הקשה ביותר בקבוצות חלשות ופגיעות, לרבות: משקי בית שבראשם עומדת אישה, בני אדם עם מוגבלויות, פליטים, בדואים ורועים בשטח C, עקורים פנימיים, חקלאים זעירים, רועים ודייגים בעזה, נפגעי אלימות הקשורה לסכסוך ובני אדם החיים מלכתחילה מתחת לקו העוני.

מאז תחילת 2020 חלה ירידה משמעותית באלימות ובמספר הנפגעים הקשורים בסכסוך, בעיקר ברצועת עזה ובמידה פחותה יותר בגדה המערבית. בין ינואר לספטמבר נהרגו 25 פלסטינים מידי כוחות ישראליים, לעומת 91 הרוגים בתקופה המקבילה ב־2019, ו־229 הרוגים בתקופה המקבילה ב־2018, ואילו במספר הפצועים הפלסטינים נצפתה ירידה של כמעט 85% לעומת שנת 2019 (כ־2,000 לעומת 13 אלף). ירי מעת לעת של רקטות והפרחת בלוני תבערה מעזה לדרום ישראל, ובעקבותיהם תקיפות אוויריות ישראליות בעזה, נמשכו אמנם, אך לא גרמו לנפגעים או להסלמה נוספת. עם זאת, חששות בדבר שימוש מופרז בכוח בידי כוחות ישראליים, שהביא להרג או לפציעה קשה של פלסטינים, וכן היעדר מיצוי דין בגין הפרות אפשריות כאלה של המשפט הבינלאומי, נותרים בעינם.

להתפתחויות אלה התוסף משבר המימון חסר התקדים הפוגע בסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א). תוכנית המענה ההומניטרי הנוכחית פותחה בהנחה שהפעילויות ההומניטריות רחבות ההיקף של הסוכנות יימשכו בשנת 2021; אלא שנכון לזמן כתיבת שורות אלה, התרחיש נותר לא ודאי.

רצועת עזה

ברצועת עזה, שני מיליון הפלסטינים, החיים יותר מ־13 שנים תחת הגבלות גישה הולכות ומתעצמות, מצאו עצמם מבודדים עוד יותר מיתר העולם בשל ההגבלות הקשורות ל־COVID-19. מאז התפרצות המגפה התירה ישראל רק למטופלים רפואיים שמצבם חמור ביותר לצאת את עזה דרך מעבר ארז, מצב שרק הוחרף כשהרשות הפלסטינית הפסיקה את הטיפול בבקשות להיתרי יציאה. עקב כך, כ־7,000 עובדים שהועסקו קודם לכן בישראל איבדו את מקומות עבודתם.

המעבר שבשליטת מצרים עם עזה (מעבר רפיח) היה סגור ברובו למעבר נוסעים, למעט מספר מועדי פתיחה מתוכננים. מעבר הסחורות כרם שלום פעל כבעבר, אך הגבלות ממושכות שישראל מטילה על היבוא בנימוק של שיקולים ביטחוניים, וכן היעדר הסכמה ושיתוף פעולה בין הרשות הפלסטינית לישראל, ממשיכים לסכל את יישומם של מיזמי תשתית, התאוששות כלכלית וייצור תעסוקה. חוסר־ביטחון מתמשך מרתיע מפני פעילות חקלאית בקרקעות הממוקמות במרחק עד 1,000 מטר מגדר המערכת עם ישראל, והגבלות ישראליות על הגישה לים ומול חוף עזה משבשות את היכולת להתפרנס מדיג.

הפסקות חשמל ממושכות, הנמשכות כ־12 שעות ביום, פוגעות במתן שירותים חיוניים ומגבירות את נטל מלאכות הבית המוטלות על נשים וילדות, בעוד שפילוגים לא פתורים בין חמאס לרשות הפלסטינית בראשות פתח פוגעים בתשלום משכורות לעובדי ציבור, וביכולתן של הרשויות המקומיות לתת מענה לצרכיה של אוכלוסיית עזה ככלל. יחדיו, הגורמים האלה הגבירו את האבטלה, שהגיעה לשיא היסטורי של יותר מ־49%, ברבעון השני של 2020, וצמצמו עוד יותר את שיעור ההשתתפות הנמוך ממילא בכוח העבודה.

למרות המשבר הכספי הפוגע באונר״א, נכון לנובמבר 2020 הסיוע והשירותים שהסוכנות מספקת למרבית אוכלוסייתה של עזה לא נפגעו.

הגדה המערבית

בגדה המערבית, קהילות ומשקי בית פלסטיניים בשטח C, בירושלים המזרחית ובאזור H2 של העיר חברון מממשיכים להתמודד עם סביבה כופה, הנובעת משורה של רכיבי מדיניות ונהגים ישראליים הקיימים זה זמן רב. משטר התכנון המגביל והכופה המיושם בשטח C ובירושלים המזרחית מונע מפלסטינים למצוא מענה לצרכים בסיסיים בתחומי הדיור, המחיה והשירותים. בין ינואר לספטמבר נהרסו או נתפסו 550 מבנים בגין היעדר היתרי בנייה, הריסות ותפיסות שהביאו לעקירתם של כ־750 פלסטינים, גידול משמעותי לעומת שנת 2019. רכיבים נוספים של הסביבה הכופה הממשיכים לעורר חשש הם מתקפות מתמשכות והפחדה על ידי מתנחלים, לצד היעדר אכיפת חוק מספקת על ידי הרשויות הישראליות.

גישת פלסטינים לשטחים שגדר ההפרדה מנתקת מיתרת הגדה המערבית הידרדרה בשנת 2020. בעקבות הידוק של הקריטריונים לזכאות של חקלאים להיתרים הדרושים להם כדי להגיע לאדמותיהם, בשטח הסגור שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, במחצית הראשונה של 2020 נענו בסירוב כ־84% מהבקשות להיתרים כאלה. עצירת שיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית לישראל פגע בגישה של פלסטינים לחלק המרכזי של אזור H2, המותרת עדיין רק למי שרשומים כתושבי אזור זה.

רבות מההגבלות שנמנו לעיל נועדו להגן על התנחלויות ולספק מרחב לצמיחתן ולסיפוחן ההדרגתי לישראל, חלקן להלכה (כמו בירושלים המזרחית) ואחרות למעשה (כמו בשטח C), תוך הפרה של המשפט הבינלאומי. פעילות ההתנחלות נמשכה, זאת למרות האטה במספר היתרי הבנייה שניתנו, ובמספר ההתחלות של יחידות דיור במחצית הראשונה של 2020 לעומת אותה התקופה ב־2019.