המשבר והשלכותיו

השטח הפלסטיני הכבוש נתון במשבר פוליטי ממושך, המתאפיין בעשרות שנים של כיבוש צבאי ישראלי, בהיעדר ציות למשפט ההומניטרי הבינלאומי ולמשפט זכויות האדם הבינלאומי, ובפילוג פלסטיני מבית.

רצועת עזה נתונה מאז 2007 למצור ישראלי בדרגות המשתנות מעת לעת והתחוללו בה סבבים חוזרים ונשנים של הסלמה במעשי האיבה בין כוחות ישראליים לבין ארגונים פלסטיניים חמושים. סבב מעשי האיבה האחרון, שהחל באוקטובר 2023, הוביל לרמות מוות, הרס וסבל חסרות תקדים – דיווחים על רבבות הרוגים, מאות בני ערובה שנלקחו מישראל, ועקירה חוזרת ונשנית של מרבית הפלסטינים. מחסור חמור במחסה, מזון, שירותים רפואיים, מים נקיים, חינוך וגישה למקורות מחייה החריפו משבר זה. האזרחים בעזה התמודדו עם תנאים שאינם מתאימים להישרדות – במשך מרבית סבב ההסלמה במעשי האיבה לא היה להם שום מקום בטוח בתוך עזה ואף לא הזדמנויות להימלט אל מחוץ לה. ב-2023 וב-2024 הפכה עזה למקום הקטלני ביותר בעולם עבור עובדי סיוע.

בגדה המערבית, הצרכים ההומניטריים נובעים ממערך של מרכיבי מדיניות ונהגים, לרבות הסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית על ידי ישראל, והמשך הפיצול של האדמה הנותרת לשטחי A, B, C, H1, H2 ושמורות טבע, שבכל אחד מהם מוטלות מידות שונות של הגבלות על יכולתן של הרשויות הפלסטיניות לספק שירותים. אמצעים חד-צדדיים נוספים מצד רשויות ישראליות – לרבות הקמת התנחלויות ובסיסים צבאיים, יצירת "מרחבי תפר" ו"שטחי אש", והצבת מחסומים ומכשולים פיזיים – מגבילים עוד יותר את תנועת הפלסטינים, את בטיחותם ואת מחייתם. משטר תכנון מגביל ומפלה בשטח C ובירושלים המזרחית מונע מפלסטינים למצוא מענה לצורכי דיור, מחייה ושירותים בסיסיים. ויסודות אחרים של סביבה כופה, כמו שימוש מופרז בכוח, הריסות, פינויים, הרחבת התנחלויות ואלימות במעורבות מתנחלים, ממשיכים להזין את חוסר הביטחון, לשלול זכויות אדם בסיסיות, ולהעמיק את הצרכים ההומניטריים. בשנת 2025 נעקרו עשרות אלפי בני אדם מאזורים בצפון הגדה המערבית, ומרובם נמנע לחזור לבתיהם על רקע של מבצעים רחבי היקף שניהלו כוחות ישראלים, שהשתמשו לעיתים קרובות בטקטיקות קטלניות הנהוגות בדרך כלל בשדה הקרב.

הקהילה ההומניטרית עמלה ללא לאות לתת מענה לצורכיהם של פלסטינים ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש ולהקל את סבלם. עם זאת, ארגוני סיוע מתמודדים עם הגבלות חמורות ועם תנאים הנעשים מסוכנים יותר ויותר.