הידרדרות חמורה בגישת אנשי סגל הומניטרי אל עזה וממנה

במהלך 2016 גברו ההגבלות הישראליות על כניסת אנשי סגל מקומיים של ארגוני סיוע אל רצועת עזה ויציאתם ממנה. שיעור הסירובים לבקשות להיתרים שהגישו אנשי סגל מקומיים של סוכנויות או״ם עלה חדות, מ־4% ב־2015 ל־40% ברבעון השלישי של 2016 (ראו תרשים להלן). המידע הזמין מצביע על עלייה גם בשיעור הסירובים לבקשות של אנשי סגל מקומיים של סוכנויות הומניטריות אחרות.

משך הזמן הממוצע לטיפול בבקשות להיתרים עלה מ־21 יום ב־2015 ל־26 מאז תחילת 2016. כשישים עובדים מקומיים של האו״ם, שמחציתם נסעו קודם לכן לעתים תכופות אל עזה וממנה, נענו לאחרונה בסירוב וכן נאסר עליהם להגיש בקשה להיתר למשך 12 חודשים נוספים. מכשולי גישה נוספים כוללים חקירות ממושכות של אנשי סגל מקומיים ומקרים של ביטול או החרמה של היתרים במחסום ארז. אף שמספרן של תקריות מסוג זה נותר עקבי בהשוואה למספרן בשנים קודמות, מספר השעות שאבדו בגין חקירות גדל פי שניים ויותר מאז 2015.

ביולי 2015 הכריזו הרשויות הישראליות על איסור רשמי על כניסת בעלי דרכונים ישראליים או תעודות זהות של ירושלים המזרחית לרצועת עזה. האיסור על כניסת בעלי תעודות זהות של ירושלים המזרחית הוסר חלקית בנובמבר 2015, כשכניסת בעלי תעודות אלה הותרה "על בסיס דחוף/חריג". ביוני 2016 החילו הרשויות נוהל שהגביל מספר הבקשות ההיתרים שבעלי תעודות זהות עזתיות רשאים להגיש לארבע בשנה, ואת תוקפן לחודש אחד לכל היותר (קודם לכן הותר להגיש בקשות במספר בלתי מוגבל וההיתרים היו תקפים למשך עד שלושה חודשים). מדיניות מגבילה זו של מניעת היתרים מאופיינת בשרירותיות ובהיעדר שקיפות, מבלי שניתן כל הסבר למעט "שיקולים ביטחוניים".

שיעורי הדחייה של בקשות לאישורים עבור עובדים מקומיים של האו״ם

הגבלות גישה על עובדים מקומיים עלולות לפגוע בהדרגה ביכולתם של ארגונים לפעול ולתת מענה לצרכים של אוכלוסיות פגיעות וחלשות. אנשי סגל דיווחו על כך שהיעדר גישה פגע ביכולתם לבצע את תפקידם, במיוחד כשהתפקיד מצריך תיאום עם אנשי סגל שבסיסם בגדה המערבית. עובדה זו עלולה לייקר את עלויות הפעילויות ההומניטריות ופעילויות הפיתוח.