Solar panels at Al Amal desalination plant in Gaza, 31 July 2019. ©  Photo by Oxfam
Solar panels at Al Amal desalination plant in Gaza, 31 July 2019. © Photo by Oxfam

שיפור בגישה למים ולשירותי תברואה בעזה בעקבות הגברת אספקת החשמל

הגידול באספקת החשמל ברצועת עזה מאז אוקטובר 2018 שיפר את אספקת שירותי המים והתברואה, ובה־בעת צמצם את ההוצאות של משקי בית ובתי עסק על דלק לגנרטורים לשעת חירום. גידול זה הפחית גם את הצורך בדלק החירום שסיפק האו״ם כדי למנוע את קריסתם של ספקי שירותים מרכזיים.

שיפור זה חל בעקבות אספקה של דלק נוסף לתחנת הכוח של עזה, שיחד עם החשמל הנרכש מישראל אפשר לספק חשמל במשך 15-10 שעות ביממה (תלוי בביקוש), לעומת 7-5 שעות לפני אוקטובר 2018. הדלק הנוסף נקנה מספקים ישראליים במימון שניתן על ידי ממשלת קטאר, שהתחייבה להמשיך ולממן קניית דלק עד לסוף 2019.[1]

תוספת הדלק שיפרה את פעולתם של מתקני מים (בארות ותחנות הגברה), ועקב כך הגבירה את התדירות של אספקת המים למשקי בית לשבע שעות מדי יום אחד עד שלושה.[2] בממוצע, כמות המים המוזרמים בצינורות שסופקה במחצית הראשונה של 2018 הייתה כמעט 78 ליטר לנפש ליום, לעומת 72 ליטר לנפש ליום באותה תקופה ב־2018.[3] עם זאת, המים המוזרמים בצנרת בעזה אינם ראויים לשתייה ומשמשים בעיקר למטרות ביתיות שאינן שתייה ובישול.

לצרכים אלה, 90% ממשקי הבית בעזה רוכשים מים ממתקני התפלה/טיהור, המובלים לרוב במכליות. השיפור באספקת החשמל הגדיל את נפח המים המיוצרים במתקנים אלה לכמעט 2,500 מטר מעוקב בממוצע בחודש בששת החודשים הראשונים של השנה, לעומת פחות מ־2,200 מטר מעוקב בתקופה המקבילה ב־2018. עם זאת, מחירם של מים מותפלים עדיין גבוה פי 30-10 ממחיר המים המוזרמים בצינורות, ומהווה נטל כספי כבד על משפחות מרוששות מלכתחילה (ראו מקרה מבחן להלן).

אספקת המים המשופרת שיפרה גם את פעולתם של חמשת מתקני טיהור השפכים בעזה. בממוצע מוזרמים מדי יום לים התיכון כמעט 120 מיליון ליטר של מי ביוב. הודות למחזורי טיהור ממושכים יותר, בששת החודשים הראשונים של 2019 פחתו רמות הזיהום של השפכים המוזרמים לים ב־23% לעומת רמות הזיהום הממוצעות ב־2018 וב־33% לעומת רמות הזיהום ב־2017.[4] עקב כך ניתן היה לשקם עוד מספר חופים ולאפשר את השחייה בהם, אחת מפעילויות הנופש המועטות הזמינות לאוכלוסייה. לדברי הרשות לאיכות הסביבה בעזה, ביוני 2019 היו כ־64% מחופי עזה מזוהמים, לעומת 74% חופים מזוהמים שתועדו באפריל 2018 (ראו מפה).

בנוסף, מתקן להתפלת מי ים, קו תובלה ומכלית מים, במימון קרן כוויית לפיתוח, באמצעות בנק הפיתוח האסלמי, מצויים כעת בשלב ניסוי ובדיקה תפעוליים. מרגע שיאושר להפעלה יספק המיזם מים מותפלים ראויים לשתייה לכ־200 אלף בני אדם במערב העיר עזה, אחד האזורים שאיכות המים בהם היא מהירודות ביותר.

למרות השיפור שחל לאחרונה, תשתית המים והתברואה הקיימת בעזה אינה מסוגלת לתת מענה לצורכיהם של שני מיליון בני האדם החיים בה, והיא פגיעה להתרחשויות מדיניות. מצב זה הוא נובע מגורמים רבי שנים, בהם סבבים חוזרים ונשנים של מעשי איבה; הגבלות על הכנסת חומרים בהקשר של המצור הישראלי; מכשולים הנובעים מהפילוג הפלסטיני מבית; ומחסור בחשמל. ההשלכה החמורה ביותר היא ריקון אקוויפר החוף היחיד של עזה בשל שאיבת יתר, ועקב כך הפיכת המים המוזרמים ברשת המים ללא ראויים לשתייה.[5] בנוסף, למרות השיפור שחל לאחרונה, רמות ההזרמה של ביוב לים עדיין גדולות פי שניים ויותר מהכמויות שעליהן ממליצים תקנים בינלאומיים לבריאות הסביבה.[6]

זיהום מי הים מול רצועת עזה | יולי 2019

חיבור מתקן התפלה לאנרגיה סולרית

גישה למים בטוחים לשתייה היא אחד הצרכים העיקריים של כ־40 אלף תושבי אל־אמל, שכונה בעיר בית לאהיא שבצפון עזה. לדברי ארגון Oxfam, עד לאחרונה יכלו פחות מ־2% מהתושבים להרשות לעצמם לקנות כמויות מספיקות של מי שתייה מותפלים, ומשפחות עניות צרכו מים לא בטוחים ולא מפוקחים שניתנו בחינם בעמדות מילוי שהפעילו אגודות צדקה שונות.

במענה על כך תמך ארגון Oxfam, בשותפות עם המרכז להעצמת נוער, בשדרוג של מתקן ההתפלה בשכונת אל־אמל, כדי להגדיל את קיבולת הייצור של המתקן ולספק ל־1,132 משפחות עניות מים בטוחים לשתייה במחיר בר־השגה.[7]

לוחות סולריים במתקן ההתפלה אל־אמל בעזה, 31 יולי 2019 / © צילום: Oxfam

לאור המחסור בחשמל והתלות בדלק יקר להפעלת גנרטורים, כלל המיזם התקנה של מערכת אנרגיה סולרית המחוברת למתקן. כך יכול היה המתקן להרחיב את משך פעולתו משלוש לכשבע שעות ביום, ולהגדיל את הייצור מ־14 ל־34 מטר מעוקב ביום. מחירם של המים המותפלים ירד גם הוא ב־20%, משֶקל אחד לשמונים אגורות לכל מטר מעוקב. אומדן סופי הראה ששיעור האוכלוסייה באל־אמל הנהנה ממים בטוחים לשתייה הגיע כעת ל־76%.

פאטמה אל־בורעיי, אם ועקרת בית משכונת אל־אמל. לדבריה, "פעם היינו שותים מים ישר מהברז, אבל זה השתנה כשהבחנו שטעם המים השתנה". היא הבחינה גם שבני משפחתה, ובמיוחד ילדים וקשישים, נטו לסבול יותר משלשולים, הקשורים לאיכות מים ירודה. החלופה הייתה לאסוף מים בנקודות מילוי, אבל אלה ממוקמות רחוק מבית המשפחה, ואיסוף המים היה תפקיד שהוטל בעיקר על הילדים. כדי להגיע למים נאלצו הילדים לחכות בתורים ארוכים עם משפחות אחרות. כעת, אחרי ששודרג מתקן ההתפלה אל־אמל, יכולה פאטמה לקנות מים בטוחים לשתייה ממוכר פרטי האוסף מים מהמתקן ומוכר אותם לקהילה במחיר בר השגה, על פי המחירון המוסכם.


[2] 25% מתושבי עזה מקבלים מים לבתיהם שבע שעות מדי יום; 65% מקבלים מים למשך שבע שעות פעם ביומיים; ו־10% מקבלים מים למשך שבע שעות פעם בשלושה ימים.

[3] ארגון הבריאות העולמי ממליץ על 100 ליטר לנפש ביום.

[4] בממוצע, רמת צריכת החמצן הביולוגי (צח״ב: מדד לרמת זיהום מים) ירדה ל־142 מ״ג/ליטר לעומת 265 מ״ג/ליטר בממוצע ב־2018 ו־232 מ״ג/ליטר ב־2017. ראו:OCHA, Gaza Strip: early warning indicators - June 2019

[5] נכון לעכשיו, השאיבה גבוהה כמעט פי שלושה מהמילוי החוזר הטבעי במי גשמים. נוהג זה גורם לשאיבת מים מליחים מהשכבות העמוקות יותר של האקוויפר, בד בבד עם חדירה מוגברת של מי ים. בנוסף, הים מזרים חזרה לחופי עזה כמויות גדולות של מי שפכים גולמיים או מטוהרים חלקית המוזרמים אל הים. גם נגר ביוב פתוח וכימיקלים המשמשים בחקלאות מחלחלים אל האקוויפר.

[6] על פי ארגון הבריאות העולמי, התקן הבינלאומי לצח״ב הוא 60 מ״ג/ליטר.

[7] את התקנת הלוח הסולרי מימן המשרד להגנה אזרחית ולסיוע הומניטרי של האיחוד האירופי (ECHO).