פורסם ביום 4 יולי 2017
 במסגרת  

ההשלכות של גדר ההפרדה על אזור ירושלים

בעקבות גל של פיגועים פלסטיניים, כולל פיגועי התאבדות בחומרי נפץ, החלה ישראל לבנות בשנת 2002 גדר הפרדה, במטרה המוצהרת למנוע מתקפות כאלה. הסטייה של גדר ההפרדה מהגבול המוניציפלי של ירושלים, שעליו הכריזה ישראל, גרמה לניתוקן של מספר שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית, ובמיוחד כפר עקב ואזור מחנה הפליטים שועפאט, מן המרכז העירוני. אף שהתושבים שומרים על מעמד תושב הקבע שלהם וממשיכים לשלם מסים עירוניים, זנחה העירייה הלכה למעשה את השכונות הללו.

מתקנים ושירותים בסיסיים ירודים באיכותם או שאינם קיימים, כך שהתושבים נאלצים לעבור במחסומים כדי להגיע לשירותי בריאות, חינוך ושירותים אחרים שהם זכאים להם כתושבי ירושלים. לרשות הפלסטינית אין סמכות שיפוטית באזורים אלה, ומשטרת ישראל ועובדי העירייה כמעט שאינם נכנסים לשטחים מוניציפליים שמעבר לגדר ההפרדה. הריק הביטחוני שיוצר מצב זה מוצא את ביטויו בבנייה פרועה ולא מפוקחת, ובעלייה בפריעת חוק ובפשיעה, לרבות סחר בסמים.

סמיח אבו רומיילה, כפר עקב, ירושלים המזרחית

אוגוסט 2010: "התושבים משלמים מיסים עירוניים. אבל העירייה רוצה שנדאג לשירותים בעצמנו."

כפר עקב, ירושלים המזרחית. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

"כשגדר ההפרדה נבנתה, בעלי תעודות זהות ירושלמיות מהאזורים השכנים בגדה המערבית, כמו ביר נבאלה וא־ראם, עברו לכאן, לכפר עקב, כדי לשמור את 'מרכז החיים׳ שלהם בעיר ולהימנע משלילת תעודת הזהות שלהם. מאחר שעיריית ירושלים כשלה מלהקצות משאבים שיתאימו למספר התושבים החדש, לא היה די בשירותים לתת מענה לצרכים הגדלים. אלא שכל התושבים החדשים הללו שילמו את הארנונה העירונית וציפו לשירותים בתמורה. התושבים לא היו מרוצים מהמרכז הקהילתי, שהעובדים בו מונו על ידי העירייה. לכן החלה קבוצת צעירים, ואני ביניהם, לחפש דרכים חלופיות למתן מענה לצורכי התושבים מבלי לקרוא תיגר על המערכת הפוליטית הקיימת, אלא תוך שיתוף פעולה עמה. הקמנו ארגון, החברה לפיתוח כפר עקב, שידאג לאינטרסים של התושבים ויגשר בינם לבין העירייה.

"כשהתלוננו בעירייה על המחסר במתקני חינוך והעובדה שילדינו נאלצים לעבור את גדר ההפרדה כדי ללכת לבית הספר, עודדו אותנו להסדיר הכול בעצמנו, כמו שקרה עם המרפאה – מרכז הבריאות אל־ביאן שהקמנו. שני אנשי עסקים ואני השקענו כסף במיזם. מצאנו מבנה מתאים שהוקם עם היתר בנייה, שיפצנו אותו כדי שיעמוד בתקני הגהות והבטיחות, ושכרנו מורים. העירייה באה לבדוק אותו, החליטה לכסות חלק מהעלויות, דהיינו משכורות הסגל, ונתנה לנו מעמד של "בית ספר מוכר לא רשמי". מאחר שכ־90% מהמורים באים מן הגדה המערבית, שבה השכר המשולם למורים נמוך מהשכר למורים בירושלים, אנו שומרים חלק ממשכורותיהם להפעלת בית הספר. יתר העלויות מכוסות משכר הלימוד של התלמידים ומתרומות מארגונים בינלאומיים. בית הספר משרת כיום 2,300 תלמידים מגיל הגן ועד לכיתה י״ב. עם זאת, 1,500 תלמידים מכפר עקב רשומים באזורים שמחוץ לגבול המוניציפלי, כמו רמאללה, ו־2,200 ילדים אינם רושמים כלל בבית ספר."

* התפרסם במרס 2011 בדוח המיוחד על ירושלים המזרחית.

מאי 2017: "בית הספר נענש על כך שהוא מרחיק את הילדים שלנו מהרחובות"

"בשנים שעברו מאז התרחב בית הספר באופן משמעותי והוא משרת כיום 4,000 תלמידים ותלמידות, הלומדים בשבעה מבנים", כך אמר סמיח למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים במאי 2017. "הוא עדיין שומר על מעמדו כמוסד 'מוכר לא רשמי', כך שמשרד החינוך הישראלי מכסה רק 75% ממשכורות המורים.[1] מאחר שבית הספר רשום כחברה פרטית, עליו להשיג מדי שנה אישור 'ניהול תקין' מהרשויות הישראליות. נגד אישור זה הוגש ערעור בטענה שהחברה אינה משלמת למורים את משכורתם המלאה, כפי שדורש החוק הישראלי. בשנת 2016 דרש אחד מבעלי התפקידים הישראליים שהיה מעורב בתהליך הבדיקה שוחד בתמורה לאישור ה'ניהול התקין'.[2]

בינואר 2017 לא אושרה הענקת אישור "ההתנהגות הטובה", וכתוצאה מכך הופסק תשלום המשכורות למורים מתחילת השנה. עיריית ירושלים טוענת שאין לה האמצעים הדרושים לקחת על עצמה את תפעול בית הספר ולספוג את כל העלויות, ולכן בית הספר עלול להיסגר. אני מרגיש כאילו שבית הספר נענש על שהוא מרחיק את הילדים שלנו מהרחוב ומנסה להעניק להם חינוך, במקום להותיר אותם בורים וחסרי השכלה. אני קורבן של הסכסוך הזה בין משרד החינוך הישראלי לעיריית ירושלים. אני מבין שרשמית הרשות הפלסטינית אינה יכולה לפעול בכפר עקב כל עוד השכונה נותרת רשמית חלק מירושלים מתוקף החוק הישראלי, ויחד עם זאת אני מרגיש שמוטלת עליהם האחריות לנסות למצוא פתרון לבעיה שלנו."

סמיח אבו רומיילה, כפר עקב, ירושלים המזרחית, מאי 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים


[1] בתי ספר פרטיים מסוימים מוכרים באופן "בלתי רשמי" על ידי הרשויות הישראליות וזוכים לתמיכתה הכספית של העירייה בגין המחסור בכיתות במערכת החינוך העירונית. מוסדות אחרים, הזוכים להכרה "רשמית" והוקמו בעת האחרונה, מוגדרים כ"קבלנים" על ידי ספקים אחרים בכך שרואים בהם מוסדות הפועלים בראש ובראשונה למטרות רווח, והם מקבלים את מרבית הוצאותיהם מהעירייה.

[2] המקרה סוקר בערוץ 10 הישראלי.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית