פורסם ביום 11 מרץ 2017
 במסגרת  

ההשלכות ההומניטריות של הרחבה בפועל של התנחלויות: מסקנות והמלצות

מחקר חדש לשיפור המענה ההומניטרי והמוכנות

ההקמה וההרחבה המתמשכת של התנחלויות, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, היא גורם מפתח לפגיעוּת הומניטרית.[1] התנחלויות שוללות מפלסטינים את רכושם ומקורות מחייתם, מגבילות את גישתם לשירותים, ויוצרות שורה של סכנות בתחום ההגנה היוצרות בתורן ביקוש לאמצעי סיוע והגנה מהקהילה ההומניטרית.

כדי לקדם את יכולתה של הקהילה ההומניטרית להבין דפוסים של הרחבת התנחלויות שהוזנחו באופן יחסי, ולשפר את יכולתה להם מענה, משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אסף וניתח נתונים על ההרחבה בפועל של שלושה אזורי התנחלות: אספר בנפת חברון; טלמון ונחליאל בנפת רמאללה; ואלון מורה בנפת שכם.[2] שלושת הגיליונות הקודמים של המעקב ההומניטרי התמקדו במקרים אלה. הפרק שלהלן, הרביעי והאחרון בסדרה, מציג מספר סממנים משותפים, מסקנות והמלצות.

מעין ובריכות עין אל־כבירה, שהתנחלות אלון מורה השתלטה עליהם והפכה אותם לאתר תיירות, נובמבר 2016 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

שלושת מקרי המבחן שהובאו בגיליונות הקודמים של המעקב ההומניטרי תיארו את מאמציהם המתמשכים של מתנחלים להגדיל את שליטתם המרחבית בשטחים ובמשאבים הטבעיים שסביב התנחלויות, וזאת באמצעות פיתוח של תשתיות ופעילויות חדשות, בצד ניסיונות לסלק נוכחות פלסטינית (ראו טבלת מדדים מרכזיים).[3]

אמצעי ההרחבה

הדרכים העיקריות המשמשות עמותות מתנחלים לעבות את נוכחותם ברחבי השטחים הנפגעים, לרוב בתמיכת הרשויות המוניציפליות של ההתנחלויות, כוללות הקמה של מאחזי מגורים; פיתוח אתרי תיירות (בעיקר מצפורים ומעיינות המשמשים אתרי נופש ובילוי); ועיבוד האדמה שסופחה בפועל.[4] קבוצות מתנחלים וגופים מקומיים מקדמים תהליך זה ביצירת רשת כבישים ענפה, המחברת אתרים אלה לליבת המגורים של ההתנחלות. כבישים אחרים משמשים לסימון ותחימה של חלקים מרכזיים של הגבולות בפועל.

רוב רובן של הפעילויות הללו מתבצעות ללא הרשאה רשמית מהרשויות הישראליות. ברוב המקרים נובע הדבר ממעמדן של האדמות האמורות, המסווגות ברובן כרכוש פרטי פלסטיני. ואף על פי כן, למרות היעדר אישור רשמי, חלק ניכר מהרחבה זו התרחש בהסכמתן שבשתיקה, ולעתים בתמיכתן הפעילה של הרשויות הישראליות. עובדה זו מוצאת את ביטויה במדיניות התכנון הבנייה, שבמסגרתה או שמתעלמים מהפרות של החוקים והתקנות הרלוונטיים, או שאוכפים אותם במידה מוגבלת בלבד. דוגמאות לתמיכה פעילה כוללות מימון ישיר שמוסדות ממלכתיים כמו מועצות אזוריות והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית מעניקים לפעילויות לא מורשות. תמיכה ממלכתית עקבית להתנחלויות שהוקמו על אדמה פרטית פלסטינית זכתה להכרה מפורשת בהערות ההסבר ל"חוק ההסדרה", שהכנסת הישראלית אימצה בינואר 2017.[5]

מניאים פלסטינים מגישה לאדמות

ההתנחלות דולב והשטח המעובד שסביבה, דצמבר 2016 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

במקרי המבחן הקודמים ראינו כיצד הנהגים המיושמים הן על ידי מתנחלים והן על ידי כוחות ישראליים כדי להניא פלסטינים מגישה לאדמות ואף למנוע אותה מאפשרים את העיבוי של נוכחות המתנחלים ברחבי אזורים אלה. נהגים אלה כוללים סוגים שונים של הגבלות גישה: פרישת חסמי דרכים ומחסומים; איסור על נסיעה של כלי רכב פלסטיניים בכבישים; הגדרת שטחים כסגורים למטרות צבאיות או כ"שמורות טבע"; גידור של אדמות בבעלות פרטית פלסטינית; ודרישה מפלסטינים ל"תיאום מוקדם" לצורך גישה לאדמות חקלאיות.

נהגים אחרים כללו הפחדה באמצעות סיורים קבועים של חיילים ומתנחלים חמושים בשטחים הנפגעים. החיילים מוצבים לעתים קרובות בבסיסים צבאיים הממוקמים בתוך שטח המגורים של ההתנחלות, במטרה המוצהרת לאבטח את האזור, ואילו המתנחלים החמושים כוללים בעיקר את רכזי הביטחון השוטף והמאבטחים של ההתנחלויות, לרוב תושבי ההתנחלות שהחקיקה הצבאי מעניקה להם סמכויות שיטור.

לעתים קרובות, הגבלות הגישה באות בעקבות התקפות אלימות שמבצעים פלסטינים, לרבות רצח מתנחלים, ומוצדקות על ידי מתנחלים ו/או הרשויות הישראליות בטענה שהן אמצעים ביטחוניים למניעת הישנות ההתקפות.

גם מתנחלים ביצעו גם התקפות ישירות, ואלה כללו לרוב מכות, יידוי אבנים, עקירת עצים והצתת יבולים וציוד. אף שתכיפות המתקפות ומיקומן השתנו, לעתים קרובות הפחד שהן מטילות נותר לזמן רב. אכיפת החוק על מתנחלים אלימים רופפת, ובמרבית המקרים, התוקפים אינם נענשים.[6] מאז 2014 פחתו ההתקפות מצד מתנחלים, ייתכן שבשל אמצעי מנע שנקטו הרשויות הישראליות, לרבות פרישה מוגברת של כוחות באזורים רגישים.

קרבת הזמנים והקרבה הגיאוגרפית בין התקפות אלימות אלה להשתלטות על שטחים חדשים מעלה את האפשרות כי אלימות מתנחלים נגד פלסטינים איננה בהכרח אקראית, וייתכן שהייתה צעד מחושב לקראת הרחבת התנחלויות.

אלימות והפחדה מצד מתנחלים גררו התערבויות בנושא הגנה מצד ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות האדם, לרבות נוכחות הגנתית, בעיקר בעונת מסיק הזיתים; תיעוד של מקרים ומאמצים להשיג מיצוי דין; ומתן תמיכה פסיכו־חברתית לקורבנות.

במידה מסוימת, נגד "גורמים דוחפים" רבי עוצמה אלה פועלים "גורמים מושכים": הקשר החזק של חקלאים פלסטינים לאדמתם וסעד משפטי נגד מניעת גישה ונישול. בתמיכתם של ארגוני זכויות האדם וארגונים הומניטריים, הצליחו חקלאים מסוימים לשמור או להשיב לעצמם גישה מוגבלת לאדמות חקלאיות שהוטמעו בתוך הגבולות בפועל של התנחלויות. עם זאת, הגישה מותרת רק פעמיים בשנה לכל היותר, בעונות החריש והקציר, ליומיים־שלושה בכל פעם, ורק לאחר תיאום מוקדם עם הרשויות הישראליות.

ההשלכות על המחיה

חסימה בין סעיר להתנחלות אספר, מאי 2015 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

את ההשלכות ההומניטריות של נהגים כאלה על האוכלוסייה הפלסטינית יש לאמוד באופן הוליסטי ועל פני פרק זמן משמעותי. אף שהפגיעה המיידית של מתקפות מתנחלים עשויה להיות מוגבלת (למשל, גיזום עצי זית), כשמצטרפים אליה גורמים אחרים (כמו הגבלות תנועה שמטילים כוחות ישראליים, אובדן גישה למקורות מים והפחדה שיטתית על ידי מתנחלים חמושים) היא עלולה לגרום להפסקת העיבוד החקלאי, ולזו עלולות להיות השלכות ארוכות טווח על תנאי החיים של משפחה.

בכל הקהילות שנבדקו במקרי המבחן, חקלאות ומרעה הם מקורות מחיה מסורתיים. לאובדן הגישה לאדמה בשל הרחבה בפועל של התנחלויות נודעה השפעה מרכזית על תנאי החיים והביטחון התזונתי של המשפחות הנפגעות; חלקן דיווחו על שינויים בתזונה משום שהן נאלצות לרכוש במחירי השוק פריטי מזון שבעבר ייצרו בעצמן. השלכות נוספות עשויות לכלול אובדן גישה למעיינות מים, שקודם לכן שימשו להשקיית שדות ובעלי חיים, וכן גישה למרחבים ששימשו לפנאי ולנופש.

המצב עורר התערבויות הומניטריות שונות, בהן סיוע בכסף מזומן שמשרד הפיתוח החברתי הפלסטיני העניק למשפחות שזוהו לא מכבר כ"מקרי מצוקה"; סיוע במזון (בעין או בתלושים) שסוכנויות או״ם מספקות למשפחות הסובלות מחוסר ביטחון תזונתי; ותמיכה חקלאית שמושיטים ארגונים מקומיים ובינלאומיים לא ממשלתיים, בדמות השבחת אדמות ומיזמי איסוף מים.

מדדים מרכזיים של שלושת מקרי המבחן

טבלה: מדדים מרכזיים של שלושת מקרי המבחן

* אדמה פרטית כמות שהיא מוגדרת במערכת המידע הגיאוגרפית שהנפיק המנהל האזרחי הישראלי.

** לרבות דרכי עפר לא רשמיות, אבל לא כולל רחובות בתוך שטחים בנויים.

המלצות

ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות האדם יכולים לתמוך בקהילות ולמתן את ההשלכות ההומניטריות של ההרחבה בפועל של התנחלויות על ידי

  • פיתוח של מערכות להתראה מפני פגיעוּת הומניטרית, כדי לזהות אזורים בסכנת השתלטות על ידי מתנחלים.
  • הרחבת התמיכה המשפטית לחקלאים המתמודדים עם הגבלות גישה או שגישתם לאדמתם נשללה.
  • מתן תמיכה טכנית ו/או סובסידיות כספיות לחידוש עיבוד אדמות.
  • הצבת משקיפים/מלווים כנוכחות הגנתית לחקלאים המבקשים להגיע לאדמותיהם באזורים הנפגעים על ידי התנחלויות.

הגברת המגעים עם הרשויות הישראליות כדי למנוע השתלטות על שטחים נוספים ולהבטיח גישת פלסטינים לשטחים הנפגעים מאלימות מתנחלים.


[1]  מאז 1967 הוקמו ברחבי הגדה המערבית הכבושה, לרבות ירושלים המזרחית, כ-250 התנחלויות ומאחזים. זו הפרה של סעיף 49 לאמנת ג׳נבה הרביעית, האוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו האזרחית אל השטח הכבוש. הדבר אושר פעמים רבות, בין היתר על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק (חוות דעת מייעצת על ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, 9 ביולי 2004); הצדדים לאמנת ג׳נבה הרביעית (הצהרה מ־5 בדצמבר 2001); ומועצת הביטחון של האו״ם (החלטה 471 מ־1980 והחלטה 2334 מ־2016).

[2]  מקרים נבחרו כך שייצגו אזורים גיאוגרפיים שונים בגדה המערבית, ואת המידה שבה זכו פעילויות ההתנחלות בכל אחד מהמקרים הנבחרים לתשומת ליבם של הגורמים ההומניטריים.

[3]  אף שהעובדות והנתונים המוצגים בדוח זה מתייחסים רק לשלושת המקרים שנבדקו, בשלב הראשוני של מחקר זה (בחירת המקרים) אסף משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים ראיות המצביעות על כך שההרחבה הבלתי רשמית של התנחלויות היא תופעה רווחת ונפוצה. דפוסים דומים לאל שתועדו בשלושת חקרי המקרה הללו זוהו בשמונה אזורי התנחלות נוספים: גוש עלי־שילה (נפת שכם); כוכב השחר (נפת רמאללה); מעלה מכמש (נפת רמאללה); ברכה (נפת שכם); עופרה (נפת רמאללה); בת עין (נפת בית לחם); גוש תקוע־נוקדים (נפת בית לחם); וסוסיא (נפת חברון). הפיזור הספציפי של מקרים אלה מצביע על כך שגיאוגרפית, התופעה מתמקדת בגב ההר שבמרכז הגדה המערבית, ולא ברצועה המערבית הקרובה לקו הירוק או בבקעת הירדן.

[4]  אתרי מגורים ותיירות אלה ממוקמים לרוב גבוה, בנקודות המאפשרות תצפית על האזורים הסובבים אותם.

[5]  חוק זה מתיר להפקיע אדמה שהשתלטו עליה בתמיכת המדינה. התופעה תועדה בעבר על ידי ועדה שמונתה על ידי ממשלת ישראל לבדוק את נושא המאחזים הבלתי מורשים (המכונה גם ועדת ששון, על שם יושבת הראש טליה ששון), שפרסמה את מסקנותיה ב־2005. ראו: חוות דעת בנושא מאחזים בלתי מורשים.

[6]  לסקירה מקיפה של תופעה זו ראו: יש דין, "מראית חוק", יוני 2006; יש דין, דף מידע, אוקטובר 2015.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית