פורסם ב־ 11 ינואר 2017
 במסגרת  

ההשלכות ההומניטריות של הרחבה בפועל של התנחלויות: המקרה של טלמון־נחליאל

מחקר חדש לקידום מענה ומוכנות הומניטריים

גוש ההתנחלות טלמון־נחליאל, דצמבר 2016 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

ההקמה וההרחבה המתמשכת של התנחלויות, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, היא גורם מפתח לפגיעוּת הומניטרית.[i] היא  שוללת מפלסטינים את רכושם ומקורות מחייתם, מגבילה את גישתם לשירותים, ויוצרת שורה של סכנות בתחום ההגנה היוצרות בתורן ביקוש לאמצעי סיוע והגנה מהקהילה ההומניטרית.[ii]

חקר הרחבת ההתנחלויות והמעקב אחר תהליך זה התמקדו בעיקר בבנייה של שכונות מגורים, ובמידה מסוימת הזניחו צורות הרחבה אחרות. אלה כוללות פיתוח של רשתות כבישים, אתרים חקלאיים ותיירותיים, בעיקר על אדמה בבעלות פרטית פלסטינית, בלא היתר רשמי מהרשויות הישראליות אך בהסכמה שבשתיקה מצדן (להלן: הרחבה בפועל). אף שסוגיות הנוגעות להתנחלות, כגון אלימות מתנחלים והגבלות גישה שנועדו להגן על התנחלויות, נתונות למעקב שוטף, לעתים קרובות הקשר בינן לבין התופעה של הרחבת התנחלויות אינו זוכה לתשומת הלב הנאותה.

כדי לקדם את יכולתה של הקהילה ההומניטרית להבין דפוסים אלה ולתת להם מענה, משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אסף וניתח נתונים על השטחים הנפגעים השונים בגדה המערבית.[iii] מקרה המבחן שלהלן, של ההתנחלויות נחליאל וטלמון בנפת רמאללה, הוא השני  בשורה של מאמרים המתפרסמים במעקב ההומניטרי ומציגים את ממצאיו של מחקר זה.

המקרה של טלמון־נחליאל

ההתנחלות נחליאל הוקמה בשנת 1984 וההתנחלות טלמון בשנת 1989. אוכלוסיית שתיהן יחד מונה כ־4,400 נפש. בעוד שהגבולות המוניציפליים הרשמיים של התנחלויות אלה, כפי שהוגדרו על ידי ישראל, משתרעים על פני שטח בגודל 6,200 דונם (יחד), המחקר שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים העלה כי השטח שבשליטת ההתנחלויות ואשר גישת פלסטינים אליו מוגבלת מאוד או בלתי אפשרית גדול כמעט פי 2.5 מכך (15,100 דונם).[iv] על פי נתונים רשמיים ישראליים,[v] יותר ממחצית מהשטח התחום בתוך גבולות בפועל אלה הוא בבעלותם הפרטית של פלסטינים משישה כפרים סמוכים: ביתילו, ראס כרכר, אל־ג׳אניה, דיר עמאר, מזרעה אל־קיבליה וכובאר, שבהם מתגוררים כ־20 אלף בני אדם.[vi]

הרחבתה של נוכחות קבע של מתנחלים

בין 1997 ל־2002, הוקמו על הגבעות סביב טלמון שש התנחלויות חדשות, שכונו שכונות חדשות או מאחזים. כולן, למעט אחת (נריה) הוקמו בלא היתר בנייה או הרשאה רשמית.[vii] חרף זאת, בשנים האחרונות יזמו הרשויות הישראליות הליכי תכנון מרובים במטרה להעניק להתנחלויות אלה, לאחר מעשה, מעמד רשמי מתוקף החוק הישראלי. עד עתה הושלם תהליך זה עבור אחד המאחזים (גבעת הבריכה). במקרה של מאחז חרשה הצריך תהליך ה"הכשרה" להכריז על 800 דונם של אדמה, שלטענת פלסטינים היא רכושם הפרטי, כ"אדמת מדינה".[viii] במאחז נחלי טל החלה בנייתן של עשרות יחידות דיור קבע, למרות שתוכנית המתאר הרלבנטית טרם אושרה ולא ניתנו היתרי בנייה.

בנייה ואדמות מעובדות במאחז נחלי נחל (דצמבר 2016). תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

הרשויות הישראליות חסמו ניסיונות להקים מאחז נוסף ליד ההתנחלות נחליאל, ופירקו מספר מבני ארעי שהוקמו במקום. על פי נתונים רשמיים ישראליים, מאז שנת 2000 הוציא המנהל האזרחי הישראלי בסך הכול 293 צווי הריסה נגד בנייה לא מורשית בשטח שבשליטת טלמון־נחליאל, ש־40 (14%) מתוכם בוצעו.[ix][x]

בתוך השטח הנפגע ממוקמים שמונה מעיינות. בעבר שימשו המעיינות הללו חקלאים ורועים פלסטינים, לצורכי השקיה של גידולים חקלאיים ובעלי חיים, אבל כיום רובם אינם נגישים. על חמישה מהמעיינות הללו השתלטו מתנחלים שפיתחו בהם אתרי תיירות, בתמיכת גופים ממשלתיים.[xi] בדומה לכך השתלטו על פסגת גבעה ליד מאחז חרשה, שעד לשלהי שנות התשעים היה יעד עלייה לרגל פופולרי בקרב פלסטינים (קבר שייח׳ עיסא), ופיתחו את המקום כנקודת תצפית תיירותית ("גבעת היקבים").

מאז 2008 השתלטו מתנחלים על שטחי אדמה בגודל כמעט 140 דונם, שעל פי נתונים רשמיים ישראליים רובם בבעלות פלסטינית פרטית, והחלו לעבדם – בעיקר ככרמים. בנוסף על כך, קבוצת מתנחלים מנחליאל מגדלת גם עדר בן כמה מאות כבשים ועזים, שאותו הם רועים באופן שוטף בעמקים שבין שתי ההתנחלויות.

הרחבה בפועל זו מלווה בפיתוח של רשת נרחבת של דרכים המקשרות את אתרי המגורים, התיירות והחקלאות השונים, פיתוח שהקל ואפשר את ההרחבה. הרשת משתרעת על כ־60 ק״מ, והשימוש ברובה אסור על פלסטינים. היא כוללת כבישים ראשיים שנסללו על ידי הרשויות הישראליות על אדמה פרטית פלסטינית שהופקעה ל"צרכים צבאיים",[xii] וכן דרכי עפר שמתנחלים סללו בלא הרשאה רשמית.

מניעת גישה של פלסטינים והרתעתם

בשורה של דיונים קבוצתיים שקיים משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, דיווחו תושבים כי הנוכחות השוטפת של מתנחלים חמושים ברחבי השטח הנפגע, בעיקר רכזי הביטחון השוטף של ההתנחלויות והמאבטחים שלהן, מפחידה וכי הרתיעה אותם מלנסות להגיע לאדמותיהם.[xiii] בנוסף מתקיימים בשטח זה פטרולים קבועים של חיילים ישראלים המוצבים בבסיס צבאי שהוקם ב־2005 בקרבת טלמון.

ההשפעה המאיימת של נוכחות ישראלית חמושה מתוגברת על ידי מתקפות שיטתיות של מתנחלים נגד חקלאים ורכושם. מאז 2006 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 14 תקריות שבהן נפגעו פלסטינים (הרוג אחד ו־23 פצועים) ו־74 תקריות שבהן נגרם נזק לרכוש, ש־60% מהן כללו עקירה, הצתה והשחתה של יותר מ־2,200 עצי זית. יתר התקריות כללו גניבה, גרימת נזק והצתה של רכוש חקלאי, ויידוי אבנים על כלי רכב ובתים. כמעט 70% מהתקריות הללו (61 תקריות) התרחשו בין 2010 ל־2013, בעוד שבשלוש השנים שלאחר מכן תועדה ירידה במספרן (19 תקריות). נתונים אלה אינם כוללים את התקריות השכיחות יותר של הטרדה, מניעת גישה וגירוש של חקלאים ורועים מאדמתם.

מאז 2006 היו לפחות 11 תקריות שבהן תקפו פלסטינים מתנחלים, תשע מהן תקריות יידוי אבנים על כלי רכב, שבהן נפצעו שבעה בני אדם וכן נגרם נזק לכלי רכב ולרכוש אחר. ב־19 ביוני 2015 נורה אזרח ישראלי למוות בידי פלסטינים בעת שביקר במעיין על אדמה פלסטינית, בצמוד לשטח שבשליטת טלמון־נחליאל.

בשנים האחרונות ניתנה לפלסטינים גישה לשטח שבשליטת ההתנחלות פעמיים בשנה (בעונות המסיק והחריש), למשך יומיים עד ארבעה ימים בכל פעם, ובכפוף לתיאום מראש עם רשויות הישראליות. הסדר זה חל על שישה אזורים נפרדים שזוהו על ידי הרשויות הישראליות, וכולל כ־700 דונם או 5% מהשטח שבשליטת ההתנחלות.[xiv] לדברי מספר חקלאים, גישה זו – אף שהיא מוגבלת מאוד – ניתנת לחיזוי יותר מאשר גישה לאדמה בבעלות פרטית בתוך השטח הנפגע, שאינה כפופה להגבלות רשמיות כלשהן אבל נלווה אליה איום של הפחדה ואלימות שיטתיות.

גם מבלי להביא בחשבון את התיאום המוקדם, מכשולים פיסיים שמציבים הצבא או מתנחלים פוגעים ביכולתם של חקלאים פלסטינים להגיע לאדמתם ומאלצים אותם לנסוע למרחקים ארוכים בדרכים עוקפות. כך למשל, את גישתם של פלסטינים לכביש הראשי המחבר את שתי ההתנחלויות חוסם שער דרך שהותקן ב־2003 ליד הכניסה הראשית לנחליאל. שער זה נותר סגור במרבית הזמן, אף שבעקבות עתירה שהוגשה לבג״ץ התחייבו הרשויות לפתוח אותו.

עבד אל־הודא שרייטה, מזרעה אל־קיבלייה

עבד אל־הודא שרייטה מחוץ לביתו שהוצת על ידי מתנחלים בשנת 2011 (דצמבר 2016)בבעלותי 260 דונם אדמה ליד מעיין עין חרשה. על חלקת אדמה אחת בגודל 60 דונם נטועים עצי לימון ותפוז, ועל חלקה אחרת בגודל 200 דונם נטועים עצי זית. מאז 1986 נתקלנו בקשיים בגישה למטע הזיתים, הצמוד למאחז חרשה. בעבר היינו מפיקים 600 ליטרים של שמן זית, אבל כעת אנו מפיקים רק 80 ליטרים. בנוסף על כך, אנו מתמודדים כמעט מדי יום עם הטרדה מצד מתנחלים. ב־2011 תקפה קבוצת מתנחלים את בני והיכתה אותו. הגשנו תלונות רבות למשטרת ישראל ונתנו להם צילומי וידיאו שצולמו במצלמה שנתן לנו ארגון זכויות האדם "בצלם", אבל לא שמענו על תוצאות כלשהן.[xv]

מרחב מצטמצם, מקורות מחייה פוחתים והולכים

על סמך נתונים סטטיסטיים על היקף עיבוד האדמה מחוץ לשטח הבנוי בנפת רמאללה, מעריכים כי בתוך השטח שבשליטת טלמון־נחליאל מצויים כמעט 11 אלף דונם של אדמה ראויה לעיבוד חקלאי. בהנחה שגישה חופשית הייתה אפשרית, עיבודו של שטח זה על פי אותם דגמי עיבוד שנצפו ביתר הנפה (במונחים של השקיה ומגוון גידולים), ובהנחה של שיעורי תשואה זהים, יניב תוצרת בשווי כ־2.3 מיליון דולר בשנה.[xvi] זהו אומדן שמרני המבוסס על ההשקיה הקיימת, שהיא מוגבלת מאוד, ואינו מביא בחשבון פעילויות יוצרות־הכנסה נוספות, כגון מרעה. ברם, לאור המגבלות הקשות על גישת פלסטינים לאזור זה, ממומש רק חלק מזערי מפוטנציאל כלכלי זה.

שש הקהילות הפלסטיניות הנפגעות מההרחבה בפועל של טלמון־נחליאל מתמודדות עם מצב חברתי־כלכלי שברירי ופגיע:

  • שיעור האבטלה הממוצע הוא כ־20%, על פי אומדנים של המועצות בכל אחד מהכפרים;
  • 108 משפחות (כ־550 נפש) מסווגות כמשפחות מצוקה וזכאיות לסיוע במזומן מן המשרד לפיתוח חברתי הפלסטיני;[xvii]
  • 140 משקי בית (כ־700 נפש) שאינם מכוסים על ידי המשרד לפיתוח חברתי הפלסטיני תלויים לקיומם בסיוע במזון (הקצבות מזון או תלושים) שמספקת תוכנית המזון העולמית של האו״ם.

השבה לפלסטינים של הביטחון והגישה הקבועה לאדמות בשטחים שבשליטת ההתנחלויות תיצור את מקורות המחיה והזדמנויות התעסוקה שהם כה זקוקים להם ותקל את מצוקתן של המשפחות הנפגעות מהאבטלה וחוסר הביטחון התזונתי. השבת האדמה לבעליה הפלסטינים ועיבודה ייצרו גם "אפקט גלישה", כשתוספת ההכנסה תשמש לרכישת סחורות ושירותים מקומיים ותגדיל את השפעתה של הצמיחה הראשונית.

הכפר אל־ג׳אניה – קשיי תיאום

עבאס יוסף עומד על כביש שהגישה אליו מוגבלת, המוביל אל טלמון, דצמבר 2016 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

עבאס יוסף (75), מהכפר אל־ג׳אניה, הוא בעליהם של 20 דונם הממוקמים בתוך תחומי הגדר של ההתנחלות טלמון. האדמה כוללת שתי חלקות שעליהן נטועים 65 עצי זית. לדבריו, קשיי הגישה לאדמה זו החלו בשנות השמונים המוקדמות, מיד לאחר הקמת ההתנחלות.

עד לתחילת האינתיפאדה השנייה ב־2000 שררה בין החקלאים מאל־ג׳אניה לרשויות הישראליות הבנה לא רשמית, שעל פיה ניתנה לפלסטינים גישה לאדמתם שליד ההתנחלות למשך ימים אחדים בשנה. הסדר זה הושעה כליל בין 2000 ל־2006, פרק זמן שבמהלכו, על פי דיווחים, הושחתו או נעקרו מרבית העצים בשטח זה, ובהם 15 מהעצים של יוסף. מאז 2011 הוקצו לחקלאים מאל־ג׳אניה שלושה או ארבעה ימים בעונת המסיק, ויום עד יומיים בעונת החריש, שבהם ניתנת להם גישה לאדמתם לאחר תיאום עם הרשויות הישראליות. הרשויות הללו מונעות מחקלאים מסוימים להשתמש בטרקטורים כדי לחרוש את אדמתם, בנימוק של נזק אפשרי לרשת הביוב של ההתנחלות.

בנוסף על אובדנם של 15 עצים מניבים, מדווח יוסף כי 50 העצים שנותרו בשטח זה מניבים בממוצע 40 ליטר שמן זית בעונה, ומייצרים הכנסה בשווי כאלף דולר, לעומת 120 ליטר שהניבו הכנסה בשווי אלפיים דולר לפני שנת 2000.


[i] מאז 1967 הוקמו ברחבי הגדה המערבית הכבושה, לרבות ירושלים המזרחית, כ־250 התנחלויות ומאחזים. זו הפרה של סעיף 49 של אמנת ג׳נבה הרביעית, האוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו האזרחית אל השטח הכבוש. עובדה זו אושרה פעמים אחדות, בין היתר על ידי בית הדין הבינלאומי (חוות דעת מייעצת על ההשלכות החוקיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, מיום 9 ביולי 2004); הצדדים המתקשרים באמנת ג׳נבה הרביעית (הצהרה מן ה־5 בדצמבר 2001); מועצת הביטחון של האו״ם (החלטה 471); והעצרת הכללית של האו״ם (החלטות  3092 (XXXVIII), 47/172 ו־66/225).

[ii] לסקירה כללית של המענים ההומניטריים לפעילויות התנחלות, שהוצעו ב-2016 על ידי סוכנויות הומניטריות הפועלות בשטח הפלסטיני הכבוש, ראו ארגון הגג של גופי הסיוע בשטח הפלסטיני הכבוש, תוכנית מענה אסטרטגית לשנת 2016.

[iii] מקרים נבחרו כך שייצגו אזורים גיאוגרפיים שונים בגדה המערבית, ואת המידה שבה זכו פעילויות ההתנחלות בכל אחד מהמקרים הנבחרים לתשומת לבם של הגורמים ההומניטריים.

[iv] ממצא זה מבוסס על שורת דיונים של קבוצות מיקוד עם תושבי הקהילות הפלסטיניות השכנות שנפגעו מכך, בתוספת עשרות ביקורים וניתוח של תצלומי אוויר של השטח מאז שלהי שנות השמונים, החושפים מגמות בעיבוד חקלאי, בפיתוח אזורים בנויים, בהופעתם של כבישים חדשים וכו׳.

[v] חישוב זה מבוסס על שכבה של מערכת מידע גיאוגרפי (GIS) שהתקבלה מהמנהל האזרחי הישראלי, ומציינת את מעמדה של האדמה בשטח הנפגע – אדמה בבעלות פרטית או אדמה ציבורית (המכונה גם "אדמת מדינה").

[vi] הואיל ונתונים של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 אינם זמינים, האומדן של אוכלוסיית שלוש מן הקהילות הנפגעות (ביתילו, דיר עמאר ומזרעה אל־קיבליה) נעשה על סמך נתונים משנת 2007 ועודכן על פי שיעור הגידול בנפת רמאללה כולה.

[vii] הבעלים הפלסטינים עתרו לבג״ץ על הכרזה זו, ועתירתם עדיין תלויה ועומדת.

[viii] ההתנחלות שהוקמה בהרשאה רשמית נקראה נריה. חמש האחרות הן: חורש ירון, זית רענן, חרשה, נחלי טל וגבעת הבריכה. המאחז האחרון "הוכשר" בדיעבד מתוקף החוק הישראלי בשנת 2011, אחרי שערעור שהגישו תושבי אל־ג׳אניה לבג״ץ נדחה.

[ix] הבעלים הפלסטינים עתרו לבג״ץ על הכרזה זו, ועתירתם עדיין תלויה ועומדת.

[x] שכבה של מערכת מידע גיאוגרפי (GIS) שנמסרה על ידי המנהל האזרחי הישראלי לארגון הישראלי הלא ממשלתי "במקום",  לאחר בקשה למידע מתוקף חוק חופש המידע. צווי ההריסה שבוצעו כוללים גם מבנים שפורקו על ידי בעליהם.

[xi] המועצה האזורית מטה בנימין, שאליה שייכות שתי ההתנחלויות, הקימה דף מקוון ייעודי לקידום התיירות לאזור, לרבות חמשת המעיינות.

[xii] כך קרה בבניית הכביש הראשי המחבר בין נחליאל לטלמון. זהו אחד הכבישים העוקפים שתוכננו במסגרת הפרישה מחדש של צה״ל, כחלק מהסכמי אוסלו והעברת שטחים לידי הרשות הפלסטינית. צו תפיסה 28/95 ניתן ב־17 בספטמבר 1995. כביש מרכזי נוסף נפתח ב־2002 ומחבר שלושה מהמאחזים של טלמון לכביש העוקף הראשי המוביל מערבה לשטח ישראל (כביש 463).

[xiii] צווים צבאיים מגדירים חמישה "מרחבי שמירה" נפרדים המכסים כמעט 2,800 דונם, שבהם מוסמכים רכזי הביטחון השוטף הצבאיים (רבש״צים) לפעול. למעשה, הגבולות בפועל הם שמגדירים את תחום הפעולה של מתנחלים חמושים אלה. צה״ל אחראי רשמית לחימוש, אימון ופיקוח על עבודתם של רכזי ביטחון שוטף הנותנים דין וחשבון לפני הגופים המוניציפליים של ההתנחלות, שממנים אותם ומשלמים את שכרם, עובדה היוצרת לעתים קרובות ניגוד אינטרסים. לחומר רקע נוסף על הסוגיה ראו יש דין, "המרחב הפרוע", יוני 2014.

[xiv] על פי מפה רשמית שהוציא המנהל האזרחי הישראלי ב־2014.

[xv] עדויות שנאספו בינואר 2014.

[xvi] ארגון המזון והחקלאות של האו״ם אמד את הפוטנציאל החקלאי־כלכלי על סמך נתונים שסיפק משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים על גודל השטח הנפגע, ונתונים שסיפקה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (2007/8) על דפוסי עיבוד חקלאי בנפת שכם.

[xvii] הקצאות הכספים נעות מ־750 עד 1,800 ש״ח מדי שלושה חודשים, תלוי בחומרת המקרים.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית