פורסם ביום 13 דצמבר 2016
 במסגרת  

ההשלכות ההומניטריות של ההרחבה בפועל של התנחלויות: המקרה של אספר

מחקר חדש לקידום מענה ומוכנות הומניטריים

מאז 1967 הוקמו כ־250 התנחלויות ומאחזים ברחבי הגדה המערבית הכבושה, לרבות ירושלים המזרחית. הקמתן מפֵרה את סעיף 49 לאמנת ג׳נבה הרביעית, האוסר על הכוח הכובש להעביר את האוכלוסייה האזרחית שלו עצמו אל תוך השטח הכבוש.[i] נוהגים מסוימים הקשורים בהתנחלויות, בהם רבים מאלה המתוארים להלן, מהווים הפרה גם של החקיקה הישראלית.

ההקמה וההרחבה המתמשכת של התנחלויות היא גורם מפתח לפגיעוּת הומניטרית. היא שוללת מפלסטינים את רכושם ומקורות מחייתם, מגבילה את גישתם לשירותים, ויוצרת שורה של סכנות בתחום ההגנה היוצרות בתורן ביקוש לאמצעי סיוע והגנה מהקהילה ההומניטרית.[ii]

חקר הרחבת ההתנחלויות והמעקב אחר תהליך זה התמקדו בעיקר בבנייה של שכונות מגורים, ובמידה מסוימת הזניחו צורות הרחבה אחרות. אלה כוללות פיתוח של רשתות כבישים, אתרים חקלאיים ותיירותיים, בעיקר על אדמה בבעלות פרטית פלסטינית, בלא היתר רשמי מהרשויות הישראליות אך בהסכמה שבשתיקה מצדן (להלן: הרחבה בפועל). אף שסוגיות הנוגעות להתנחלות, כגון אלימות מתנחלים והגבלות גישה שנועדו להגן על התנחלויות, נתונות למעקב שוטף, לעתים קרובות הקשר בינן לבין התופעה של הרחבת התנחלויות אינו זוכה לתשומת הלב הנאותה.

כדי לקדם את יכולתה של הקהילה ההומניטרית להבין דפוסים אלה ולתת להם מענה, משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אסף וניתח נתונים על השטחים הנפגעים השונים בגדה המערבית.[iii] מקרה המבחן שלהלן, של ההתנחלות אספר שבנפת חברון, הוא הראשון בשורה של מאמרים המתפרסמים במעקב ההומניטרי ומציגים את ממצאיו של מחקר זה.

המקרה של אספר

שטח חקלאי בהתנחלות אספר, מרס 2014

אספר (הידועה גם בשם מיצד) הוקמה ב־1983 כהיאחזות נח״ל על אדמה מעובדת בבעלות פרטית פלסטינית, שהופקעה בצו צבאי בנימוק של "שיקולים ביטחוניים".[iv] לאחר שנה העביר הצבא את ההיאחזות לידי קבוצה חרדית, להקמת יישוב אזרחי. נכון לעכשיו מתגוררים באספר ובמאחז הסמוך לה כמעט 600 מתנחלים.

זמן קצר לאחר הקמתה של אספר העבירו הרשויות אלפי דונם של קרקעות שהוכרזו קודם לכן "אדמות מדינה" לתחום הגבולות המוניציפליים של ההתנחלות, המשתרעים כעת על כמעט 7,800 דונם.[v] שטח זה גדול פי 50 ויותר מגודל השטח הבנוי של ההתנחלות כיום (כ־150 דונם).

בשל פני השטח ההרריים וגודלו העצום של אזור מוניציפלי זה, המתנחלים לא השתמשו במרביתו ולא ביססו שם נוכחות באמצעים אחרים. תחת זאת הם הרחיבו את שליטתם באזורים הצמודים לגרעין המגורים של ההתנחלות ונגישים אליו, מחוץ לגבולות המוניציפליים, לרבות אדמה בשטח של יותר מ־2,300 דונם, שעל פי רישום ישראלי רשמי כמעט מחציתו מצויה בעיקר בבעלות פלסטינית.[vi]

להקמה ולהרחבה ההדרגתית של ההתנחלות נודעו השלכות חמורות על בעלי אדמות פלסטינים ספציפיים, על כלל האוכלוסייה בשתי עיירות סמוכות, סעיר וא־שויוח׳ (יותר מ־33 אלף בני אדם) ועל שתי קהילות קטנות של רועים וחקלאים: אל־ג׳נוב וג׳ורת אל־ח׳יל (כ־200 בני אדם).

הרחבת נוכחות קבועה של מתנחלים

חקלאי מסעיר מצביע על אדמתו בצמוד להתנחלות אספר / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

ב־1992, בלי היתרי הבנייה או ההרשאה הרשמית הדרושות מן הרשויות הישראליות, הקימו מתנחלי אספר מאחז (אספר ב׳) על גבעה סמוכה, הממוקמת בחלקה על אדמה שהופקעה קודם לכן "משיקולים ביטחוניים". בשנים שלאחר מכן ננטש המאחז בהדרגה. בשנת 2000 אוכלס מחדש על ידי קבוצת מתנחלים שונה ושמו הוחלף ל"פני קדם". בתחילת 2015 הוציאו הרשויות הישראליות 60 צווי הריסה נגד רוב המבנים שהוקמו במאחז זה; אף אחד מצווי הריסה אלה לא נאכף.[vii]

מתנחלים החלו לגדל עצי זית וגפנים על יותר מ־300 דונם של אדמה שמרביתה בבעלות פרטית פלסטינית. "פעילויות חקלאיות" אלה מסתייעות בתמיכה כספית של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, גוף שכל תקציבו ממומן על ידי ממשלת ישראל.[viii]

ההרחבה בפועל של ההתנחלות התאפשרה הודות לפיתוחה של רשת כבישים נרחבת, שמרביתה אסורה לשימוש על ידי פלסטינים. הרשת, המשתרעת על פני כ־18 ק״מ, כוללת שני חיבורים לכביש ראשי המוביל צפונה (לירושלים), ושורה של דרכי עפר פנימיות המחברות את חלקיו השונים של השטח שבשליטת ההתנחלות זה לזה. כל דרכי העפר (8 ק״מ) פולשות לאדמה פרטית פלסטינית ונבנו בלא היתרים.

המקרה של משפחת אבו שנב

אחמד אבו שנב משקיף על אדמתו שליד מאחז פני קדם, נובמבר 2014 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

אחמד אבו שנב (53), מהעיירה סעיר, ירש יחד עם עשרת אחיו ושש אחיותיו כ־230 דונם אדמה בשטח המצוי כעת בשליטת אספר. בשנות השבעים נטעה המשפחה עצי פרי (שקדים, אפרסקים ומשמשים), שיחד עם גידולים עונתיים (עגבניות, שעועית, תירס, חיטה ושעורה) הפכו למקור ההכנסה העיקרי ל־12 משפחות גרעיניות.

ההגבלות על הגישה החלו זמן קצר לאחר הקמת אספר ב־1983, אבל המצב הידרדר באופן דרמטי בעקבות האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, כשמתנחל חמוש החל למנוע את הגישה לשטח. "בפעם האחרונה שבה ניסיתי להגיע לשטח, בשנת 2000, קבוצת מתנחלים חמושים הכתה ופצעה אותי קשה וכן גרמה נזק למכוניתי. חשבתי שאני עומד למות. מאוחר יותר הגשתי תלונה במשטרת ישראל אבל מעולם לא שמעתי מהם," אמר מר אבו שנב.

אובדן ההכנסה מהחקלאות והרעייה פגע פגיעה משמעותית בתנאי החיים של המשפחה המורחבת. "מספר מזונות שיוצרו בעבר בבית, בהם ירקות ופירות עונתיים, וכן בשר, חלב וביצים החלו להופיע על שולחננו לעתים נדירות יותר," קונן מר אבו שנב.

בספטמבר 2014, אחרי כמעט חמש־עשרה שנה בלא גישה, נטעה משפחת אבו שנב על חלק מאדמתה המצוי בשטח שבשליטת ההתנחלות 1,800 שתילי זיתים ו־500 עצי שקד, בעלות כוללת של כ־20 אלף ש״ח. ארגון זכויות אדם ישראלי המייצג את המשפחה הודיע מראש לרשויות הישראליות על פעילות הנטיעה. אלא שמתנחלים עקרו את כל השתילים והעצים בשלוש תקריות נפרדות, בין פברואר למאי 2015. תלונות שהוגשו למשטרת ישראל אחרי מתקפות אלה לא הובילו להגשת כתבי אישום נגד מבצעיהן. בניסיון נוסף, בפברואר 2016, נטעה המשפחה 800 שתילים שנותרו במקום ומאז טופלו פעמים אחדות בלא מכשול.

הרתעת פלסטינים מפני גישה

שער דרך החוסם את הגישה לאל־ג׳נוב, מאי 2015 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

בשורה של דיונים קבוצתיים שניהל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, דיווחו תושבי הקהילות הפלסטיניות הנפגעות כי הנוכחות השוטפת של מתנחלים חמושים באזור מילאה תפקיד מכריע בהפחדתם והרתעתם מפני הגעה לאדמותיהם המצויות בשטח שבשליטת ההתנחלות. המקור להפחדה זו הם בעיקר רכזי הביטחון השוטף והמאבטחים החמושים של ההתנחלות והמאחז. רכזי ביטחון שוטף אלה קיבלו רשמית סמכויות שיטור, כגון הסמכות לשאת נשק ולעצור חשודים.[ix] חיילים המוצבים בבסיס צבאי בשטח שבשליטת ההתנחלות אחראים לאייש את נקודות הגישה ולסייע לרכזי הביטחון השוטף.

הפחדה זו מתוגברת על ידי מתקפות ספוראדיות נגד חקלאים ורכושם במשך השנים. משתתפים בקבוצת הדיון אמרו כי עוצמת המתקפות גאתה חדות במהלך האינתיפאדה השנייה (2005-2000), אך אין בנמצא תיעוד מפורט לגבי תקופה זו. מאז 2006, כשמשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים החל לתעד אלימות מתנחלים, תועדו בסביבות אספר 18 מתקפות שגרמו לפציעתם של פלסטינים (חמש תקריות) או לנזק לרכושם (13 תקריות). נתון זה אינו כולל את התקריות השכיחות יותר של הטרדה, מניעת גישה, או גירוש של חקלאים ורועים מאדמתם. בלפחות שבע מהתקריות שבהן נפגעו בני אדם או שנגרם נזק לרכוש הוגשו תלונות במשטרת ישראל, אך באף מקרה לא הוגשו כתבי אישום נגד חשודים כלשהם.

אמצעים פיסיים ומנהליים כאחד משמשים למניעת גישה מפלסטינים. חלק מהכביש הראשי המוביל להתנחלות, שחיבר בעבר את קהילת הרועים אל־ג׳נוב עם העיירה סעיר, נסגר כליל בפני שימוש פלסטיני מאז תחילת האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000), בנימוקים ביטחוניים, אף שלא הוצא צו שבכתב על כך. בנוסף על כך, ב־2005 התקין הצבא על כביש מרכזי נוסף העובר ליד ההתנחלות (כביש ואדי סעיר) חסם דרכים המונע למעשה מפלסטינים להשתמש בכביש. הגבלות אלה, הנאכפות במשותף על ידי הצבא וכוחות הביטחון של ההתנחלות, תרמו לצמצום הנוכחות הפלסטינית והקלו את ההשתלטות על אדמות.

למרות כל המכשולים והסיכונים, ובעקבות ניסיונות חוזרים ונשנים שלא צלחו, באפריל 2016 הצליחו בני משפחה פלסטינית אחת (ראו לעיל) להשיג גישה לחלק מאדמותיהם בתוך השטח הנתון לשליטת ההתחלות ולטעת כמה מאות שתילים.

כל השטח המוניציפלי של אספר מוכרז כ"שטח צבאי סגור", סיווג שמציב אותו מחוץ לתחום לשימוש פלסטיני. סיווג זה חל על שטחן המוניציפלי של כל ההתנחלויות (למעט אלה שבירושלים המזרחית).[x]

מרחב מתכווץ, מחיה מצטמצמת וסכנת העברה בכפייה

לפרקטיקות שתוארו לעיל נודעה השפעה מפושטת על הקהילות הפלסטיניות המקיפות את אספר. באל־ג׳נוב ובג׳ורת אל־ח׳יל, השוכנות שתיהן בשטח C, הצטרפו נהגים אלה לתהליכי התכנון המפלים ויצרו יחד סביבה כופה, הדוחקת את רגלי התושבים.

הרשויות הישראליות כושלות מלספק לקהילות אלה כל תכנון שהוא, והתושבים אינם מסוגלים להשיג היתרי בנייה. בארבע תקריות בשנה האחרונה לבדה (נובמבר 2015 – אוקטובר 2016) הרסו הרשויות או הפקיעו 28 בתים ומבנים המשמשים למחיה בשתי קהילות, לרבות ארבעה מבנים שניתנו קודם לכן כסיוע הומניטרי. כן מונע היעדר תכנון משתי הקהילות להתחבר לרשתות המים והחשמל, וכופה על תושביהן תלות במים יקרים המובלים במכליות (היקרים עד פי עשרה ממים מוזרמים בצינורות) ובפאנלים סולריים לא מהימנים, בכדי למצוא מענה לצרכיהם הבסיסיים. על המחסור במים מיתוספות מתקפות והפחדה על ידי מתנחלים, המגבילות את הגישה לשטחי מרעה מסורתיים ופוגעות קשות במקורות המחיה העיקריים של הקהילה.

גישת כלי רכב מאל־ג׳נוב למרכז השירותים העיקרי שלה בסעיר תלויה בגישה לכביש המוביל לאספר. בין 2000 ל־2007 היה כביש זה חסום באופן קבוע, ונסגר שוב בין דצמבר 2015 ל־ינואר 2016. כשהצומת חסום, ניתן להגיע לכביש רק ברגל או על גב חמור, ושם לנסות להשיג תחבורה חלופית.

בסעיר וא־שויוח׳ הפגיעה העיקרית היא אובדן הכנסה פוטנציאלית מפעילות חקלאית. נתונים סטטיסטיים על עיבוד אדמות מחוץ לשטחים בנויים בנפת חברון מראים שעל פי הערכות, בתוך השטח הרשמי ובפועל של אספר קיימים 80 אלף דונם של אדמה ראויה לעיבוד חקלאי. על סמך השקיה, מגוון היבולים ושיעור התשואה ביתר הנפה, לו היה מעובד בידי פלסטינים היה שטח זה מייצר תשומה של 2.1 מיליון דולר בשנה בקירוב.[xi] זהו אומדן שמרני המבוסס על רמות ההשקיה הקיימות והמוגבלות, ואינו כולל פעילויות יוצרות הכנסה משמעותיות אחרות, כגון מרעה.

שני הכפרים מתמודדים עם מצב סוציו־כלכלי שברירי:

  • על פי הערכות של מועצות הכפר בסעיר ובא־שויוח׳, שיעורי האבטלה הם 25%-20%, גבוהים מ־19% האבטלה בכלל נפת חברון;
  • 350 משפחות (כ־1,700 בני אדם) מסווגות כ"מקרי מצוקה", וזכאיות לסיוע במזומן מהמשרד לפיתוח סוציאלי הפלסטיני;[xii]
  • 749 משקי בית (כ־3,700 פרטים) שאינם מכוסים על ידי המשרד לפיתוח סוציאלי תלויים בסיוע במזון (קצבות מזון או תלושים) שמספקים אונר״א ותוכנית המזון העולמית של האו״ם.

השבת הביטחון והגישה המלאה של פלסטינים לאדמתם בשטחים שבשליטת ההתנחלות תיצור מקורות מחיה והזדמנויות תעסוקתיות הדרושים להם מאוד, ותקל את מצוקתן של המשפחות הנפגעות מאבטלה וחוסר ביטחון תזונתי. בנוסף ייצור צעד כזה "אפקט זליגה" כלכלי, כשההכנסה הנוספת תשמש לרכישת טובין ושירותים מקומיים ותגדיל את השפעתה של הצמיחה הראשונית.


[i] עובדה זו אושרה פעמים רבות, בין היתר על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק (חוות דעת מייעצת על ההשלכות החוקיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, מ־9 ביולי 2004); הצדדים החתומים על אמנת ג׳נבה הרביעית (הצהרה מ־5 בדצמבר 2001); מועצת ביטחון של האומות המאוחדות (החלטה 471); והעצרת הכללית של האומות המאוחדות (החלטות 3092 (XXVIII), 47/172 ו־66/225).

[ii] לסקירה כללית של המענים ההומניטריים לפעולות התנחלות, שהוצעו על ידי סוכנויות הומניטריות הפועלות בשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2016, ראו ארגון הגג של גופי הסיוע, תוכנית המענה האסטרטגי.

[iii] מקרים נבחרו כך שייצגו שטחים גיאוגרפיים שונים ברחבי הגדה המערבית ואת המידה שבה פעילויות התנחלות בכל אחד מהמקרים שנבחרו זכו לתשומת לב מגורמים הומניטריים.

[iv] צו תפיסה 8/83. שטח המגורים באספר הוקם בניגוד לנוהל הרגיל, מאחר שצו זה אינו מכיל תאריך פקיעה ונראה שמעולם לא חודש.

[v] צו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס׳ 783) התשל״ט־1979 – אספר, 21 בינואר 1998. גודלו של השטח המוניציפלי הנזכר בטקסט אינו כולל חלק גדול (יותר מ־4,000 דונם) שהפך לשטח A לאחר הוצאת הצו וכבר אינו מהווה חלק מההתנחלות, אף שהצו עצמו לא עודכן.

[vi] חישוב המבוסס על שכבה של מערכת המידע הגיאוגרפי שהתקבלה מהמנהל האזרחי הישראלי, שבה מצוין מעמדה של האדמה המושפעת כאדמה בבעלות פרטית או אדמת ציבור (המכונה גם "אדמת מדינה").

[vii] שכבת מערכת מידע גיאוגרפי שהמנהל האזרחי מסר לדרור אטקס, בעקבות בקשה למידע מתוקף חוק חופש המידע.

[viii] http://www.pneikedem.org/81938/חקלאות – הדף הוסר לאחרונה ואינו זמין.

[ix] אף שרשמית צה״ל אחראי על החימוש, האימון, ההכשרה והפיקוח על רכזי הביטחון השוטף בהתנחלויות, רכזי הביטחון השוטף כפופים גם לגופים המוניציפליים של ההתנחלות, הממנים אותם לתפקידם ומשלמים את משכורתם, עובדה היוצרת לעתים קרובות ניגוד עניינים. לרקע נוסף על הסוגיה ראו: יש דין, "המרחב הפרוע – העברת סמכויות שיטור וביטחון לרכזי ביטחון שוטף צבאיים", יוני 2014.

[x] ראו: הכרזה בדבר סגירת שטח (יישובים ישראליים) (יהודה ושומרון) 2002, מ־6 ביוני 2002.

[xi] ארגון המזון והחקלאות של האו״ם אמד את הפוטנציאל הכלכלי של החקלאות על סמך נתונים שמסר משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים על גודל השטחים הנפגעים ועל דפוסי העיבוד בנפת שכם, נתונים שנמסר על ידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (2007/8).

[xii] התשלומים נעים בין 750 ל־1,800 ש״ח מדי שלושה חודשים, תלוי בחומרת המקרה.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית