פורסם ביום 11 אוקטובר 2017
 במסגרת  

הריסה ותפיסה של תשתית שירותים בקהילות פלסטיניות בשטח C מחריפות את סכנת ההעברה בכפייה

ההתמקדות, בחודשים האחרונים, בתשתית שירותים חיוניים בקהילות פלסטיניות בשטח C, שהן פגיעות מלכתחילה, החריפה את הסביבה הכופה ומציבה את התושבים בסכנת העברה בכפייה. באוגוסט, ערב שנת הלימודים החדשה, החרימו הרשויות הישראליות תשעה מבנים הקשורים לחינוך ומשרתים 170 ילדים בשלוש קהילות כאלה.

לעומת נתוני השיא בשנת 2016, מאז תחילת 2017 חלה בסך הכול ירידה במספר ההריסות והתפיסות, שחזרו לרמות שתועדו בשטח C בשנים קודמות. בירושלים המזרחית נמשכו ההריסות כמעט באותם שיעורים שתועדו ב־2016, שהיו הנתונים הגבוהים ביותר מאז 2000.

בחודשים אוגוסט וספטמבר 2017 הרשויות הישראליות הרסו ו/או תפסו בסך הכול 63 מבנים בבעלות פלסטינית, גרמו לעקירתם של 88 בני אדם ופגעו באופנים אחרים ב־1,200 בני אדם נוספים. ארבעים מבין המבנים האלה היו בשטח C ו־18 בירושלים המזרחית, וכולם נהרסו בנימוק של היעדר היתרים ישראליים, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם. חמשת המבנים הנותרים נמצאו בכפרים דיר אבו משעל, כּובּר וסילוואד, בשטח B של נפת רמאללה, והיו בתי משפחותיהם של מי שביצעו או נחשדו בביצוע מתקפות נגד כוחות ישראליים ומתנחלים בשנת 2017.

המבנים הקשורים בחינוך שנתפסו באוגוסט כללו שישה קרוואנים ששימשו כיתות לימוד בג׳ובת א־דיב שבנפת בית לחם (ראו מקרה מבחן), וכן גן ילדים ושתי מערכות פאנלים סולאריים בקהילות ג׳בל אל־באבא ואבו נוואר שבנפת ירושלים.

שתי הקהילות האחרונות נמנות עם 46 קהילות פלסטיניות בדואיות במרכז הגדה המערבית, שעל פי הערכות מצויות בסיכון מוגבר להעברה בכפייה בשל תוכנית "העברה" שמקדמות הרשויות הישראליות. באוגוסט 2017 פרסם משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים את ממצאיו של אומדן שבוצע בקהילות אלה כדי למפות פגיעויות ולכמת צרכים מגזריים (ראו מסגרת – קהילות בדואיות).

כל המבנים לצורכי חינוך הנזכרים כאן, למעט אחד, ושישה מבנים נוספים נבנו במימון תורמים בינלאומיים כסיוע הומניטרי. החרמתם מביאה את מספר המבנים במימון תורמים שנהרסו או נתפסו מאז תחילת 2017 ל־95, נתון המהווה 29% מכלל המבנים שנבחרו להריסה או תפיסה בתקופה זו (נתון דומה לנתוני 2016).

הריסות בגדה המערבית עד 6 באוקטובר 2017. העמודות הימניות: אנשים שאיבדו קורת גג. העמודות השמאליות: המבנים שנהרסו.

לדברי משרד החינוך של הרשות הפלסטינית, בשטח C יש לפחות חמישים בתי ספר פלסטיניים שנגדם תלויים ועומדים צווי הריסה או הפסקת עבודה שהוציאו הרשויות הישראליות. מיזם פרופיל פגיעוּת מקיף שביצעו ב־2013 ארגונים שותפים הומניטריים מצא כי ב־36% מהיישובים בשטח C (189 מתוך 532) אין בית ספר יסודי בתחומי הקהילה; ב־31 מהמקרים דווח כי ילדים נאלצים לעבור במחסומים צבאיים כדי להגיע לבית הספר, וב־29 קהילות נאלצו הילדים להתמודד עם הטרדות מצד מתנחלים בדרכם לבית הספר.

ראיות אנקדוטליות מצביעות על שורה של פגיעות הנובעות מהמחסור בתשתית בתי ספר בקהילות בשטח C, לצד מגבלות בגישה לבתי ספר מחוץ לקהילות אלה. פגיעות אלה כוללות גידול בשיעורי הנשירה המוקדמת מהלימודים, במיוחד בקרב בנות, והעברת ילדים למגורים אצל משפחות מארחות קרוב יותר לבתי הספר שלהם.

המקרה של ג׳ובת א־דיב

קרוואנים שנועדו לשמש בית ספר יסודי, ואשר הופקעו על ידי הרשויות הישראליות בג׳ובת א־דיב (נפת בית לחם), אוגוסט 2017 / © צילום: שאדיה סלימאן

עדכון מהרגע האחרון: בשלהי ספטמבר החזירו הרשויות הישראליות לקהילה את הפאנלים הסולאריים והציוד שהוחרמו, ולאחר מכן חוברה המערכת מחדש. זאת בעקבות דרישה שהגישה הולנד, וכן עתירה נגד התפיסה שמועצת הכפר והארגון הלא ממשלתי המבצע הגישו לבג״ץ.

ג׳ובת א־דיב, שאוכלוסייתה מונה כ־160 נפשות, במזרח נפת בית לחם, היא קהילה טיפוסית לשטח C. כמה מהתושבים דיווחו כי הקהילה קיימת במקום מאז 1929 לפחות.

עבודה בישראל ובהתנחלויות, בעיקר בבניין, היא מקור התעסוקה העיקרי של מרבית הגברים בקהילה. הרחבה אינטנסיבית של התנחלויות, מלווה בהפחדה והגבלות על הגישה לאדמה, פגעו בפעילויות מרעה וחקלאות שבאופן מסורתי היו מקור המחיה העיקרי בקהילות אלה.

ברדיוס של שלושה ק״מ מג׳ובת א־דיב שוכנות שתי התנחלויות רשמיות: תקוע ונוקדים. שתיים אלה התרחבו אל שישה אתרים סמוכים שבהם הוקמו – בלא היתר או אישור רשמי מן הרשויות הישראליות – שישה מאחזים לא מורשים (תקוע ב׳, ג׳ ו־ד׳, מעלה רחבעם, כפר אלדד ושדה בר). בשנים האחרונות הרשויות "הכשירו" את ההתנחלויות האלה באמצעות אישור בדיעבד של תוכנית מתאר, או שהן מטפלות בהכשרתן.

לעומת זאת, לג׳ובת א־דיב נמנעו הרשויות הישראליות ממתן תוכנית מתאר, כך שלתושבי הקהילה בלתי אפשרי להשיג היתרי בנייה עבור בתיהם, מבני המחיה או תשתית השירותים שלהם. מצב זה מנע פיתוח והציב מבנים בסכנת הריסה או החרמה. טיוטה של תוכנית מתאר שמשרד השלטון המקומי של הרשות הפלסטינית הכין עבור התושבים והגיש למנהל האזרחי הישראלי באוגוסט 2012 עדיין ממתינה לאישור.

הקהילה אמנם מחוברת לרשת המים שמפעילה מקורות, חברת המים הישראלית, אך מספר בקשות לחבר את הקהילה לרשת החשמל, שהוגשו למנהל האזרחי הישראלי מאז שנות השמונים, נדחו בנימוק שלקהילה אין תוכנית תכנון עירונית. כתוצאה מכך נאלצים התושבים להיעזר בגנרטור משותף שניתן להם על ידי הרשות הפלסטינית, המספק להם 3-2 שעות חשמל ביום בלבד, בעלת של 150 ש״ח בחודש לכל משפחה. לדברי מועצת הכפר, חוסר היכולת לבנות בכפר, יחד עם ההגבלות על הגישה לאדמה ולשירותים, דחקו בשנים האחרונות בזוגות צעירים בכפר לעזוב.

כדי לטפל במצב זה, בנובמבר 2016 התקין ארגון לא ממשלתי ישראלי־פלסטיני, בשותפות עם עמותת צדקה של נשים מקומיות ובמימון הולנדי, מערכת פאנלים סולאריים שאינה מחוברת לרשת החשמל, בכדי לספק חשמל ל־31 משקי בית, מרפאה ניידת, מסגד, גן ילדים ו־5 בתי מלאכה. ב־28 ביוני 2017, בלא כל צו או התראה מוקדמת, פשטו כוחות ישראליים על הקהילה ותפסו את כל 96 הפאנלים הסולאריים והציוד הנלווה אליהם, ואגב כך גרמו נזק ניכר לכמה מהפריטים.

בנוסף על כך לא היה בג׳ובת א־דיב בית ספר יסודי. בשל כך נאלצו 60 ילדים ללמוד בבית הספר בעיירה הסמוכה בית תעמר. באוגוסט 2017 התקין ארגון בינלאומי לא ממשלתי שישה קרוואנים שישמשו כיתות לימוד בבית ספר חדש, שהיה עתיד להיות מנוהל על ידי משרד החינוך של הרשות הפלסטינית. כעבור ימים אחדים, גם הפעם בלא הודעה מוקדמת, פירקו כוחות ישראליים את הקרוואנים ותפסו אותם. בין 8 ל־10 בספטמבר בנו תושבי ג׳ובת א־דיב והכפרים בית תעמר וזעתרה, בתמיכת הרשות הפלסטינית, מבנה בטון שיחליף את הקרוואנים. 60 הילדים מג׳ובת א־דיב וילדים אחרים מהקהילות השכנות נרשמו והחלו את שנת הלימודים החדשה במבנה זה.

מפת ג׳ובת א־דיב וסביבותיה

קהילות בדואיות בסכנת העברה בכפייה: פרופיל פגיעות

במאי 2017 ביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים סקר פגיעוּת ב־46 קהילות הבדואים/רועים הפלסטיניות במרכז הגדה המערבית, הנחשבות בסיכון גבוה להעברה בכפייה. הסקר, שהתבסס על ראיונות של אינפורמנטים מרכזיים, מצא כי נכון לעכשיו חיים בקהילות אלו יותר מ־8,100 בני אדם חשופים במידות משתנות לשורה של פגיעוֹת. יותר מ־70% מהתושבים הם פליטים פלסטינים הרשומים בסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א), וכ־80% הם נשים וילדים. במונחים של גישה לשירותים:

  • ב־20 קהילות אין כל הסדר או מערכת תחבורה ציבורית שיאפשרו לילדיהן להגיע לבית הספר, הממוקם במרחק של עד שישה ק״מ מבתיהם;
  • 18 קהילות אינן מקבלות שירותים של מרפאות ניידות, ויותר ממחציתן ממוקמות במרחק של עד תשעה ק״מ ממתקן הרפואה בקהילה הקרוב ביותר;
  • 19 קהילות תלויות במים מובלים במכליות כמקור מים עיקרי. עשר מהקהילות הללו משלמות יותר מ־20 ש״ח למטר מעוקב מים, מחיר גבוה פי ארבעה ממחיר המים המוזרמים בצינורות;
  • 25 קהילות נעזרות בפאנלים סולאריים כמקור היחיד או העיקרי לחשמל. פאנלים אלה מצויים בסכנת החרמה בלא הודעה מוקדמת. מחצית מהקהילות עדיין נעזרות בגז, נפט ו/או סוללות כמקור החשמל העיקרי הראשון או השני שלהן.

36 מהקהילות חוו בתשע השנים האחרונות הריסות ו־57% ממשקי הבית דיווחו כי נגד בתיהם או מבנים הקשורים במחיה שבבעלותם תלוי ועומד לפחות צו הריסה או הפסקת עבודה אחד.

כל הנתונים שאסף משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים זמינים בדף אינפוגרפיקה אינטראקטיבי המחולק לנושאים וניתן לחיפוש.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית