נערים פלסטינים ליד מחסום ארז שבשליטת ישראל, בצפון רצועת עזה. תמונת ארכיון, מרס 2016.

מעצר ילדים שברחו מעזה

במסגרת

"יש לי הרבה חלומות, אבל עכשיו אני משוכנע שחשוב להישאר בעזה ולחיות בה בכבוד, ולא לחצות שוב את הגבול לשטח ישראל". אלו מילותיו של יוּסף, בן 19 מהרצועה. כשהיה בן 17 חשב יוסף אחרת לגמרי, ולדבריו שינה את השקפתו בהקבות המחיר היקר ששילם.

משפחתו של יוסף חיה במחנה ג׳באליה, מחנה הפליטים הגדול והצפוף ביותר ברצועת עזה. המשפחה חיה בעוני ותלויה בעיקר בסיוע ממשלתי במזומן ובמזון שמספקת סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים (אונר״א). כשממשלת ישראל, בנימוק של שיקולים ביטחוניים, הפסיקה לתת לתושבי עזה אישורי יציאה מעזה לצורך עבודה בישראל, בשנת 2006, איבד אביו של יוסף עבודה טובה שבה הועסק.[1] מאז הידרדר מצבה הכספי של המשפחה, כמו שקרה למשפחות רבות אחרות בעזה.

Palestinian youth near the Israeli Erez Crossing in the northern Gaza Strip. Archive picture, March 2016.
נערים פלסטינים ליד מחסום ארז שבשליטת ישראל, בצפון רצועת עזה. תמונת ארכיון, מרס 2016.

שיעור העוני בעזה היה צפוי להגיע בסוף 2020 ל־64%,[2] והמצב הסוציו־כלכלי החמור מלכתחילה הידרדר משמעותית לאחר שבאוגוסט הטילו הרשויות הישראליות סגר שני, כדי להכיל את התפשטות COVID-19. עקב כך שיעור האבטלה ברבעון הרביעי של 2020 הגיע ל־43%.[3]

יוסף חלם ללמוד סיעוד ולהיות אח, אבל שכר הלימוד באוניברסיטה גבוה, וכדי להתקבל דרושים ציונים גבוהים במבחני הבגרות (תווג׳יהי). לדברי כוח המשימה לענייני חינוך, איכות החינוך הציבורי בעזה אינה מספקת, מאחר שכ־65% מבתי הספר של אונר״א ובתי הספר הציבוריים פועלים במתכונת של שתי משמרות, ומשפחות עניות מתקשות לקנות ציוד לימוד בסיסי ולשלם עבור הסעת ילדיהם לבית הספר. בשנת הלימודים 2018-2017, שיעור הנשירה מבתי הספר הציבוריים בעזה היה 1.94% בחינוך היסודי (כיתות א׳ עד ט׳) ו־5.98% בחינוך התיכוני (כיתות י׳ עד י״ב).[4]

“I still cannot believe that I returned safe and sound to my family.” 19-year-old Yousef, who was arrested after fleeing Gaza when he was 17 years old.
"אני עדיין לא מאמין שחזרתי בשלום למשפחתי." יוסף בן ה־19, שנעצר בגיל 17 אחרי שנמלט מעזה.

"בשנת 2019, בשנה האחרונה שלי בבית הספר, החלטתי לקחת סיכון. חבר שלי שכנע אותי שאם נצליח לחצות את גדר המערכת לשטח ישאל, נוכל למצוא עבודה בשכר ולהבטיח לעצמנו ולמשפחותינו תנאים טובים יותר. ניסינו את זה כי היה לנו מה להפסיד. הסיכון שחיילים ישראליים יירו בנו, יעצרו אותנו או אפילו יהרגו אותנו לא עצר בעדנו. זו הייתה התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר."

לילה אחד הצליחו יוסף וחברו לחצות את גדר המערכת. בשטח ישראל, במרחק של כ־200 מטר מהגבול, הם שמעו ירי כבד וראו חיילים עם כלבים ופנסים רבי עוצמה. החיילים הורו להם לפשוט את כל בגדיהם, ויוסף זוכר שהרגיש מושפל מאוד ומבועת. ואז הוא מספר שעיניו כוסו ושספג עלבונות והוכה קשות כשהחיילים לקחו אותו לכלא שקמה, בעיר אשקלון.[5]

"שמו אותי בבידוד וחקרו אותי כמה פעמים. במהלך החקירות שוב הרביצו לי והעליבו אותי. בזמנו לא ידעתי מה קרה לחבר שלי. אחרי עשרים יום העבירו אותי סוף סוף לכלא אחר."

יוסף הועבר לכלא עופר שבגדה המערבית, המופעל גם הוא על ידי הרשויות הישראליות. שם פגש ילדים נוספים מעזה, לרבות החבר שיחד איתו חצה את גדר המערכת. "בכלא עופר הסוהרים הרשו לי סוף סוף לפנות לעורך דין."

על פי נתונים בדוח שפרסם לאחרונה ארגון אל־מיזאן לזכויות האדם, ארגון פלסטיני הממוקם בעזה, בין 2015 ל־2019 עצרו כוחות ישראליים לפחות 259 תושבי עזה, בהם 96 ילדים, לאחר שחצו את גדר המערכת לשטח ישראל. כוחות ישראליים ירו למוות ב־24 בני אדם, בהם שמונה ילדים, ו־13 בני אדם, בהם שישה ילדים, נפצעו בעת שניסו לחצות את הגדר.

ארגון אל־מיזאן ראיין 91 ילדים כמו יוסף, שניסו לחצות את גדר המערכת לשטח ישראל בתקופה שבין 2015 ל־2019. מהראיונות עלה כי הגורמים העיקריים שדחקו בהם לעשות זאת היו העוני, שלפעמים היתוספו אליו אלימות במשפחה; איכות החיים הירודה במחנות הפליטים או באזורים הכפריים; ונשירה מהלימודים.

יותר משליש מהילדים שרואיינו דיווחו כי חוו אלימות במהלך מעצרם. כל הילדים דיווחו שנחקרו, וכמה טענו שהופעלו עליהם שיטות חקירה שונות שכללו כפייה והפחדה, לרבות מניעת שינה, מזון ומים, וכן אלימות, עלבונות והשפלות. שליש מהם דיווחו כי במהלך כל תקופת כליאתם לא הורשו להיפגש עם עורך דין, מרובם הגדול נמנעו ביקורים של קרובי משפחה, ומכמה נמנעו שיחות טלפון. 

יוסף ניסה להפיק את המיטב משהותו בכלא: "בגלל העוני, אף אחד מהמשפחה שלי לא יכול היה ללמוד באוניברסיטה. אין למשפחה שלי מספיק כסף להבטיח אפילו מינימום של מזון סביר, ואנחנו לא יכולים לעמוד בעלויות של חינוך. לכן החלטתי להשקיע בלימודים בתוך הכלא והצלחתי בסופו של דבר לקבל תעודת בגרות. למדתי לבד מתוך סְפרים; הילדים האחרים לא היו מעוניינים. זה היה קשה מאוד, בלי שום עזרה, המקום עצמו לא היה טוב, אבל עמדתי בבחינה בכלא וקיבלתי ציון 63!"

הצלב האדום הבינלאומי הודיע למשפחתו שהוא בכלא ותיאם ביקור של אימו. ארגון לזכויות האדם ביקר אצל משפחתו והעניק להם ייעוץ משפטי. כשמלאו לו 18 הועבר יוסף לכלא נפחא שבדרום ישראל, שם מוחזקים עצורים בגירים מעזה.

על פי הנתונים בדוח של אל־מיזאן, מחצית מהילדים שוחררו תוך 48 שעות ממעצרם, ואילו אחרים שהו בממוצע חמישה חודשים בבתי כלא או במתקנים צבאיים ישראליים. לדברי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, בספטמבר 2020 היו עצורים או כלואים בבתי כלא ומתקנים של צבא הגנה לישראל (צה״ל) או שירות בתי הסוהר (שב״ס) הישראליים 173 ילדים פלסטינים שנחשבו לעבריינים פליליים.

על פי הדוח, כשילדים נשלחים חזרה לעזה רובם נעצרים ונחקרים שוב, הפעם על ידי שירותי הביטחון של חמאס, כדי לברר האם גויסו לשמש סוכני מודיעין של ישראל. 91 הילדים שרואיינו בדוח נכלאו לצורך חקירה למשך פרקי זמן שנעו בין כמה ימים ליותר משבוע, ושליש דיווחו כי ספגו עלבונות או הוכו. כל הילדים שוחררו בסופו של דבר אחרי שחתמו על התחייבות שלא לחצות שוב את גדר המערכת.

"אחרי כמעט עשרה חודשים בבתי כלא ישראליים שונים, נגמרה תקופת הכליאה שלי ושוחררתי. למזלי, כשחזרתי לעזה לא נחקרתי על ידי כוחות ביטחון פלסטיניים. אני עדיין לא מאמין שחזרתי בשלום למשפחה שלי. אני עוד בטראומה, במיוחד בעקבות עשרים הימים הראשונים, שכללו עינויים והשפלה." 

יוסף אינו מצליח למצוא עבודה, והלימודים באוניברסיטה יקרים מכדי שיוכל להרשות אותם לעצמו. הוא עדיין סובל מטראומה, ואף שמשפחתו מנסה לשכנע אותו לקבל טיפול, הוא מסרב. בעזה אין תוכנית ייעודית ספציפית לטיפול בצורכיהם של אסירים לשעבר. עם זאת, הקהילה ההומניטרית מספקת תמיכה נפשית ופסיכו־חברתית מתואמת, הכוללת ניהול טיפול, טיפולים קבוצתיים, תמיכה פסיכולוגית פרטנית ושירותי סיוע משפטי לילדים שהסתבכו בפלילים, לרבות אסירים משוחררים.[6] יוסף הוא אחד מ־476 אלף בני אדם בעזה – 234 אלף מתוכם ילדים – הזקוקים לתמיכה נפשית ופסיכו־חברתית, כתוצאה ישירה או עקיפה של המצב ההומניטרי המידרדר ברצועת עזה.[7]

המתאם ההומניטרי לשעבר, ג׳יימי מקגולדריק, התייחס בקריאה שפרסם בשנת 2018 למצבם של ילדים בעזה. "אנו קוראים לישראל, וכן לרשות הפלסטינית ולרשויות חמאס בעזה, להציב את זכויותיהם של ילדים לפני כל שיקול אחר ולנקוט צעדים מיידיים להקל את סבלם." אמנת האו״ם בדבר זכויות הילד[8] מציינת במפורש כי "ילד לא יועמד בפני עינויים או בפני טיפול או עונש אחרים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", וכי "מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר".[9] היפוך מגמת ההידרדרות במצב ההומניטרי בעזה יהיה צעד חשוב לקראת הבטחת זכויותיהם של ילדים ומתן תקווה לעתידם, כדי שלא ירגישו שהם מוכרחים לנסות ולעזוב את שטח עזה.


[1] מספר ההיתרים לעובדים יומיים פלסטיניים מעזה פחת בהדרגה משנת 2000 ואילך, עם תחילת האינתיפאדה השנייה. ההיתרים הנותרים בוטלו בסופו של דבר ב־2006, לאחר ניצחון חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני.

[2] משרד האו״ם לתיאום צרכים הומניטריים, הערכת הצרכים ההומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2021.

[3] הבנק העולמי, Economic Monitoring report to the Ad Hoc Liaison Committee (2021).

[4] מקור: כוח המשימה לענייני חינוך. הנתונים על שנות הלימודים 2020-2019 ו־2021-2020 אינם זמינים בשל השיבושים שגרמה מגפת COVID-19.

[5] רשימה של בתי הכלא ומתקני המעצר ותיאורם.

[6] UNDP, UN Women and UNICEF, Promoting the Rule of Law in Palestine (Sawasya II) project.

[7] להערכת כוח המשימה לענייני הגנה, כ־198 אלף ילדים בעזה זקוקים לתמיכה מובנית הגנתית ופסיכו־חברתית, בשל סכנה של הפרעות נפשיות חמורות ובינוניות, וכמעט 36 אלף ילדים זקוקים לניהול טיפול פרטני. בנוסף, יותר מ־242 אלף מבוגרים בעזה, בהם מטפלים, זקוקים גם הם לשירותים שונים בתחום התמיכה הנפשית והפסיכו־חברתית. משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, הערכת הצרכים ההומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2021.

[8] האמנות בדבר זכויות הילד אומצו ונפתחו לחתימה, אשרור וקבלה באמצעות החלטה 44/25 של העצרת הכללית של האו״ם מ־20 בנובמבר 1989, ונכנסו לתוקף ב־2 בספטמבר 1990.

[9] האמנה בדבר זכויות הילד: סעיפים 37 (א) ו־37 (ב).