פורסם ביום 8 פברואר 2018
 במסגרת  

טיפול באלימות מבוססת־מגדר ברצועת עזה

לדברי ארגון הנשים של האו״ם, בשנים האחרונות גברה תשומת הלב לאלימות מבוססת־מגדר בשטח הפלסטיני הכבוש. ב־2010 נחשף בסקר שיזמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה כי רמות האלימות במשפחה ירדו בגדה המערבית אך עלו ברצועת עזה, בהשוואה לשנת 2005. העלייה באלימות מבוססת־מגדר ברצועת עזה יוחסה למצב ההומניטרי המידרדר בעקבות המצור שהטילה ישראל לאחר השתלטות חמאס ב־2007, ולהשלכות ההורסניות של סבב מעשי האיבה "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008-ינואר 2009.

התערבויות של הקהילה הבינלאומית במאמץ להיאבק באלימות מבוססת־מגדר התמקדו במתן תמיכה לארגונים מקומיים לא ממשלתיים. 15 עמותות ו־40 ארגונים מבוססי‏‏־קהילה מספקים שירותים לקורבנות אלימות מבוססת־מגדר בעזה, והם מאורגנים באופן רופף בשתי פלטפורמות: קואליציית אל־אמל המאגדת עמותות, ורשת אל־ווסל המאגדת ארגונים מבוססי־קהילה. תשתית זו התפתחה באופן לא מתוכנן ולא מתואם, המשקף את סדרי העדיפויות המדיניים והפרוגרמתיים של תורמים בינלאומיים, שבהיעדר אסטרטגיית־אב נותנים מענה אד־הוק לצרכים מקומיים. את המצב הזה החריפו הפילוג הפנימי בין הגדה המערבית לעזה, והיעדר תיאום אסטרטגי פנימי בין הארגונים הלא ממשלתיים בעזה עצמם. מאז הקמת הוועדה הפלסטינית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים בשנת 2008, ואחריה האימוץ על ידי ועדת השרים של הרשות הפלסטינית, בשנת 2011, של האסטרטגיה הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, נאלצו יוזמות של תורמים למאבק באלימות נגד נשים בגדה המערבית ליישר קו עם סדרי עדיפויות לאומיים פלסטיניים, דבר שטרם קרה בעזה.[1]

סדנא בהקשר של אלימות מבוססת־מגדר שארגן ארגון מקומי לא ממשלתי בעזה בשנת 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

הקהילה ההומניטרית בשטח הפלסטיני הכבוש הציבה את ההתייחסות למגדר בראש סדר העדיפויות של תוכנית המענה ההומניטרי לשנים 2020-2018. קדימות זו תמצא את ביטויה באופן שבו יינתן סיוע הומניטרי למשקי בית, לרבות באמצעות מענה המטפל בעניינים ההופכים בני אדם לפגיעים יותר על סמך המגדר שלהם; בתנאי זכאות לסיוע שאינם מפלים לרעה נשים שאלמלא כן עלולות להיוותר בלא גישה לסיוע; וככל שהדבר רלוונטי, בפילוח לפי מין במסגרת המעקב סיוע הומניטרי הניתן לנזקקים.

דוח חדש מראה כי התרוששות היא גורם מרכזי לאלימות מבוססת־מגדר בעזה

בדצמבר 2017 פרסם ארגון הנשים של האו״ם דוח על שירותים לקורבנות של אלימות מבוססת־מגדר בעזה, המבוסס על מחקר שהתבצע בפרק זמן בן שמונה חודשים בשנים 2016 ו־2017. המחקר מתווה את המענים הרב־מגזריים הזמינים לאלימות מבוססת־מגדר, את התפוצה הגיאוגרפית של השירותים ואת הקשיים שעימם מתמודדים הארגונים המעניקים מענה לקורבנות של אלימות מבוססת־מגדר. בסופו של דבר, מטרת המחקר הייתה לחשוף את המנגנונים שבאמצעותם ניסו נשים למצוא פתרונות להתעללות שהייתה מנת חלקן, ולזהות את התפקידים שמילאו ספקי שירותים רשמיים במתן תמיכה לנשים אלה.

על פי הממצאים, התרוששות והיעדר הזדמנויות כלכליות למפרנסים ולמשקי הבית שלהם הם גורמים מרכזיים לאלימות מבוססת־מגדר בעזה. העוני קשור גם לסוגיה הקריטית של משקי בית הסובלים מצפיפות יתר; ניצולות ציינו לעיתים קרובות כי החיים במשקי הבית של המשפחה המורחבת של בני זוגן החריפו את ההתעללות בהן. עם הגורמים המאפשרים למצבי התעללות להימשך נמנים: העובדה שרק לעיתים נדירות, אם בכלל, מושתת על המתעללים ענישה משפטית, פלילית או חברתית בגין התנהגותם; העובדה שאלימות נגד נשים במסגרת חיי נישואין אינה נחשבת לפשע במסגרת המשפט האזרחי ודיני משפחה בולטים בעזה; והעובדה שנורמות חברתיות שליטות מעדיפות לשמר את הנישואין, חרף המחיר הנגבה מן הקורבנות.

הדוח כולל המלצות לטיפול בהיעדר אסטרטגיה קולקטיבית לטיפול באלימות מבוססת־מגדר בעזה. הבעיות כוללות היעדר מוחלטת של הכשרה רשמית לפיתוח רגישות לאלימות מבוססת־מגדר, היעדר פיתוח מקצועי ובונה יכולות של פרוטוקולים ומערכות לטיפול בניצולות, הגנה עליהן והשגת צדק עבורן באמצעות המגזר הממשלתי, ופערים בשירותים שמספקים ארגונים לא ממשלתיים לקורבנות של אלימות מבוססת־מגדר. הדוח מציע לשים דגש רב יותר על בניית תוכניות לתמיכה ביצירת הכנסות לקורבנות אלימות מבוססת־מגדר, ולעודד תורמים לבחון את מאזן התמיכה בקורבנות אלימות מבוססת־מגדר על פני כל המגזרים.

תמיכה במימון לניצולות של אלימות מבוססת־מגדר

במהלך שנת 2017 מימנה הקרן ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש שלושה מיזמים המתמקדים בניצולות וניצולים של אלימות מבוססת־מגדר בשטחים ליד גדר המערכת ברצועת עזה, וכן במספר מחנות פליטים. שניים מהמיזמים יושמו על ידי ארגונים מקומיים לא ממשלתיים (והושלמו), ואחד יושם על ידי ארגון בינלאומי לא ממשלתי (המיזם עדיין נמשך) הפועלים ברצועת עזה. המיזמים, שנועדו להקל את סבלם של ניצולות וניצולים של אלימות מבוססת־מגדר שחוו אירועים טראומטיים מרובים שיצרו הסכסוך האחרון ב־2014, המצור הממושך על עזה, המצב הסוציו־כלכלי המחריד ואלימות במשפחה, מספקים לניצולות ולניצולים גישה למתקנים ולשירותים המתמחים בטיפול בהם. עד עתה תמכו המיזמים בכ־12,800 בני אדם, 77% מהם נשים, בעיקר אנשים העומדים בראש משקי בית, בעלי מוגבלויות, עקורים פנימיים וקורבנות אחרים של אלימות מבוססת־מגדר.

מקרה מבחן: תחושה חדשה של משמעות בחיים, כבוד עצמי ותקווה

מייסה בת ה־37 היא אישה נשואה ואם לילדים בני שנתיים עד 15. בגיל 20 נישאה לאדם שאינו קרוב משפחתה, שאותו העדיפה על פני נישואין לדודנה בהסדר נישואין מסורתי. רק עם נישואיה גילתה כי בן זוגה לוקה בנפשו וכי טופל במרפאת בריאות נפש ממשלתית. השניים חיו עם משפחתו המורחבת הגדולה, התגוררו בחדר אחד והיו תלויים לקיומם בעיקר במערכת הרווחה.

שבוע לאחר שנישאה לו תקף אותה בן זוגה במברג. אף לאורך נישואיהן המשיכה לסבול מהתעללות אלימה ביותר, לרבות תקיפה שהסתיימה בהפלה, הבעיה המיידית שמייסה סבלה ממנה הייתה החיים בתנאים פוגעניים עם משפחת בן זוגה. בני המשפחה התייחסו אליה כאל משרתת, מתחו עליה ביקורת ללא הרף, וזאת מבלי להציע לה תמיכה או הגנה מפני בן זוגה המתעלל. מייסה האמינה שהייתה מיטיבה להתמודד עם ההתעללות מצד בן זוגה ועם השלכותיה עליה ועל ילדיה לו היו היא ובני משפחתה גרים בדירה משלהם.

במעשי האיבה בשנת 2014 עזבה מייסה עם משפחתה את בית חותניה, אחרי שגיסה היכה באלימות את אחד מילדיה. מאחר שעדיין הייתה תלויה לקיומה במערכת הרווחה, לא יכלה להרשות לעצמה אלא להעביר את משפחתה בת עשר הנפשות, כולל בן זוגה, למחסן של חנות ששכרה מקרוב משפחה בן הזוג. הדבר היחיד שמנע ממנה להתגרש היה פחדה שתאבד את ילדיה לטובת בן זוגה המתעלל ומשפחתו.

מרגע שהמשפחה חיה בנפרד מהורי בן הזוג, פנתה מייסה לארגון צדקה מקומי לצורך קבלת סיוע הומניטרי וזו הייתה נקודת הכניסה שלה לסיוע רשמי כנפגעת של אלימות מבוססת־מגדר. לאחר מעשי האיבה ב־2014 הלכו היא ואחותה לפעילות פסיכו־חברתית שקיים ארגון מבוסס־קהילה בקהילה שלהן. היועצת בפעילות זיהתה את מייסה כקורבן של התעללות וקישרה בינה לבין ארגון המציע תמיכה לקורבנות ולניצולות של התעללות מבוססת־מגדר.

מייסה מתארת את התמיכה והטיפול שקיבלה מהארגון כמצילי חיים, פשוטו כמשמעו, מאחר שבמספר הזדמנויות כבר שקלה להתאבד. את יחסי הגומלין בינה לבין אנשי הסגל בארגון תיארה כ"אכפתיים וקשובים", כאלה שנטעו בה תחושה שהיא "מוגנת". כשנשאלה על העזרה הספציפית שקיבלה, הדגישה מייסה את התמיכה למחיה, לרבות סיוע בכסף מזומן, הכשרה במלאכת יד וכישורים לניהול עסק זעיר. כן הדגישה סיוע במחסה, שעזר למשפחה לבנות בית קטן ומעת לעת סייע לכסות את עלות התרופות של בן זוגה. מייסה הדגישה את ההשלכות החיוביות של התמיכה הפסיכו־חברתית שקיבלה, שכללו: יעוץ קבוצתי, ביקורי בית, ייעוץ פרטני וההשפעות התרפויטיות הכלליות של מלאכת יד. היא תיארה כיצד התמיכה שקיבלה חידשה בה תחושות של משמעות לחיים, כבוד עצמי ותקווה.


[1]  UN Women (2017), Navigating Through Shattered Paths: NGO Service Providers and Women Survivors of Gender-based Violence: An Assessment of GBV Services in Gaza, pp. 7-8.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית