"כשעזה בערה, כשילדים רעבו, כשבתי חולים קרסו – האם פעלתם?"

תדרוך מאת אולגה צ'רבקו, דוברת המשרד לתיאום עניינים הומניטריים בעזה, לעיתונאים במטה האו״ם בניו יורק

דיר אל־בלח

ברגע אחד, ביום שלישי השבוע, הושת גזר דין מוות על העיר עזה: לעזוב או למות. מאות אלפי אזרחים ואזרחיות – חבולים, מותשים ומבוהלים – הונחו להימלט על נפשם לאזור שכבר צפוף עד כדי כך שאפילו חיות קטנות נאלצות לחפש בו מקומות להידחק בהם כדי לנוע. אזורים שבהם בתי חולים מאשפזים במסדרונות ובמרפסות. אזורים שבהם מים נקיים, אוכל מזין והחיים עצמם אינם עוד זכויות בסיסיות, אלא סחורות נדירות כל כך עד שרוב האנשים בהם רק חולמים שיזכו להם ביום מן הימים. אם הם ישרדו את ההפצצות, כמובן.

ממערב – הים, שספינות מלחמה ישראליות מתחמות, שגליו המאיימים בולעים אוהלים קרועים כאשר הגאות עולה. ממזרח, מצפון ומדרום – כוחות קרקע וטנקים מהדקים את טבעת החנק סביב מרחב מתפוגג בעוד רחפנים ומטוסי קרב חגים מעל. הרעש מחריש האוזניים שהם מקימים צרוב לצמיתות בזיכרון – ומזהיר: אף מקום אינו בטוח.

חבר טוב שלח לי אתמול הודעה: "ניסיתי למצוא מקום בדרום, אבל אין מקום". בשבוע שעבר, בן דודו בן השמונה נהרג בתקיפה ישראלית ביחד עם כמה ילדים אחרים בעת שחיכו ללחם שנאפה. לבתו מלאו זה עתה שנתיים, ובחייה הקצרצרים לא הכירה דבר מלבד מלחמה. כשפצצה נופלת בקרבתה, היא רוכנת מתחת לשולחן במטבח הקהילתי של אביה, שם הוא ממשיך להאכיל אלפים מדי יום, מגיש מזון ותקווה לאלה שאיבדו הכול. עזה לא צריכה רחמים. היא צריכה שהאלימות המחרידה הזאת תבוא אל קצה.

ריח המוות שאי אפשר לטעות בו נמצא בכל מקום – תזכורת מחרידה לכך שההריסות הנערמות לאורך הרחובות מסתירות שיירים של אימהות, אבות, ילדים. בני אדם שפעם צחקו, בכו, חלמו. חייהם נגדעו על ידי מכונות ההרג של המלחמה הזאת. רבים מהם לעולם לא יימצאו.

בדרכנו חזרה לעזה אתמול, נסענו בכבישים שבקושי ניתן לעבור בהם, ואנשים התגודדו סביב השיירה שלנו. היה ברור שהם נסערים, מתחננים שהזוועה תסתיים. ילדה קטנה שהלכה לצד אביה נופפה כשחלפנו על פניה. האם היא תשרוד את הגיהינום הזה? האם מנהיגי העולם שיכולים לעצור את המלחמה הזאת סבורים שילדות כמוה ראויות לשלום? חייה נתונים בידי אלו שבוחרים לפעול.

הכבוד והתקווה נגזלו מהם, בכל פעם שאדם אהוב נהרג, בכל פעם שחבל הצלה אזרחי ניתק, בכל פעם שנמנעת גישה. מערכות התומכות בחיים פורקו והושמדו בשיטתיות. הורים נאבקים להגן על ילדיהם מאלימות, מרעב, מפחד. משפחות מציפות את הרחובות במנוסתן, הורים אוחזים בזרועות ילדיהם, בלי לדעת לאן ילכו, כי נראה שכל האפשרויות מוצו. המרוץ נגד הזמן, נגד המוות, נגד התפשטות הרעב ההמוני הוא לתחושתנו – הפעילים ההומניטריים – כמו לרוץ בחול טובעני. ובפרט כשלעתים קרובות מדי נשללת גישתן של שיירות הומניטריות ליעדיהן, או שהן מעוכבות או נחסמות על ידי הרשויות הישראליות.

אך אפילו על רקע קשיים כאלה, האנושות זורחת. אנשי רפואה פלסטינים – רופאות, אחיות ופרמדיקים – עובדים מסביב לשעון, לעתים קרובות ללא תשלום, תרופות או חשמל. עובדי סיוע, מסוכנויות האו״ם, הסהר האדום, ארגונים לא ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים, מספקים מזון, תרופות ומים נקיים תחת אש. אנשים מן השורה חולקים את המעט שיש להם עם זרים. כל מעשה של אכפתיות הוא סירוב לתת לאכזריות להכתיב את העתיד. הוכחה שגם בתקופות האפלות ביותר, רוח האדם שורדת.

לעתים קרובות שואלים אותי אם נותרה בי תקווה. ייתכן שתקווה היא כל מה שנותר לנו. דווקא משום כך עלינו לטפח אותה. כי אסור ששתיקה מתוך עייפות תטביע את קולם של מי ששקעו בסיוט הזה. חובה לספר את סיפוריהם על אובדן, על חוסן, וכן – גם על תקווה שאין לה סוף. וכשילדה פלסטינית מחווה צורת לב בידיה כשאנחנו נפגשות, או כשאימא נותנת לי להחזיק את תינוקה היקר, או כשסבא אומר לי שהעבודה שלנו כאן חשובה, אני יודעת שאין סוף לתקווה.

אבל תקווה לבדה לא תשמור על אנשים בחיים. נדרשות החלטות דחופות שיסללו את הדרך לשלום מתמשך ובר קיימא לפני שיהיה מאוחר מדי. קולות שיוכלו להשתיק את הפצצות. פעולות שיעצרו את שפיכות הדמים. הפסקת אש מידית ומתמשכת. שחרור מידי וללא תנאי של כל בני הערובה, שסבלו ועודם סובלים סבל נורא, וכן של כל מי שנעצר באופן שרירותי. הגנה על האזרחים והאזרחיות כולם, בכל מקום שבו הם נמצאים בעזה. גישה הומניטרית בלי מכשולים, כולל לצפון, עם סיוע שיזרום דרך כל המעברים, ודרך כל המסדרונות. מתן דין וחשבון: דיני המלחמה אינם אופציונליים; יש לחקור הפרות ולטפל בהן, למען הצדק וכדי למנוע יצירת תקדים מסוכן.

תושבות עזה ותושביה אינם מבקשים צדקה. הם מבקשים לממש את זכותם לחיות בביטחון, בכבוד, בשלום. והאנושיות שלנו – שלכם, שלי, של כולנו – מחייבת אותנו לפעול עכשיו.

ההיסטוריה תשפוט אותנו לא לפי הנאומים שאנו נושאים, אלא לפי מעשינו. כשעזה בערה, כשילדים רעבו, כשבתי חולים קרסו – האם פעלתם?

היום, ובכל יום, ניתנת לקהילה הבינלאומית הזדמנות חדשה לגַבות מילים במעשים. אל תחמיצו אותה; ייתכן שזו ההזדמנות האחרונה.

תודה.