פורסם ביום 20 יוני 2019
 במסגרת  

ואדי יאסול: קהילה בסכנת עקירה המונית

כפי שדווח בגיליון הירחון ההומניטרי בחודש שעבר, באפריל נהרסו בירושלים המזרחית כ־60 בתי מגורים ומבנים אחרים בגין היעדר היתרי בנייה. זהו המספר הגבוה ביותר של הריסות בחודש יחיד מאז החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לנהל תיעוד שיטתי של הריסות, בשנת 2009. בארבעת החודשים הראשונים של 2019 נהרסו בירושלים המזרחית יותר מבנים מאשר בכל שנת 2018.[1] אף שבמאי לא היו הריסות בירושלים המזרחית, הרשויות הישראליות נוהגות בדרך כלל להימנע מביצוע הריסות בחודש הרמדאן, וההריסות צפויות להתחדש אחרי עיד אל־פיטר, ביוני.

מבנה מגורים הרוס בוואדי יאסול, ירושלים המזרחית, 30 באפריל 2019 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

הריסות יש לראות בהקשר של משטר התכנון המגביל בירושלים המזרחית, שבגינו פלסטינים אינם יכולים למצוא מענה לצורכי הדיור והתשתית הבסיסיים שלהם. רק 13% מהשטח שסופח על ידי ישראל בעקבות הכיבוש ב־1967 מתוכננים כעת לבנייה פלסטינית.[2] עם זאת, מרבית השטח כבר בנוי, צפיפות הבנייה המותרת מוגבלת, והליך הגשת הבקשות להשגת היתרי בנייה מסובך ויקר. בין 1967 ל־2012 נתנה עיריית ירושלים 4,300 היתרים לשטחים פלסטיניים של ירושלים המזרחית, ממוצע של פחות מ־100 היתרים בשנה.[3] באותה תקופה גדלה האוכלוסייה הפלסטינית ביותר מ־200 אלף נפש, תהליך שעל פי הערכות יצר פער של 1,000-900 יחידות דיור בשנה בין הבנייה המותרת חוקית לבין מספר היחידות הדרושות למתן מענה לגידול האוכלוסייה.[4]

כתוצאה מכך הפכה הבנייה בלא רישיון לתופעה נפוצה, הן בתחומי 13% השטח הפלסטיניים והן בשכונות שבהן בנייה פלסטינית אסורה כליל, כגון שטחים לא מתוכננים (30% מהאדמות בירושלים המזרחית) או שטחים שהוגדרו "ירוקים" ומיועדים לבניית כבישים ותשתית ציבורית אחרת (22%).[5] על פי הערכות, לפחות שליש מכל הבתים הפלסטיניים בירושלים המזרחית נבנו בלא היתר בנייה ישראלי, וייתכן שיותר מ־100 אלף תושבים מצויים בסכנת עקירה. על מי שבונים בלא היתרי הבנייה הדרושים מאיימת סכנת הריסה, עקירה ועונשים אחרים, לרבות קנסות כבדים, החרמת ציוד בניין ואף עונשי מאסר אפשריים.

שכונות שלמות לוקות בהיעדר תכנון נאות, שירותים מספיקים ומרחב מצומצם מאוד לפיתוח, ומתקיימות בצילה של סכנת הריסה ועקירה. שכונה אחת כזו היא ואדי יאסול שבסילוואן, הממוקמת מדרום לעיר העתיקה של ירושלים, בין ג׳בל אל־מוכבר לא־תורי (ראו מפה). אף שבוואדי יאסול גרים כ־700 פלסטינים, הרשויות הישראליות ייעדו אותה מאז שנות השבעים ל"שטח ירוק", וספציפית חורש.[6] מאמציהם של התושבים ב־15 השנים האחרונות לשנות את ייעוד השכונה לאזור "מגורים" נתקלו עד עתה בסירוב. ועדת התכנון האזורית טוענת כי על ואדי יאסול להישאר "ירוק" בשל קרבתו לעיר העתיקה, בהתאם לתוכנית המתאר המקומית 2000 – ירושלים, וכי יש להרוס בתים פלסטיניים שהוקמו בו בלא רישיון.

נכון לעכשיו מועצת הפליטים הנורבגית מטפלת ב־62 תיקים משפטיים בעניין הרס מבנים בוואדי יאסול; 50 מהתיקים הללו יידונו בבית המשפט המחוזי ב־12 ביוני. סכנת ההריסה קרובה מאוד: התביעות הללו מיצו כמעט את כל אמצעי הסעד המשפטי, ותוצאתן קשורה לפסיקה של בית המשפט המחוזי מ־31 במרס 2019, שדחתה שלוש עתירות דומות לגבי ואדי יאסול, ולהחלטה שהתקבלה עקב כך בבית המשפט העליון ב־14 באפריל 2019 שלא להיענות לבקשתו של בא כוחם של התושבים לערער על דחייתן של תביעות אלה.

במקביל שכרו התושבים זו הפעם השלישית מתכנן ערים שיכין עבור הקהילה שלהם תוכנית מרחבית חדשה. תוכנית זו הוגשה לוועדת התכנון הארצית ב־19 בפברואר 2019, וההחלטה בעניין טרם התקבלה. לפני מושב יוני בבית המשפט המחוזי ייפגשו המתכנן העירוני ועורך הדין של הקהילה גם עם נציגי העירייה, כדי לדון באפשרויות תכנון שיגנו על הקהילה מסכנת הריסה המונית. אם יבוצעו הריסות אלה, כ־500 בני אדם החיים ב־50 מבני מגורים בוואדי יאסול, כ־20% מהם פליטים פלסטינים רשומים, יהיו בסכנת עקירה. המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייב את הכוח הכובש לכבד חיים ורכוש פרטי.[7]

מספר מבנים בוואדי יאסול כבר נהרסו: ב־17 באפריל נהרסו אורווה ומחסן. ב־30 באפריל 2019 הרסו כוחות ביטחון ישראליים שני מבני מגורים בוואדי יאסול, הריסה שגרמה לעקירתם של 11 בני אדם. חמישה בני אדם נפצעו קשה מידי כוחות ישראליים שהפעילו במהלך מבצע ההריסה כוח פיסי, רימוני הלם וקליעים מצופים בספוג נגד תושבים שניסו לחלץ את חפציהם קודם להריסה. אנאס בורקאן, שביתו נהרס, נפצע מפגיעת קליע מצופה ספוג בגבו ולאחר מכן נעצר (ראו סיפור אישי: "קשה להמשיך הלאה").

בית מגורים שנהרס, ואדי יאסול, ירושלים המזרחית / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

שכונת סילוואן

סילוואן היא אחת השכונות הפלסטיניות הנתונות ללחץ הכבד ביותר ירושלים המזרחית, בשל צפיפות יתר, שירותים לא מספיקים, וסכנת ההריסה והעקירה כתוצאה מבנייה ללא רישיון. כמו בוואדי יאסול, גם אזור אל־בוסתאן בסילוואן הוגדר שטח "פתוח" או "ירוק" שכל בנייה פלסטינית שהיא אסורה בו. אל־בוסתאן הוא השטח המוצע להקמת פארק תיירותי שייבנה על ידי עיריית ירושלים: אם תיושם תוכנית זו, יותר מאלף פלסטינים השוכנים בכ־90 בתים יאבדו קורת גג.

סילוואן היא אחת משכונות ירושלים המזרחית המושכות אליהן פעילות רבה במיוחד של עמותות מתנחלים, המשתלטות על נכסים פלסטיניים ומקימות מתחמי התנחלות. הקמתם של רבים ממתחמי התנחלות אלה הייתה כרוכה בגירוש בכפייה ובעקירה של תושבים פלסטיניים, מהלכים שנודעו להם השלכות הומניטריות שליליות. הקמת מתחמים אלה יצרה גם סביבה כופה בחיי היומיום של פלסטינים המתגוררים בקרבתם, בשל הלחץ המופעל עליהם לעזוב. הגורמים המרכזיים של סביבה כופה זו כוללים מתיחות מוגברת, אלימות ומעצרים; הגבלות על תנועה וגישה, במיוחד בחגי ישראל; וצמצום הפרטיות בשל נוכחותם של מאבטחים פרטיים ומצלמות מעקב.

סיפור אישי: "קשה להמשיך הלאה"

ב־30 באפריל 2019 הרסו כוחות ישראליים שני בתים בוואדי יאסול, ובכך עקרו שתי משפחות פליטים המונות 11 נפשות, בהן שבעה ילדים. אנאס וקוסאי בורקאן הם שני אחים שלפני שבתיהם נהרסו גרו זה מול זה על חלקת אדמה שהייתה שייכת לאביהם. משפחות בורקאן נכללו בשלושת התיקים המשפטיים שטופלו בתמיכת מועצת הפליטים הנורבגית ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי ב־31 במרס.

לדברי קוסאי בורקאן, אב לשלושה: "ביום ההריסה הילדים היו בחופשת האביב שלהם ומה שהיה חשוב לי ביותר היה להעיר אותם ולשלוח אותם לבית של חותני, יחד עם אשתי. לא רציתי שיראו את הבית שלהם נהרס. זה משהו ששום ילד לא צריך לראות."

ילדיהם של קוסאי ואנאס בורקאן יושבים ליד מטלטליהם אחרי שבתיהם נהרסו, ואדי יאסול / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

"מעולם לא ראינו דבר כזה קודם לכן: כוחות ישראליים הגיעו ב־5:30 בבוקר, עם יותר כוח אדם מכפי שיכולנו לספור. המבצע הסלים במהירות לעימותים אלימים מלווים במכות, רימוני הלם וקליעים מצופי ספוג. ניסינו להוציא את הריהוט מהבתים אבל לא נתנו לנו שום הזדמנות לכך. חמישה מהשכנים שלנו שבאו לעזור לנו נפצעו באותו יום. אני נפגעתי ואיבדתי את הכרתי. אחי אנאס, שניסה לאסוף את הרהיטים וחפצי הערך שלו, נורה בקליעים מצופי ספוג, נעצר ונקנס. הוא נשלח גם למעצר בית ונאסר עליו להיכנס לוואדי יאסול למשך 15 יום. היה ברור ששום דבר לא יעצור אותם."

לאחר מכן שכר קוסאי דירה בגודל 50 מ״ר בא־טור, והמשפחה מתגוררת בה כיום ללא חדר מגורים או מרחב בטוח שבו הילדים יוכלו לשחק. קוסאי עצמו מובטל.

"מרגע שידעתי שההריסה עמודת לקרות, ניסיתי למנוע אותה וביליתי את הזמן במעקב אחר העירייה ועם עורך הדין. לא יכולתי להמשיך לעבוד כנהג והמעסיק שלי פיטר אותי. רוב החפצים שלנו נהרסו: הכול נשאר מתחת לחורבות הבית. ספרי הלימוד של הילדים שלי אבדו בהריסה ובשלב זה של שנת הלימודים איני יכול לקנות להם ספרים חדשים. קשה להמשיך הלאה."

סיפור אישי "פחד מתמיד מרחף מעל ראשינו"

ג׳מילה סולימאן עוואד, אם בת 54, עברה לגור בוואדי יאסול לפני כמעט 30 שנה, כשהמשפחה רכשה חלקת אדמה באזור.

"הילדים שלי היו קטנים, ואת הקטנים ביותר ילדתי אחרי שעברנו לוואדי יאסול. יש לנו זיכרונות רבים מכאן. עבדנו קשה כדי שנוכל להרשות לעצמנו חלקת אדמה משלנו. בהתחלה לא היו בוואדי יאסול מים או חשמל. הבאנו את הכול. אני זוכרת איך חמי היה מביא מים על גב חמורים. בכל פעם ששכן עבר לגור בשכונה היינו עוזרים להם בחשמל ובמים. כך הכול התחיל. אנשים בוואדי יאסול הפכו למשפחה אחת, לא רק שכנים."

ג׳מילה וסוליימן עוואד מול ביתם בוואדי יאסול / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

ב־1991 קיבלה המשפחה את הקנס הראשון בגין בנייה ללא היתר, ובמשך השנים שילמה קנסות בסך 85 אלף ש״ח. בכל פעם שהוסיפו גדר או מבנה הוטלו עליהם קנסות נוספים. כרבות מהמשפחות בקהילה פלסטינית מלוכדת זו, גם המשפחות של בניהם של ג׳מילה ובעלה גרות איתם בבית המשפחה.

"כולנו גרים יחד, קרובים זה לזה. זה צפוף, אבל אין לנו ברירה. בני אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה באופן עצמאי, ולכן בנינו קומה שנייה ושלישית; חילקנו את הדירות כדי שיהיה מרחב לכולנו."

כרוב תושבי ואדי יאסול, גם בית משפחתה של ג׳מילה בסכנת הריסה. "פחד מתמיד מרחף מעל ראשינו. אם הם ימשיכו עם ההריסות, ננותק זה מזה ואני לא יודעת איך להתכונן לכך."

בעלה של ג׳מילה, סוליימאן, מוסיף: "בוואדי יאסול כולנו באותה סירה. לאף אחד מאיתנו אין היתרי בנייה. אני לא רוצה לאבד תקווה מפני שפשוט אין לנו לאן ללכת. אנחנו מייחלים רק שהיו לנו אותן זכויות כמו למתנחלים; אנחנו רואים אותם בונים ומרחיבים בלי שום מכשול. זה לא הוגן."


[1] ב־3 במאי פרסמו המתאם התושב וההומניטרי, נציבות זכויות האדם וסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם קריאה משותפת ל"עצירה מיידית של הריסת רכוש בבעלות פלסטינית בירושלים המזרחית על ידי הרשויות הישראליות."

ב־26 באפריל פרסמה גם משלחת האיחוד האירופי בירושלים הודעה, שבה קראה לישראל לשקול מחדש את הביצוע של צווי הריסה בוואדי יאסול, וחזרה והדגישה את התנגדותה התקיפה למדיניות התנחלות של ישראל.

[2] בעקבות כיבוש הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ביוני 1967, סיפחה ישראל באופן חד־צדדי שטח בגודל 70 קמ״ר המכונה ירושלים המזרחית. סיפוח חד־צדדי זה של ירושלים המזרחית מהווה קניין בלתי חוקי של שטח באמצעות שימוש בכוח. הוא נוגד את המחויבות שמטיל המשפט ההומניטרי בינלאומי על ישראל, ככוח הכובש, שלא לשנות באופן בלתי הפיך את הסטטוס קוו של השטח הכבוש, ולא הוכר על ידי האו״ם והקהילה הבינלאומית.

[4] משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "משבר התכנון בירושלים המזרחית", 2009.

[5] 35% הנותרים הופקעו לטובת התנחלויות, למרות שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על העברת אזרחי הכוח הכובש לשטח הכבוש.

[6] במקביל, עמותת המתנחלים אלע״ד בנתה בקרבת ואדי יאסול מתקני קמפינג ותיירות בלא רישיון, ב"יער השלום", והעירייה עושה מאמצים לשנות את הייעוד של השטח. כל אלה יאפשרו להכשיר מבנים אלה בדיעבד ולהקל את פיתוחו של מיזם תיירות והתנחלות המוצע במקום. ניר חסון, "ביהמ"ש התיר להרוס עשרות בתי פלסטינים באזור שבו בונה עמותת ימין", 14 באפריל 2019, ראו גם "עיר עמים", "הריסות בוואדי יאסול מסמלות אפליה תכנונית ממניעים פוליטיים", 17 באפריל 2019.

[7] תקנות נלוות לאמנת האג הרביעית: "סעיף 46. יש לכבד את כבוד המשפחה וזכויותיה, חיי אדם, רכוש פרטי, וכן את אמונות־הדת ומנהגי הפולחן. אין להחרים רכוש פרטי."

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית