תדרוך של טום פלטצ׳ר, תת־מזכ״ל האו״ם לעניינים הומניטריים, בפני מועצת הביטחון, על המזרח התיכון

מר טום פלטצ׳ר, תת־המזכ״ל לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום

תדרוך בפני מועצת הביטחון על המזרח התיכון

ניו יורק, 16 ביולי 2025

[הדברים כפי שנאמרו]

אדוני הנשיא,

הייתי רוצה להזכיר למועצה הזאת למה אנחנו מתדרכים אתכם היום.

העצרת הכללית נתנה לנו כתב הסמכה הומניטרי – בהחלטה 46/182 – וקבעה מערכת עקרונות שאתם, כנציגי המדינות החברות באו״ם, ביקשתם מאיתנו לפעול על פיהם: הומניות, היעדר משוא פנים, ניטרליות, ועצמאות.

פירושו של דבר שסיוע חייב להגיע ללא אפליה למקומות שהצרכים בהם הם הגדולים ביותר. פירושו של דבר שאנחנו מחויבים לאזרחים הנזקקים, ולא לצדדים הלוחמים.

כתב ההסמכה מחייב אותנו גם לפעול לקידום המשפט ההומניטרי הבינלאומי – לא רק כדי לדווח לכם על מה שאנו עדים לו, אלא גם כדי שאתם, חברי המועצה, תוכלו לפעול.

אפילו בזמן שהאחראים למתרחש מעדיפים להשתיק אותנו.

אדוני הנשיא,

אוצר המילים לתיאור התנאים בעזה הגיע לכדי מיצוי. כך שהייתי רוצה לשתף אתכם בעובדות עצמן:

המזון אוזל. מי שמנסה להשיג אוכל מסתכן בירי. אנשים מתים בניסיון להאכיל את המשפחות שלהם. בתי חולים שדה מקבלים גופות, ועובדי רפואה שומעים מכלי ראשון סיפורים מפי הפצועים. יום אחרי יום, אחרי יום.

שיעורי הילדים המורעבים הגיעו ביוני לרמה הגבוהה ביותר עד כה – בחודש יוני, יותר מ־5,800 ילדים וילדות אובחנו עם תת־תזונה חריפה.

בשבוע שעבר, על רקע משבר הרעב הזה, נהרגו נשים וילדים בתקיפה בעודם ממתינים לתוספי מזון שיאפשרו להם להישאר בחיים.

חמאס ממשיך להחזיק בבני ערובה, וקיבלנו דיווחים על מתקפות שלו נגד עובדי סיוע.

מערכת הבריאות מרוסקת. רק 17 מתוך 36 בתי חולים ו־63 מתוך 170 מרכזי רפואה ראשונית עדיין מתפקדים, כולם באופן חלקי בלבד, אף על פי שהמוני נפגעים ממשיכים להגיע מדי יום.

בבתי חולים מסוימים, חמישה תינוקות חולקים אינקובטור אחד. 70% מהתרופות החיוניות אזלו מהמלאי.

חצי מכלל הציוד הרפואי ניזוק. נשים הרות יולדות בלי השגחה רפואית. נשים וילדות מתמודדות עם המחזור החודשי בלי פריטי היגיינה בסיסיים.

מערכות המים והתברואה הרוסות. כארבעה מכל חמישה מהמתקנים האלה, כולל נקודות מים, נמצאים עכשיו בתוך אזורים בשליטה צבאית או אזורים שחלות עליהם פקודות עקירה – כך שגם אם הם מתפקדים, הם מחוץ להישג ידם של מי שתלויים בהם.

אדוני הנשיא,

משבר הדלק בעזה עדיין מצוי בנקודת סף קריטית.

בשבוע שעבר הסכימו הרשויות הישראליות לאפשר להכניס לעזה שתי מכליות דלק ביום, חמישה ימים בשבוע, דרך מעבר כרם שלום, ויש לנו סימנים שמצביעים על כך שהאישורים אולי יוגדלו מעט. אנחנו מקווים שזה יתממש.

זאת הפעם הראשונה אחרי 130 יום שהותר להכניס לרצועה דלק בכל כמות שהיא, ועם זאת עדיין לא הותר להכניס בנזין, המשמש לתדלוק אמבולנסים רבים ושירותים חיוניים אחרים.

שתי מכליות מספקות רק חלק מהכמות הדרושה להפעלת שירותים תומכי־חיים חיוניים.

ואפילו כשמתירים הכנסת דלק למטרות הומניטריות, לא מובטח שתהיה לנו גישה כדי לאחסן ולשנע אותו למקומות שבהם הוא דרוש.

אדוני הנשיא,

אם נעבור לגדה המערבית, גם שם נמשכים אובדן חיי האדם ומקורות המחיה, הגבלות תנועה ועקירה גוברת.

בסוף השבוע נהרגו שני צעירים פלסטינים במתקפת מתנחלים ליד רמאללה. אחד הוכה למוות; השני נורה ונהרג. עשרות בני אדם נפצעו. וגישתם של אמבולנסים לפצועים נחסמה.

האלימות מצד מתנחלים מסלימה בקצב מעורר דאגה, וקהילות פלסטיניות נעקרות, נפצעות ורכושן ניזוק.

האו״ם תיעד השנה מדי יום, בממוצע, ארבע תקריות של אלימות מצד מתנחלים נגד פלסטינים ורכושם.

ביוני נפצעו מאה פלסטינים מידי מתנחלים, הנתון הגבוה ביותר זה עשרים שנה.

אדוני הנשיא,

חובה לתת מענה על הצרכים ההומניטריים הגואים בעזה בלי למשוך אנשים להגיע לקו האש.

ככוח הכובש, חובה על ישראל להבטיח שבני אדם יקבלו אספקת מזון ואספקה רפואית.

אבל זה לא קורה. במקום זאת, אזרחים נחשפים למוות ולפציעה, לעקירה בכפייה, ולהפשטה מכבודם.

אני משאיר לכם להסיק את המסקנות בעצמכם. מה שבטוח הוא שאנחנו לא צריכים לדון בשאלה האם הרג של אזרחים הממתינים בתור לקבל את מה שחיוני לקיומם מקיים את החובה לדאוג לצורכיהם של אזרחים.

אנחנו ממתינים לתוצאות החקירה הישראלית בעניין הזה, ובעניין תקריות קודמות. אני מקווה שתשקלו האם כללי הפתיחה באש של ישראל כוללים את כל אמצעי הזהירות הישימים כדי למנוע או למזער את הפגיעה באזרחים בכל נסיבות שהן.

פירושו של דבר, כאן כמו בכל מקום אחר, אימות של מטרות, מתן התראה מוקדמת אפקטיבית, בחירה קפדנית של טקטיקות וכלי נשק, וביטול מתקפה או השעייתה אם היא עלולה לגרום לפגיעה לא מידתית באזרחים.

אדוני הנשיא,

בכל פעם שבה אנחנו מדווחים על מה שאנחנו רואים, אנחנו מתמודדים עם איומים בצמצום נוסף של הגישה שלנו לאזרחים שאנחנו מנסים לשרת.

אנחנו מתמודדים עם המתח הזה בכל מקום, אבל בשום מקום המתח הזה – בין כתב ההסמכה שלנו לפעול לקידום מדיניות לבין הגשת הסיוע – לא גדול יותר מאשר בעזה. אשרות לא מחודשות או שהתוקף שלהן מקוצר, כתגובה מוצהרת על העבודה שלנו בתחום ההגנה על אזרחים. אנשי סגל לא מקבלים את האישורים הביטחוניים הדרושים להם להיכנס לעזה ולהמשיך בעבודתם.

ומספר גדל והולך של ארגונים הומניטריים שעובדים איתנו לא מורשים להיכנס לעזה. בשנת 2025, 56% מבקשות הכניסה שנענו בסירוב היו עבור צוותי רפואת חירום.

אתם יודעים כמובן שמאות עובדי סיוע נהרגו; ואלה מהם שממשיכים לעבוד סובלים רעב, סכנה ואובדן, כמו כל אדם אחר ברצועת עזה.

הטרגדיות האישיות חוזרות ונשנות בקרב הצוותים שלנו והמשפחות שלהם. הבוקר נהרג עוד עמית לעבודה מהצלב האדום הבינלאומי.

אני מוקיר את זכר כולם ואת אומץ הלב של יוניסף וסוכנויות אחרות בעבודה שלהן בתוך עזה.

אלפים, בהם רבים מעמיתינו שנפצעו, אינם יכולים לצאת כדי לקבל טיפול בחוץ.

אדוני הנשיא,

הרשה לי לתאר בפניך בקצרה מה דרוש כדי להביא סיוע – את הסיוע שאתם מממנים – לתוך עזה.

פריט פשוט כמו שק קמח:

לפני שהשק מגיע למעבר אל תוך עזה, עליו לעבור כמה אישורים בזה אחר זה, כולל מכס, וכמה משרדי ממשלה שונים מעורבים בכך.

לאחר שאושר, השק נסרק, מועלה על משאיות ישראליות ולעיתים קרובות נבדק מחדש בכרם שלום.

משם, או שהוא מועבר במשאיות פלסטיניות שכניסתן אושרה מראש על הכביש שלאורך הגדר המקיפה את רצועת עזה, או שהוא מועבר למה שמכונה "משאיות סטריליות", ואלה פורקות אותו בצד הפלסטיני של המעבר, ושם הוא נאסף על ידי משאיות מעזה, שהגודל שלהן שונה.

זאת הסיבה שספירת משאיות מטעה לעיתים קרובות – כי זה לא תמיד יחס של אחת לאחת.

מרגע הכניסה לעזה התנועה מצריכה תמרון במסלול מכשולים של תיאום עם רשויות ישראליות, דרך מעשי איבה פעילים, נסיעה בכבישים הרוסים, ולעיתים קרובות עצירה כפויה בנקודות המתנה, או מעבר באזורים בשליטה של כנופיות פשע. שום חלוקה לא מובטחת מראש, כי לעיתים קרובות בני אדם מוכי רעב מנסים לקחת את הקמח ישר מהמשאיות שלנו.

ועם כל המכשולים האלה, התרומה הנדיבה שלכם עלולה שלא להגיע בכלל לנקודות החלוקה שלנו. וגם אם היא מגיעה, לא מובטח בכלל שניתן יהיה למסור אותה בהיקף הדרוש למי שזקוקים לה.

כמו שכבר אמרתי, זה לא חייב להיות ככה.

יש לנו תוכנית שעובדת. היא מחייבת הכנסה סדירה וניתנת לחיזוי של סיוע על סוגיו השונים ובהיקף נרחב, דרך מעברים רבים שאנשים לא נקלעים בהם לירי, נסיעה בנתיבים שאנו בוחרים, בלי עיכובים ממושכים, והבאת הסיוע למחסנים ולנקודות החלוקה שלנו, בהתאם למנגנוני הסיוע המבוססים והמוכחים ולפי העקרונות ההומניטריים של האו״ם – אותם עקרונות שאתם הסמכתם אותנו לקיים וליישם.

אדוני הנשיא,

אף על פי שהתוכנית הרחבה הזאת עדיין מתעכבת, ולמרות הגבלות קשות, אלפי עמיתים בשטח ממשיכים לספק סיוע מציל־חיים – מדי יום ותוך סיכון כבד לחייהם.

בין 19 במאי, המועד שבו חודשה הכנסת הסיוע בכמות מוגבלת, ל־14 ביולי, הגיעו למעברים כרם שלום וזיקים רק 1,633 מטעני משאיות – 62% מתוך כ־2,600 מטעני אספקה שהוגשו לאישור הרשויות הישראליות, שהם 74% ממטעני האספקה שהכנסתם אושרה.

האספקה כללה בעיקר קמח, לצד כמויות מוגבלות של מזון עבור מטבחים, חומרי תזונה, פריטים רפואיים וכלור. אחרי פריקת מטענים והעמסתם שוב ושוב על כלי רכב שונים, ניתן היה לאסוף אספקה בהיקף של 1,600 משאיות פלסטיניות לחלוקה בתוך עזה.

בשבוע שעבר לבדו היו לנו 21 צוותי רפואת חירום שסיפקו שירותים מצילי־חיים והקלו במידת מה את הנטל על רופאים בעזה; 238 משטחים של אספקה רפואית הוכנסו לעזה, כולל עשרה משטחים מקוררים ובהם 1,396 מנות דם ו־1,550 מנות פלזמה – כמות שתספיק לעשרה ימים.

תמכנו במתן 800 התייעצויות רפואיות לנשים וילדות, אפשרנו ל־84 מטבחים להגיש 260 אלף ארוחות ביום, ומסרנו מי שתייה בהיקף של 17 אלף מטר קוב דרך 1,300 נקודות איסוף. ככה נראית תמיכה מצילת־חיים הניתנת באופן מכבד.

אבל חשוב לזכור: זאת רק טיפה בים של צרכים, בהשוואה ל־630 מטעני המשאיות שהוכנסו בממוצע מדי יום במהלך הפסקת האש.

הפסקת האש הוכיחה מה אפשרי. ואנחנו צריכים לחזור ללא דיחוי לרמות ההן.

העבודה שלנו – של האו״ם והארגונים השותפים לו – בשום פנים אינה מושלמת, אבל היא מעוגנת בעקרונות ההומניטריים, בנהגים שלוטשו ושוכללו על פני עשרות שנות ניסיון ברחבי העולם, ובמחויבות איתנה להציל חיים. ואנו מבקשים מכם שוב – בבקשה, תנו לנו לעבוד.

בהקשר הזה אני מברך על ההסכם שהושג לאחרונה בין האיחוד האירופי לבין ישראל בנושא גישה הומניטרית. אנחנו מצפים לשמוע פרטים נוספים ולהבין איך היישום שלו ייבדק ויוערך.

אדוני הנשיא,

הרשה לי להזכיר לחברי המועצה שבית הדין הבינלאומי לצדק דרש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים לאפשר מתן שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הדרושים בדחיפות.

ולנוכח העובדות שהוצגו בפניכם, אני מבקש מכם, כמועצה, להעריך האם ישראל עומדת במחויבויותיה המשפטיות הבינלאומיות והאם אנחנו, כארגונים הומניטריים, יכולים לבצע את המוטל עלינו.

האם ככה נראים הרשאה ואפשור של מעבר מהיר וללא מכשול של סיוע הומניטרי ללא משוא פנים, כנדרש מתוקף דיני המלחמה? או אולי אלה מקלות בגלגלים? את המסקנות אתם תסיקו בעצמכם.

אדוני הנשיא,

כבר לפני שבועות כינה שר ישראלי את התרת הכנסתו של סיוע לעזה "החלטה אסונית", ושר אחר רמז שאולי "מוצדק ומוסרי" להרעיב בני אדם עד לשחרור החטופים – וחובה לשחרר אותם.

מובן ששימוש מכוון בהרעבה של אזרחים כשיטת לחימה הוא פשע מלחמה.

לאחרונה דיבר שר הביטחון הישראלי בגלוי על העברת פלסטינים למה שהוא כינה "עיר הומניטרית".

אנחנו מבינים שההצעה היא לעקור פלסטינים בכפייה לאזור ייעודי ליד רפיח.

אני לא יודע איך לתאר את זה, אבל הומניטרי זה לא.

אדוני הנשיא,

על מדינות וארגונים חמושים לקיים את הכללים המגינים על אזרחים בזמן מלחמה. הכללים האלה נקבעו נוכח זוועות שנצפו במסגרת סכסוכים ונוכח שנאה.

היום, בכל רחבי העולם, אנחנו רואים איך הכללים האלה נשחקים ומבוזים.

ושוב, מובן שאתם אלה שתחליטו איך לפעול כדי להבטיח שכל הצדדים יכבדו את המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

אבל אני מסכים עם כמה מחברי הקבינט הישראלי שהפרזתם באופן עקבי ביכולת שלכם לשכנע בשקט.

מבחינתנו, אותן אמות המידה של המשפט הבינלאומי מחייבות את כל הצדדים בסכסוך הזה. אנחנו לא צריכים לבחור – למעשה, אסור לנו לבחור – בין הדרישה לשים קץ להרעבה של אזרחים בעזה לבין הדרישה לשחרר ללא תנאי את כל בני הערובה.

וחובה עלינו להוקיע אנטישמיות. אנחנו צריכים להילחם בה בכל נימי נפשנו. אבל חובה עלינו גם לצפות מישראל לעמוד בכל העקרונות והחוקים כמו כל מדינה אחרת.

לפיכך, חובה להגן על אזרחים בכל מקום שבו הם נמצאים. חובה לשחרר את בני הערובה – אני אומר את זה שוב. חובה להתיר להכניס סיוע הומניטרי בהיקף הדרוש. וחובה להגן על עובדים הומניטריים.

אתם חייבים את זה לאזרחים ישראלים ופלסטינים, לתקוות האחרונות שנשארו לשלום בר־קיימא, ולמגילת האומות המאוחדות.

כל החברות במועצה זו אומרות באופן חד־משמעי: הפסקת אש, הפסקת אש, הפסקת אש.

תודה רבה.