פורסם ביום 4 יולי 2017
 במסגרת  

הגבלת המחיה: הדייגים של עזה

מאז ספטמבר 2000 החמירה ישראל – בנימוק של שיקולים ביטחוניים – את ההגבלות על גישת פלסטינים לים. הגבלות אלה נאכפו באמצעות ירי תחמושת חיה, מעצרים והחרמת ציוד. ההגבלות בים השתנו אמנם מעת לעת, אבל ככלל, מאז 2006 ניתנה לדייגים גישה לשטחי דיג במרחק מרבי מהחוף של פחות משליש מהמרחק שהוקצה להם במסגרת הסכם אוסלו: שישה מתוך 20 מיילים ימיים, אף שבשנים האחרונות הורחב שטח הדייג זמנית עד למרחק של תשעה מיילים ימיים מהחוף בעונת דיג הסרדינים.

דגים, ובמיוחד סרדינים, מהווים עבור הפלסטינים בעזה מקור מרכזי לחלבון, למיקרו־נוטריינטים ולחומצות שומניות חיוניות מסוג אומגה 3, והם תורמים למגוון התזונתי. הדגים הזמינים באזור ששת המיילים הימיים נוטים להיות קטנים יותר. בנוסף, ישראל ומצרים אוכפות "שטח אסור לדיג" לאורך גבולותיהן הימיים עם עזה. יותר מ־35 אלף פלסטינים עדיין תלויים למחייתם בתעשיית הדיג.

עבדאללה אל־עבאסי ממחנה הפליטים א־שאטי

עבדאללה אל־עבאסי, דייג בן 53, עזה, יוני 2013. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

יולי 2013: "הדיג נראה אז עסק משגשג"     

עבדאללה אל־עבאסי בן ה־53, דייג ממחנה הפליטים א־שאטי שבצפון רצועת עזה, מפעיל סירת דיג עם ארבעה משבעת בניו ו־12 דייגים נוספים. ההכנסה שמייצרת הסירה של עבדאללה מפרנסת כשבעים בני אדם, רובם ילדים. במשך שנים רבות הועסק עבדאללה כפועל בניין בישראל. בספטמבר 2000, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, דרבן אותו אובדן עבודתו בישראל לחפש מקור מחיה חלופי.

"הדיג נראה אז עסק משגשג. קניתי סירה קטנה באורך שבעה מטרים והתחלתי לעבוד יומם וליל. הצלחנו להגיע עמוק ללב ים. בהתחלה הייתי משתכר בערך אלף דולר בחודש, סכום שהיה די גדול בשעתו, וכך הצלחתי לחסוך כסף ולקנות סירה כפולה בגודלה ושלוש סירות קטנות יותר. את הדגים מכרנו בשוק המקומי ולסוחרים מהגדה המערבית ומישראל."

בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה׳ בינואר 2009 צומצם שטח הדיג לשלושה מיילים ימיים. "מאותו זמן ואילך המצב הכספי שלנו החל להידרדר במהירות. שלל הדיג היה זעום לעומת השלל בעבר, הן בכמות והן באיכות. איבדנו את הגישה לדגים הגדולים ששוויים רב יותר. הצלחנו להשתכר 45 דולר ביום לכל היותר, לעומת יותר מ־70 דולר קודם לכן. בימים מסוימים לא הייתה לנו כל הכנסה מפני שלא הצלחנו אפילו לכסות את עלויות הדלק. נאלצנו לקצץ בהוצאות שלנו, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר."

* התפרסם ביולי 2013, "מקרה מבחן – דייגי עזה"

מאי 2017: "כאילו הים הפך לאספלט"

עבדאללה, שכיום הוא בן 57, עדיין מפעיל סירת דיג, שהיא מקור ההכנסה היחיד לכשמונים בני אדם. בשתי עונות הדיג הוא יוצא לדוג כמעט מדי יום.

"אנחנו פשוט לא יודעים מה יקרה לנו. הכול רק הולך ומחמיר, בין אם זה שלל הדיג, המצור, או הרדיפה והירי [הישראליים] בלב ים. אזור הדיג שבו מותר לנו לדוג ריק מדגים. למרות שלאחרונה הורחב משישה לתשעה מיילים ימיים, השטח חולי וסובל מדיג־יתר, כאילו הים הפך לאספלט. הדגים נמצאים באזורים מסולעים או באזורים עמוק בים, מעבר לגבול תשעת המיילים הימיים. שם הם מטילים ביצים ושם הדגה עשירה ביותר. הגישה לשטחים האלה אסורה ואני פוחד אפילו להתקרב לאזור הירי. חיל הים הישראלי אינו מהסס לירות. בערבית אנחנו אומרים 'זו ארוחה שבשבילה לא צריך כפות,' כלומר, זה לא שווה את הסיכון.

"עונת הסרדינים נמצאת כעת בשיאה, אבל בקושי יש סרדינים, כאילו שהדגים נכחדו. הדגים שאנחנו כן לוכדים קטנים מאוד ולא רווחיים. זה מייאש מאוד. כל העבודה הקשה שלנו לא משתלמת. אנחנו בקושי מכסים את עלות הדלק לסירה. אם ציוד הדיג ניזוק, איננו יכולים להרשות לעצמנו לתקן אותו.

"לפני המצור, ההכנסה שיצרו החודשים המועטים של שתי עונות הדיג הייתה מספיקה לכל השנה, ויכולת לראות את החיוך על פני הדייגים. כיום אנחנו מגיעים בקושי לעשרה אחוזים ממה שהיינו משתכרים. אנחנו חוזרים מהדיג כעוסים ומתוסכלים. כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לצעוק. המצב העגום השפיע עלינו באופן קשה מאוד. איננו יכולים לתת מענה לצרכים של ילדינו. כל מי שחשב שיוכל להשיא את בנו או בתו או להרחיב את ביתו הקפיא את התוכניות שלו. אם היו לנו אפשרויות אחרות היינו עוזבים מזמן את הדיג.. אבל זו היא עזה: אין שום הזדמנויות תעסוקתיות. אם לא היינו סבלנים היינו עוזבים מזמן. אנחנו מוכרחים להמשיך לקוות."

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית