דברים שנישאו בעצרת הכללית של האו״ם, באירוע רם־דרג תחת הכותרת "קריאה לפעולה למען ילדים פלסטינים בגדה המערבית ובעזה"

טום פלטצ׳ר, תת־מזכ״ל האו״ם לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום

ניו יורק, 24 בספטמבר 2025

[הדברים כפי שנאמרו]

הוד מלכותך, מכובדיי, עמיתיי,

הקול הראשון ששמענו בסרטון הווידיאו הוא קולה של מַרְיָם, שנהרגה היום לפני חודש בדיוק.

ויסמין, עומאר, אנחנו שומעים גם אתכם. אנו רואים אתכם. אנו זקוקים לכם. ואני מקווה לפגוש אתכם באור, ולא כשאתם נאלצים לתפוס מחסה בחושך.

והינה אנחנו מתאספים שוב, להעיד ולהתבייש יחד.

לנסות למצוא מילים שילכדו את הזוועה, ולהיכשל שוב, כי אין מילים שיעשו איתה צדק.

לחזור ולומר שחובה לעשות משהו. ואני חושש שגם להשלים עם כך שדבר לא ייעשה.

בידיעה שהמלים שלנו לא יגיעו למרים, לילדים מתחת לפצצות, אלה המחטטים בעיי החורבות בחיפוש אחר מזון, נאנקים כשגפיהם נכרתות ללא הרדמה, מאבדים את ניצוצות התקווה האחרונים שלהם.

בחשש שאף לא מילה אחת הנאמרת היום תגיע ותהדהד בליבם של מי שיכולים לעצור את מעשי הזוועה האלה, מעשי זוועה במאה ה־21.

בידיעה שיום אחד ישאלו אותנו, בצדק, האם עשינו כל מה שיכולנו.

למקרה שיש צורך לחזור על כך: מגיע לילדים וילדות בכל מקום שהוא שיהיו להם מים, מזון, בטיחות, בריאות, מחסה וחינוך.

וזכויות הילדים בעזה אינן נופלת כהוא זה מזכויות הילדים בכל מקום אחר.

אבל בעזה ילדים נהרגים כשהם עומדים בתור למים.

בעזה, ילדים מורעבים למרות שהאספקה והרשתות נמצאות על הגבולות.

בעזה, אכזריות גרמה לרעב המוני, נקמה הצדיקה אותו, אדישות אפשרה אותו, ושותפות לדבר עבירה מניחה לו להימשך.

בעזה, כמו ששמענו, זה כמעט שנתיים שמדי שעה בממוצע נהרג ילד.

בעזה, ילדים בני מזל ישנים באוהלים.

בעזה, מחסים מופגזים ובתי ספר הפכו לאתרי זוועות, והדבר שלל מיותר מ־700 אלף ילדים את זכותם לחינוך.

ועם זאת, אומרים לנו שוב ושוב שזה המחיר שאוכלוסייה צריכה לשלם, איכשהו, על מלחמה.

משפטנים והיסטוריונים ידונו דיונים ארוכים ומרִים על השאלה כיצד לקרוא לכך.

ולמרות האיסור על כניסת עיתונאים בינלאומיים, יהיו להם כמויות עצומות של ראיות לבחון.

הצדק ומיצוי הדין יגיעו מאוחר מדי לאלה שכבר אבדו, אבל חובה להמשיך ולרדוף אותם – לא רק כדי לחלוק כבוד למַרְיָם ולעוד רבים כל כך כמוה, אלא כדי לתמוך בעקרונות שיגנו על אחרים לעתיד לבוא.

ומובן שסבלם של ילדים אינו מוגבל לעזה בלבד.

בישראל נהרגו ילדים ב־7 באוקטובר 2023, ובני ערובה, בהם ילדים, נלקחו מבתים, ממשפחות, מחברים. חובה לשחרר אותם.

בגדה המערבית ילדים חווים רמות אלימות מסלימות והולכות, לרבות מידי מתנחלים, כפי ששמענו. הם נהרגים, נפצעים, נעצרים, נעקרים. מספיק.

לפני יותר משנה דרש בית הדין הבינלאומי לצדק מישראל לאפשר מתן שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי, הדרושים בדחיפות. יש ליישם דרישה זו – ואת כל ההחלטות המחייבות האחרות – בלא שהות.

מפני שדיני המלחמה נבנו על פני עשורים כדי להגן על אזרחים ולהבטיח רמה מינימלית של אנושיות בסיסית.

והכללים האלה ממש הם שנשחקים כאן, יום אחר יום אחר יום.

שמענו שרים בממשלת ישראל מדברים בגלוי על שיטוח של עזה, על סילוק תושביה בכפייה ולצמיתות, על הכחדה ועל מניעת סיוע במזון.

בואו לא נוריש לילדים עולם ללא חוק, שהופשט מכבוד ומתקווה.

איננו צריכים לבחור בין גינוי הרעבתם של ילדים בעזה לבין הדרישה לשחרר את בני הערובה ללא תנאי.

מחובתנו להצטרף לקריאה של מנהיגי העולם, לרבות הנשיא טראמפ אתמול, להפסקת אש. חובה לתת לנו את הגישה ההומניטרית שתאפשר לנו להגיע לנשים, לילדים ולקשישים בעזה, שאינם יכולים לאכול הצהרות דאגה.

מפני שהילדים בעזה לכודים בבית קברות. הם מופגזים, בגופם מוטלים מומים, הם מורעבים, נשרפים בחיים, נקברים תחת חורבות בתיהם, מופרדים מהוריהם. האנושיות שדיני המלחמה נועדו לשמר נשללה מהם עד הפירור האחרון.

הם נהרגים בעודם ישנים, משחקים, עומדים בתור למזון ולמים, מבקשים טיפול רפואי.

אני חושש שעוד נשוב ונתכנס כדי לקרוא בסבר פנים חמורות את מניין המתים, לנסות למצוא מילים חדשות שיבטאו את הזוועה, לקרוא שוב לפעולה.

אבל כמה עוד צריכים למות? וכמה נזק עוד נגרום לאנושיות המשותפת לכולנו?