פורסם ביום 8 אוקטובר 2018
 במסגרת  

יותר מ־700 מכשולים חולשים על תנועת פלסטינים בתוך הגדה המערבית

ביולי 2018 השלים משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים את "סקר הסגרים" המקיף, שבו תועדו 705 מכשולי קבע ברחבי הגדה המערבית, המגבילים את תנועתם של פלסטינים ברכב, ובמקרים מסוימים ברגל, או חולשים עליה. נתון זה גבוה ב־3% מהנתון שתועד בסקר הקודם, שנערך בדצמבר 2016. כוחות ישראליים מציבים מכשולים אלה בנימוק של שיקולים ביטחוניים. פריסת המכשולים הפכה גמישה יותר, ויחד עם רמת האלימות הנמוכה יחסית מאז שהושלם הסקר הקודם, פגיעתה בחיי היומיום של פלסטינים הנוסעים בין יישובים פלסטיניים (למעט ירושלים המזרחית ואזור H2 של העיר חברון) נמוכה בהשוואה לעבר.

סוגי סגרים בגדה המערבית

תרשים: סוגי סגרים בגדה המערבית

המכשולים כוללים 140 מחסומים המאוישים באופן מלא או מפעם לפעם, 165 שערי דרך לא מאוישים (שמחציתם סגורים בדרך כלל), 149 תילי עפר ו־251 מכשולים לא מאוישים אחרים (חסמי דרכים, תעלות, סוללות עפר וכו׳). ההבדל המשמעותי ביותר שנצפה מאז הסקר האחרון בסוגי המכשולים הוא תוספת של 36 שערי דרכים והסרתם של 31 תילי עפר. הגידול הגדול ביותר נטו תועד בנפת רמאללה: תוספת של 15 מכשולים בסך הכול.

מכשולים במרכז הגדה המערבית ובצפונה

מפה: מכשולים במרכז הגדה המערבית ובצפונה

כל 140 המחסומים כוללים תשתית קבע, אבל רק 64 מתוכם מאוישים באופן קבוע על ידי כוחות ביטחון, לרבות 32 לאורך גדר ההפרדה או על כבישים המובילים לשטח ישראל, 20 בשטח העיר חברון שבשליטת ישראל (H2) ו־12 הנותרים במקומות אחרים ברחבי הגדה המערבית. 76 המחסומים הנותרים (החלקיים) מאוישים רק מעת לעת, או שאנשי ביטחון מוצבים בהם במגדל ולא על הקרקע. הנתונים שלעיל אינם כוללים שמונה מחסומים הממוקמים על הקו הירוק (קו שביתת הנשק משנת 1949).

בין ינואר 2017 לסוף יולי 2018 הציבו כוחות ישראליים 4,924 מחסומי פתע נוספים, כלומר כמעט 60 כל שבוע. במחסום כזה כוחות ישראליים מוצבים לשעות אחדות על כביש נתון כדי לעצור נהגים וכלי רכב פלסטיניים ולבדוק אותם, אבל ללא תשתית פיסית בשטח.

מערכת שליטה גמישה

בשנים האחרונות אפשרה מערכת מכשולי הדרכים יותר ויותר לכוחות ישראליים לסגור או לפתוח במהירות כל תא שטח בהתאם לרמת המתיחות. רוב המכשולים (כ־80%) אינם מאוישים ומשמשים לתעל תנועה פלסטינית לעבר מספר מוגבל של צמתים שמחסומים חולשים עליהם. בזמנים רגועים המחסומים הללו אינם מאוישים ברובם, או שאנשי כוחות ביטחון מבצעים בהם מדי פעם בפעם בדיקות של כלי רכב. לעומת זאת, כשהמתיחות גוברת המחסומים מאוישים ברובם וכלי רכב מצטווים לעצור בהם לעיתים תכופות יותר, עצירות היוצרות עיכובים. תופעה זו התרחשה בקנה מידה נרחב בשלושת החודשים האחרונים של 2015, בעקבות הסלמה בפיגועים ובהפגנות המוניות פלסטיניות, ונודעו לה השלכות הומניטריות וכלכליות משמעותיות, במיוחד ברחבי נפת חברון.

במחסומים הממוקמים לאורך גדר ההפרדה או על כבישים המובילים לירושלים המזרחית הכבושה או לישראל, מתבצעות כל הזמן בדיקות קפדניות ורק הולכי רגל פלסטיניים שברשותם היתרים מיוחדים מורשים לעבור בהם. מחסומים אלה מונעים מרובה הגדול של האוכלוסייה הפלסטינית להגיע לשטחים שבין גדר ההפרדה לקו הירוק ("מרחב התפר") ולירושלים המזרחית, ובה בעת גם חולשים על גישתם של בעלי היתרים מיוחדים לאזורים אלה או למקומות עבודה בישראל.

הרחבתה של המערכת הגמישה יותר מוצאת את ביטויה במספר הגבוה יותר של שערי דרך, שאותם ניתן לפתוח ולסגור בהתאם לנסיבות, לעומת ירידה בתילי עפר קבועים. לאור התנאים הרגועים יחסית ששררו בתקופה הנסקרת, יותר ממחצית משערי הדרך סווגו כ"פתוחים ברובם". מגמה זו עולה בקנה אחד גם עם ההצבה התכופה של מחסומי פתע, סוג המכשול הנייד ביותר.

מחסום באזור H2 בחברון, הנשלט בידי ישראל / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

סגירת הכניסות לכפרים

בשנים האחרונות חסם הצבא הישראלי גישת כלי רכב לכניסות הראשיות של יישובים פלסטיניים שיודו מהם אבנים על כלי רכב ישראליים או שגרו בהם אנשים שתקפו ישראלים או שנחשדו בכך. מאז ינואר 2017 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 93 תקריות כאלה, שפגעו בסך הכול ב־30 קהילות.[1]

בדוח משנת 2017 למועצת זכויות האדם, קבע מזכ״ל האו״ם כי אמצעים כגון הטלת סגר על עיירות וכפרים פלסטיניים בעקבות פיגועים נגד ישראלים "עלולים לעלות לכדי ענישה קולקטיבית".[2]

במרבית המקרים מודיעים קציני צבא ישראליים למשרדי התיאום הפלסטיניים המקומיים או לראשי מועצות כפרים כי הסגרים קשורים לתקריות כמו אלו שתוארו לעיל. במרבית המקרים הסגר אינו מונע ישירות הגעה של צעירים פלסטיניים ברגל לכבישים ראשיים כדי ליידות אבנים על כלי רכב ישראליים. בדומה לכך, סגרים המוטלים בעקבות פיגועי דקירה או ירי מיושמים בערי מגוריהם של הדוקרים או היורים, בלא קשר למיקום הפיגוע.

הסגרים משתנים בחומרתם (מסגר כולל ועד לבדיקות קפדניות של כלי רכב) ועשויים להימשך מימים אחדים ועד למספר שבועות. התושבים נאלצים לעבור רגלית בחסם דרכים או במחסום כדי להגיע לתחבורה הציבורית בעברם השני, או לנסוע למרחק גדול בדרכים עוקפות. מצב זה משבש את הגישה לשירותים ולמקורות מחיה, ונודעו לו השלכות לא מידתיות על ילדים, קשישים ונכים.

ההשלכות על סוכנויות הומניטריות

מחסומים המוצבים ברחבי הגדה המערבית, ובמיוחד אלה החולשים על הגישה לירושלים המזרחית, לישראל ול"מרחב התפר", משבשים גם את פעולותיהם של ארגונים הומניטריים. ב־11 מחסומים המופעלים על ידי חברות אבטחה פרטיות נדרשים אנשי ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים לאפשר לערוך חיפוש בכלי רכבם, לרבות כלי רכב של סוכנויות האו״ם, תוך הפרת זכויות היתר והחסינות של האו״ם. בשל כך, אנשי סגל של האו״ם נאלצים להימנע ממחסומים אלה ולנסוע למרחקים גדולים בדרכים עוקפות. אנשי סגל מקומי זקוקים הן ל"תיאום מוקדם" והן להיתר מיוחד כדי לעבור בחמישה מחסומים אחרים, המאוישים על ידי כוחות ישראליים.

במשך שנת 2017 דיווחו האו״ם וארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים על 341 תקריות של הגבלת גישה במחסומים בגדה המערבית. מדובר בעלייה משמעותית לעומת השנה הקודמת (131 מקרים). מספר שעות העבודה שאבדו בשל תקריות אלה נסק מ־1,262 ב־2016 ל־10,473 ב־2017. רוב התקריות נסובו סביב דרישות לערוך חיפושים באוטובוסים של האו״ם ודרישות מאנשי סגל לרדת מהאוטובוסים במהלך חיפושים אלה. מספר התקריות הגדול ביותר ב־2017, 37%, תועד במחסום ואלג׳ה, הממוקם על הקו הירוק וחולש על הגישה בין דרום הגדה המערבית לירושלים. מאז תחילת 2018 פחת מספר התקריות מסוג זה, לאחר שהרשויות הישראליות הורו לאפשר לאנשי האו״ם להישאר על אוטובוסים, ולנהל חיפושים בכלי רכב רק אם לאנשי סגל המחסום חשדות ספציפיים.

מערכת רחבה יותר של הגבלות גישה

מכשולי כבישים הם רכיב אינטגרלי של מערכת הגבלות גישה רחבה יותר, החוסמת – בנימוק של שיקולים ביטחוניים – את תנועתם של פלסטינים בתוך הגדה המערבית ותורמת לקיטוע הגיאוגרפי שלה. מערכת זו כוללת את גדר ההפרדה, ש־85% ממנה ממוקמים בתוך הגדה המערבית. כדי להגיע לאדמותיהם או לבתיהם שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, נאלצים פלסטינים להשיג היתרים מיוחדים או לערוך "תיאום מוקדם". הדרישה להיתרים חלה על בעלי תעודות זהות של הגדה המערבית המבקשים להיכנס לירושלים המזרחית (מלבד גברים שגילם למעלה מ־55 ונשים שגילן למעלה מ־50). איסורים או הגבלות מוטלים גם על השימוש ב־400 ק״מ של כבישים המשרתים כמעט אך ורק מתנחלים; הגישה לכ־20% משטחי הגדה המערבית סגורה בנימוק ששטחים אלה הוגדרו כ"שטחי אש" לאימונים צבאיים או כ"אזור חיץ" צבאי; והאיסור חל על יותר מ־10% משטחי הגדה המערבית הממוקמים בתוך הגבולות המוניציפליים של התנחלויות.

המשפט הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר לפלסטינים תנועה חופשית ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות ירושלים המזרחית. יוצאים מן הכלל בכל האמור במחויבות זו מוכרים רק ממניעים ביטחוניים הכרחיים ורק בתגובה על סיכונים ביטחוניים ספציפיים. בחוות הדעת המייעצת שלו משנת 2004 קבע בין הדין הבינלאומי לצדק כי קטעי הגדר העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, יחד עם משטר השערים וההיתרים הנלווה אליהם, מהווים הפרה של מחויבויותיה של ישראל מתוקף המשפט הבינלאומי.

המקרה של הכפר חזמא

חזמא הוא כפר פלסטיני ובו יותר מ־7,000 תושבים, הממוקם בנפת ירושלים. רוב שטחו הבנוי נמצא בשטח B, אבל חלקים קטנים של הכפר ממוקמים בשטח C או בתוך שטח השיפוט העירוני של עיריית ירושלים, אף שגדר ההפרדה מנתקת אותו מיתר העיר. בין 28 בינואר לסוף מרס 2018 נסגרו שלושת כבישי הגישה אל הכפר באופן מלא או חלקי לתנועת פלסטינים. הצבא הישראלי תלה על החנויות בכפר כרזות שהודיעו כי "הצבא ימשיך בעבודתו כל עוד אתם [התושבים] תמשיכו להפר את הסדר." בכרזות אחרות נראו שמשות רכב מנופצות. לאחר שדיברו עם הצבא הישראלי דיווחו ראשי מועצת הכפר שהכרזות הצדיקו את הסגר כתגובה על יידוי אבנים בידי צעירים פלסטינים על כלי רכב בעלי לוחיות רישוי ישראליות. ב־2017 ובחודשיים הראשונים של 2018 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 11 תקריות שבהן יידו פלסטינים אבנים על כלי רכב ישראליים ליד חזמא, וגרמו לפציעתם של ישראלים או לנזק לכלי רכב.

הסגרים שיבשו את גישתם של תושבי חזמא לשירותים ולמקורות מחיה. התנועה בין צפון הגדה המערבית לדרומה, העוברת דרך הכפר, הוסטה לכבישים אחרים, והדבר פגע בחיי המסחר בכפר. ספקי שירותים, בהם שליש מהמורים בבתי הספר בכפר המגיעים מדי יום מבתיהם למקומות עבודתם, התמודדו עם עיכובים בהגעה לכפר. יותר מחמישים חנויות/בתי עסק המהווים מקור הכנסה עיקרי ל־150 משקי בית, נפגעו מהסטת התנועה הפלסטינית מן הכפר. ולבסוף, גם חיי המשפחה בכפר נפגעו מחוסר היכולת לדעת מראש מתי יוטל סגר.


[1] הקהילות שנפגעו הן: יעבד (נפת ג'נין); אוסרין, מאדמא, א־לובאן א־שרקייה, חווארה, תל וביתא (נפת שכם); עזון ועזבת א־טביב (נפת קלקיליה); כפר א־דיכ (נפת סלפית); חוסאן, בית תעמר וג'נתא (נפת בית לחם); מחנה אל־פוואר ומראח רבאח (נפת חברון); חזמא, העיר העתיקה, בידו, בית איכסא ובית סוריכ (נפת ירושלים); דיר אבו משעל, עין יברוד, כובר, ביתילו, מחנה אל־ג׳לזון, אל־בירה, דיר ניד׳אם, אל־מור׳ייר וסנג׳יל (נפת רמאללה).

[2] Report by the Secretary General, Human rights situation in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, A/HRC/34/38, April 2017, para. 32-33.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית