פורסם ביום 10 פברואר 2017
 במסגרת  

סקירה כללית: ינואר 2017

בשנת 2016 תועד מספר שיא של נכסים פלסטיניים שנהרסו או נתפסו על ידי הרשויות הישראליות ברחבי הגדה המערבית (כמעט 1,100 מבנים), רובם בנימוק של היעדר היתרי בנייה, שכמעט בלתי אפשרי להשיג. הנוהג הואץ בחודש הראשון של 2017, שבו נהרסו או נתפסו 140 מבנים, שיעור גבוה ביותר מ־50% מהממוצע החודשי בשנת 2016. עם הקהילות שספגו את הפגיעה הקשה ביותר נמנית קהילת ח׳רבת טאנא (נפת שכם), שחוותה את גל ההריסות החמישי מאז פברואר 2016. הרס בתים ומקורות מחיה, יחד עם נהגים אחרים כמו הגבלות גישה, מניעת שירותים בסיסיים ותוכניות העברה, יוצרים סביבה כופה המציבה קהילות חלשות ופגיעות מלכתחילה בסכנת העברה בכפייה.

בהקשר זה, גיליון המעקב ההומניטרי הנוכחי מדגיש את קשיי הגישה לשירותי רפואה בסיסיים, מנת חלקם של תושבי 12 קהילות רועים בדרום נפת חברון (מסאפר יאטא). בעבר הגדירו הרשויות הישראליות אזור זה כ"שטח אש" לאימונים צבאיים, ועל סמך הגדרה זו הן מבקשות לגרש את הפלסטינים החיים בו. בדצמבר 2016 תפסו הרשויות קרוואן שנרכש במימון תורמים ושימש כמרפאה באחת הקהילות הללו, ובינואר הוציאו צווי הפסקת עבודה נגד קרוואנים בעלי שימוש דומה בשתי קהילות נוספות באזור זה.

גם ברצועת עזה הגישה לשירותי בריאות מהווה מקור לחשש. ב־2016 אישרו הרשויות הישראליות 64% מהבקשות להיתרי יציאה עבור מטופלים שהופנו לטיפול רפואי מחוץ לעזה, נתון המהווה ירידה לעומת 77% ב־2015. מספר הפעמים שבהן יצאו בעלי היתרים בכל הקטגוריות מעזה דרך ישראל פחת ב־2016 ב־13% לעומת השנה הקודמת. לדברי הרשויות הישראליות, בחודשים האחרונים הוחל הליך בידוק מגביל יותר במטרה לטפל בסיכונים ביטחוניים.

פיגועי פלסטינים יחידים שאינם קשורים לארגונים כלשהם, תופעה שהחלה באוקטובר 2015, נמשכו בחודש הראשון של 2017. בתקרית החמורה ביותר נהג פלסטיני משאית אל תוך קבוצת חיילים ישראלים שנמצאו בירושלים ב"סדרת חינוך", הרג ארבעה מהם, פצע 15 נוספים ונורה למוות. הצעדים שהרשויות הישראליות נקטו בעקבות הפיגוע נגד תושבי שכונת ג׳בל אל־מוכבר, שבה התגורר המבצע, עוררו חששות בדבר ענישה קיבוצית. צעדים אלה כללו הריסה ואיום בהריסה של עשרות מבנים שנבנו בלא היתרי בנייה; ביטול היתרי איחוד משפחות של כמה מקרובי משפחתו של המבצע; וצעדים ראשוניים לקראת הרס בית משפחתו.

כן מגיש החודש גיליון המעקב ההומניטרי את השלישי בסדרת מאמרים על ההשלכות ההומניטריות של הרחבה בפועל של התנחלויות, והפעם עוסק המאמר באלון מורה שבנפת שכם. במקור הוקמה התנחלות זו בשנת 1979 על אדמה פרטית פלסטינית, שישראל הפקיעה בנימוק של צרכים צבאיים; לאחר מכן הועברה ההתנחלות, בעקבות פסיקה של בג״ץ הישראלי, ל"אדמת מדינה" סמוכה. בשנים האחרונות הרחיבו מתנחלי אלון מורה את שליטתם על שטח גדול פי שמונה מגבולותיה הרשמיים של ההתנחלות. רוב האדמה שעליה השתלטו מצויה בבעלותם הפרטית של פלסטינים משלושה כפרים סמוכים, שמקורות מחייתם נפגעו קשות.

ב־1 בפברואר 2017 יישמו הרשויות הישראליות, באיחור רב, את פסיקת בית המשפט שהורתה לפחות את מתנחלי מאחז עמונה (נפת רמאללה) מאדמה פרטית פלסטינית. הפסיקה אינה כוללת הוראה שתשיב לבעלי האדמה הפלסטינים את הגישה לאדמתם. ב־6 בפברואר אישרה הכנסת הישראלית את "חוק ההסדרה" המתיר להכשיר בדיעבד מתוקף החוק הישראלי התנחלויות אחרות שהוקמו על אדמה פרטית פלסטינית. בשבועות האחרונים הודיעו הרשויות הישראליות על בניית אלפי יחידות דיור חדשות בהתנחלויות קיימות, ועל פי דיווחים התחייבו לבנות התנחלות חדשה שלמה באזור רמאללה. התפתחויות אלה באו בעקבות החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו״ם, מ־23 בדצמבר 2016, ששבה ואיששה את אי־חוקיותן של התנחלויות ישראליות ודרשה מישראל לחדול מכל פעילויות התנחלות. כן גינתה ההחלטה כל מעשי אלימות נגד אזרחים, הסתה והרס רכוש.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית