ההשלכות ההומניטריות של שלטון מפולג

מאת רוברט פייפר

כמו לא די בסבל שנגרם לפלסטינים חפים מפשע בשל 49 שנות כיבוש ותשע שנות סגר, הפילוג בין פתח לחמאס, שנמשך כבר שנים רבות, מחמיר עוד יותר את מצבם של בני אדם, וברצועת עזה במיוחד. אף שבאפריל 2014 הושבעה ממשלת ההסכמה הלאומית, דומה כי הפער בין הערים רמאללה ועזה אינו מצטמצם אלא דווקא מתרחב.

בעקבות זאת, רבים מהצרכים והזכויות הבסיסיים של אוכלוסיית הרצועה – שמדיניות הכיבוש כבר עשתה בהם שמות – למשל בתחומי החינוך, הבריאות, הסעד והרווחה, המים או השירותים המוניציפליים, מקבלים מענה חלקי לכל היותר. המשבר המתמשך הותיר רבבות עובדי ממשלה בעזה בלא שכר מלא מאז מאי 2014. התיאום הרשמי בין משרדי הממשלה לוקה בחסר, ובמקרים מסוימים אף אינו מתקיים כלל. באין סמכות ברורה, לא מתקבלות החלטות, לא מתבצע תכנון ולא נקבעים סדרי עדיפויות.

למשל, בתחום הבריאות: מאז מאי 2014 לא שולמה משכורת מלאה ליותר מ־40% מעובדי משרד הבריאות, לרבות רופאים, רופאות, אחים ואחיות. קיצוץ בשעות העבודה, שביתות ומחסור בכוח אדם הם עניינים שבשגרה. התיאום בין רמאללה לעזה בנוגע לאספקה של תרופות חיוניות ופריטים רפואיים מקרטע, כך שהמחסור בתרופות הוא הסיבה העיקרית להפניות לטיפול רפואי מחוץ לרצועה. למצב זה נודעה השפעה עמוקה וקשה על פלסטינים מן השורה המנסים להשיג טיפול רפואי בתוך עזה. פירושו של דבר שיש להמתין עד שנתיים לניתוחים אלקטיביים, וכי נרשמים עיכובים ממושכים בתורים לבדיקות, כגון ביופסיה לאבחון סרטן. פירושו של דבר שמתארכות רשימות ההמתנה לטיפול במחלות כרוניות שאינן מסכנות חיים, והמתנה זו עלולה להביא גם להידרדרות בבריאותו הכללית של המטופל. במקרים מסוימים נאלצים מטופלים, שלא לצורך, לחיות עם מחלות כרוניות כשחדרי הניתוח זמינים אך עומדים ריקים, בלא אנשי סגל ובלא ציוד.

בתחום החינוך, בשל היעדר מימון להעסקת עובדים חדשים נוצר מחסור של לפחות 600 מורות ומורים. בשל היעדר הקצאות תקציב מסודרות לעלויות תפעוליות, תלויים בתי ספר רבים בהכנסות מהקפיטריות הפועלות במתחמיהם. לעובדים הסוציאליים של משרד הרווחה כבר אין כסף לנסיעות כדי לחקור דיווחים על התעללות בילדים בבתיהם. למשרד אין כל אפשרות לגייס את 160 מנהלי התיקים שלהערכתנו עליו לשכור כדי לספק תמיכה פרטנית ל־33 אלף מהילדים הפגיעים ביותר בעזה, רבים מהם יתומים, פצועים או נכים. ההגנה האזרחית בעזה, שיותר מ־60% ממתקניה ומהציוד שלה מתבלים והולכים, אינה מסוגלת לתת מענה למקרה חירום רחב היקף כלשהו, בין אם טבעי ובין אם מעשה ידי אדם.

תפעול תחנת הכוח של עזה, האחראית ל־30% מאספקת החשמל המוגבלת בעזה, נופל שוב ושוב קורבן למחלוקות בין רמאללה לעזה על הסדרי אספקת הדלק והמיסים. הדיון בסוגיית שיעור הסובסידיות למיסי הדלק עבור תחנת הכוח של עזה נקלע למבוי סתום, וכתוצאה מכך סבלה עזה באמצע אפריל מהפסקות חשמל יזומות שנמשכו עד 20-18 שעות ביממה. רק דלק חירום שנרכש במימון תורמים ומחולק על ידי האו״ם מאפשר למתקני מים, תברואה ובריאות חיוניים להמשיך לפעול בלא שתופסק פעולתם.

מצב זה אינו יכול להימשך. מובן שהפתרון הכולל הנו מדיני, והוא מצוי הרבה מעבר לתחום פעולתם של ארגונים הומניטריים. יש כמה צעדי ביניים מתבקשים שיקלו את הסבל בטווח הקצר, כגון שיפור התקשורת בין משרדי הממשלה בגדה המערבית ובעזה, הפעלתן מחדש של ועדות טכניות בין משרדי הממשלה על שני מושביהם, בחינת הקצאות לשירותים חיוניים כגון בריאות, חינוך ורווחה לאור המצב ההומניטרי הקשה או סבבים נוספים של תשלומי חירום, לפחות לספקי שירותים חיוניים כמו עובדי רפואה ומורים. אבל למעשה, כל זה אינו ממין העניין. תשע שנים הן זמן רב מדי. תקופת כיבוי השריפות הגיעה אל קִצה. פלסטין צריכה להתאחד מחדש סביב ממשלה דמוקרטית. כל עוד הדבר לא נעשה, גדל והולך המחיר הכרוך בכך, ופגיעתו הקשה ביותר היא באזרחים החלשים והפגיעים מכולם. אנו באו״ם נכונים לסייע בכל דרך שנוכל, אבל נקודת ההתחלה נמצאת במקום אחר.

* רוברט פייפר הוא המתאם מטעם האו״ם לסיוע הומניטרי ולסיוע בפיתוח בשטח הפלסטיני הכבוש. מאמר זה פורסם לראשונה בשפה הערבית בעיתון אל־קודס.