פורסם ב־ 15 ינואר 2018
 במסגרת  

מספר גבוה של הריסות: סכנת ההריסה המתמשכת המאיימת על תושבים פלסטינים בירושלים המזרחית

פלסטינים רבים בירושלים המזרחית נתונים בסביבה כופה וחיים בסכנת העברה בכפייה, בשל מרכיבי מדיניות ישראליים כגון הריסות בתים, גירוש כפוי ושלילת מעמד התושבות שלהם. כמו בשטח C, גם בירושלים המזרחית משטר תכנון מגביל ומפלה הופך למעשה את השגתם של היתרי הבנייה הישראליים הנדרשים לבלתי אפשרית לפלסטינים: רק 13% משטח ירושלים המזרחית מתוכננים לבנייה פלסטינית, וחלק ניכר מתוכם כבר בנוי. פלסטינים הבונים בלי היתר מסתכנים בהריסת בתיהם ובעונשים אחרים, לרבות קנסות יקרים שגם תשלומם אינו פוטר את הבעלים מן הדרישה להשיג היתר בנייה.[1] יותר מ־100 אלף תושבים בירושלים המזרחית מצויים בסכנה אפשרית של עקירה, כיוון שלפחות שליש מכל הבתים הפלסטיניים באזור זה נבנו ללא היתר בנייה ישראלי.

הריסת בניין בן ארבע קומות באל־עיסוויה, ירושלים המזרחית, 11 ביולי 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

ב־2017 הרסו הרשויות הישראליות 142 מבנים בירושלים המזרחית בגין היעדר היתרי בנייה. זהו מספר ההריסות השני בגודלו מאז 2000, אף שהנתון נמוך ממקבילו ב־2016, שבה תועדו 190 הריסות. ההריסות השנה גרמו לעקירתם של 233 בני אדם, בהם 133 ילדים, ופגעו באופנים אחרים ב־631 בני אדם נוספים. האזורים שהפגיעה בהן הייתה הקשה ביותר היו ג׳בל מוכבר, בית חנינא, אל־עיסאוויה וסילוואן, שיחדיו אירעו בהם 72% מכלל תקריות ההריסות ואשר כמעט שני שלישים מהבתים שנהרסו השנה נמצאו בהם. בסך הכול אירעו בירושלים המזרחית שליש (142 מתוך 423) מכלל ההריסות בגדה המערבית ב־2017, ויותר משליש מכלל בני האדם שנעקרו (233 מתוך 664) התגוררו בה. כ־23% מהמבנים שנהרסו בירושלים המזרחית היו בתים מאוכלסים, ואילו מבנים חקלאיים או כאלה הקשורים למחיה היוו כ־35% מכלל ההריסות.

מבנים שנהרסו ובני אדם שנעקרו בירושלים המזרחית על פי שנה

בשטח C של הגדה המערבית, לעומת זאת, היה מספר המבנים בבעלות פלסטינית שנהרסו ובני האדם שנעקרו הנמוך ביותר מאז 2010. 270 המבנים שנבחרו להריסה ייצגו כמעט מחצית מהמספר שתועד מדי שנה בשבע השנים האחרונות, ואילו 398 בני האדם שנעקרו ייצגו ירידה של 40% לעומת הממוצע השנתי בשבע השנים הללו.

סכנת הריסות נוספות של בתים ומבנים אחרים בירושלים המזרחית נותרת בעינה. לאחרונה דווח על שני מקרים של הריסות מרובות בשתי שכונות בירושלים המזרחית שגדר ההפרדה פוגעת בהן.

הסטייה של גדר ההפרדה מהגבול המוניציפלי שהוגדר על ידי ישראל ניתקה פיסית מספר שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית מהמרכז העירוני.[2] אף שהתושבים שומרים על מעמד "תושב הקבע" שלהם ומשלמים מיסים עירוניים, שכונות אלה ננטשו הלכה למעשה על ידי העירייה; מתקנים ושירותים בסיסיים מוזנחים או שכלל אינם קיימים. יש בהן מבנים רבי־קומות רבים, הנבנים במרחק מטרים ספורים זה מזה ובלא פיקוח עירוני שיבטיח תקנים בסיסיים של הנדסה ובטיחות, לרבות למקרים של רעידות אדמה וסכנות אחרות. הגורם העיקרי מאחורי בנייה כזו הוא היעדר אכיפה של תקנות עירוניות ועונשים, בצד שיעור הריסות גבוה הנאכף על פלסטינים בשטחי ירושלים המצויים בעברה הישראלי של גדר ההפרדה.

מבנים שנהרסו בירושלים המזרחית ב־2017 כולל כפר עקב וצור באהר

סכנה לרבי־קומות בכפר עקב נוכח צווי הריסה

בכפר עקב, אחת השכונות המזרח ירושלמיות שגדר ההפרדה בודדה וניתקה מן העיר עצמה, לא ניתן היתר בנייה מאז שנת 2001.[3] לדברי הארגון הישראלי עיר עמים, נראה שעובדי מחלקת הפיקוח על הבנייה לא נכנסו לשכונה מאז 2005, וכי "נכון ל־2012, מספר התחלות הבנייה בכפר עקב היווה 83% מכלל התחלות הבנייה בעיר ירושלים כולה".[4]

כעת מתכננת עיריית ירושלים להרוס ארבעה מבנים רבי־קומות בכפר עקב, לאחר שבאמצע אוקטובר 2017 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגישו התושבים בעניין צווי ההריסה. המבנים שנבחרו להריסה צמודים לגדר ההפרדה. העירייה מתכננת להרוס אותם כדי לבנות כביש ציבורי ברוחב שמונה מטרים במטרה לשנות את זרימת התנועה אל מחסום קלנדיה וממנו. שלושה מהמבנים שנבחרו להריסה מכילים יותר משישים דירות שטרם אוכלסו. בבניין הרביעי עשרים דירות, ששש מהן מאוכלסות. ההריסות יגרמו לעקירתם של 25 בני אדם, 13 מהם ילדים. עשרות משפחות שרכשו דירות בבניינים אלה, כולן בעלות תעודות זהות ירושלמיות, ייפגעו מן ההריסות. על פי דיווחים, רוב הרוכשים השקיעו את מירב חסכונותיהם ברכישת הדירות, והם עדיין משלמים לבעלים תשלומים חודשיים.

ב־5 בספטמבר נכנסו לשכונה עובדי עירייה מלווים בכוחות ישראליים ומסרו לתושבים צווי הריסה שיפוטיים. מאז הפסיקה של בית המשפט המחוזי בירושלים, ב־15 באוקטובר 2017, נכנסו הצבא וכוחות ישראליים אחרים למבנים פעמים רבות, לרבות בשעות הבוקר המוקדמות, כדי לצלם את תכולתם ואת התושבים, לרבות ילדים שישנו באותה עת. שכנים, החוששים שהריסת המבנים בחומרי נפץ תגרום נזק משני לבניינים הסמוכים, הגישו ערעור על ההריסות. בשלהי נובמבר הוציא בית המשפט המחוזי צו העוצר את ההריסות ומורה לעירייה לענות עד סוף ינואר. דיון בעניין נקבע ל־28 בפברואר.

צווי הריסה ב"אזור החיץ" בצור באהר

צור באהר (שאוכלוסייתה מונה 25 אלף נפש) היא שכונה פלסטינית בחלקה הדרומי של ירושלים המזרחית. רוב שטחה מצוי בתחומי הגבול המוניציפלי שהוגדר על ידי ישראל, אבל לצור באהר אדמות גם בשטח A (187 דונם), בשטח B (21 דונם) ובשטח C (691 דונם). שלא כמו כפר עקב, כל השכונה, לרבות שטחים שאינם כלולים בגבול המוניציפלי של ירושלים, נותרה בעברה ה"ירושלמי" של גדר ההפרדה.

אף שלכל תושבי השכונה תעודות זהות ירושלמיות, השירותים והתשתיות העומדים לרשותם משתנים על פי תחום השיפוט שבו הם מתגוררים. מבחינה היסטורית התרכזה הבנייה בשכונה בשטחים המצויים בתוך הגבול המוניציפלי שהוגדר על ידי ישראל, אבל גידול האוכלוסייה והאי־יכולת להשיג היתרי בנייה אילץ את התושבים להתפשט אל שטחי A, B ו־C, שעל פי דיווחים מחיר דירה בהם נמוך פי שלושה ממחירה בתוך התחום המוניציפלי.

תושבים הבונים בשטח A נדרשים להשיג היתרי בנייה מהרשות הפלסטינית, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, באמצעות מועצת הכפר דאר סלאח הממוקם בנפת בית לחם, מעברה ה"פלסטיני" של גדר ההפרדה. אלא שלדברי מקורות מקומיים בשכונה, כ־70% מהמבנים בשטח A הוקמו ללא היתרי בנייה של הרשות הפלסטינית. לאחרונה קיבלו משפחות פלסטיניות צווי הריסה נגד 12 בניינים או יסודות של בתים באזור ואדי אל־חומוס של צור באהר. 11 בני אדם, בהם שבעה ילדים, מתגוררים בשתי דירות באחד הבניינים. לדברי הרשויות הישראליות, כל המבנים ממוקמים בשטח שהוגדר מאז 2010 כ"אזור חיץ" של גדר ההפרדה (ראו מפה). לדברי מקורות מקומיים בקהילה אזור החיץ משתרע על כ־160 דונם בשטחי A ו־B, וכמאתיים דונם בשטח C, וכולל 200 עד 250 בניינים.


[1]  בין  2000 ל־2009 גבתה עיריית ירושלים קנסות כאלה בשווי ממוצע של 20.8 מיליון ש״ח בשנה. מקור: לשנים 2008-2004 ראו דף נתונים של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים על הריסות בירושלים המזרחית: את הנתונים לשנים 2003-2000 ו־2009 מסר מאיר מרגלית. לפרטים נוספים על קנסות ועונשים אחרים ראו:

Meir Margalit, No Place Like Home, pp. 10-12.

[2] האזורים העיקריים הנפגעים מכך הם כפר עקב; רכס שועפאט, הכולל את מחנה הפליטים שועפאט וחלק מענאתא; ראס ח׳מיס; ראס שיהאדה; דחיית א־סלאם; הכפר קלנדיה; חלק מחזמא; א־שייאח׳ בא־סוואחרה א־שרקייה; ביר עונה; וחלק מאל־ולג׳ה באזור בית לחם. אומדני האוכלוסייה בשטחים אלה נעים בין 55 אלף ל־120 אלף עד 160 אלף עד תושבים, אף שהיחס בין תושבי ירושלים המזרחית לבעלי תעודות זהות של הגדה המערבית אינו ידוע. ראו "שכונות פלסטיניות מאחורי גדר ההפרדה בירושלים המזרחית", משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, הירחון ההומניטרי, יולי 2016.

[3] מוניר זר׳ייר, יו״ר ועד התושבים של כפר עקב, המצוטט בכתבתו של ניר חסון, "עיריית ירושלים תהרוס חמישה מבנים בשכונת כפר עקב כדי לפנות מקום לכביש", הארץ, 27 באוקטובר 2017.

[4] עיר עמים, "עקורים בעירם", עמ׳ 44, 46. נכון לתחילת 2013 כמעט הסתיימה בנייתן של 1,282 דירות חדשות, כולן בבניינים רבי־קומות.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית