פורסם ביום 20 יוני 2019
 במסגרת  

מגזר הבריאות בעזה עדיין מתקשה להתמודד עם פצועי "צעדת השיבה הגדולה"

מאות מפגיעים פצועים בסכנה של קטיעת גפיים

שנים של מצור והגבלות תנועה אחרות על בני אדם וחומרים, לרבות משאבים רפואיים, הפילוג המדיני הפלסטיני המעמיק מבית ומשבר אנרגיה כרוני הובילו להידרדרות קשה בזמינותם ובאיכותם של שירותי הבריאות ברצועת עזה. ענף הבריאות בעזה סובל ממחסור כרוני בסוגי ציוד ואספקה מסוימים, לרבות אנטיביוטיקה ומאגרי תרופות כימותרפיות.[1] לדברי ארגון הבריאות העולמי, גם ב"גורמים החברתיים המשפיעים על הבריאות" חלה הידרדרות קשה – "המים מהאקוויפר למעשה אינם ראויים לשתייה, שפכים שברובם אינם מטופלים זורמים לים התיכון והכלכלה חנוקה."[2]

מאז מרס 2018 נתון ענף הבריאות בעזה תחת לחץ נוסף, בשל שטף הנפגעים בהפגנות "צעדת השיבה הגדולה". בדוח שפורסם לאחרונה ניתח ארגון הבריאות העולמי 277 מקרי הרג ויותר מ־28 אלף מקרי פציעה שתועדו בשנה שבין 30 במרס 2018 ל־31 מרס 2019. פצעי ירי גרמו למות 210 מההרוגים ולפציעתם של 6,872 בני אדם, שהם 35% מכלל הנפגעים. "כל מערכת בריאות בעולם הייתה מתקשה להתמודד אם הייתה נדרשת לטפל מדי שבוע בזרם עצום של נפגעי טראומה; אבל את החשש הדוחק ביותר עורר מספרם המזעזע של פצעי ירי."[3]

© צילום: ארגון הבריאות העולמי

פצעי ירי הותירו כ־172 בני אדם, 36 מהם ילדים, נכים לצמיתות. הסיבה העיקרית לנכות לצמיתות הייתה קטיעת גפיים; במהלך התקופה תועדו 121 קטיעות.[4] לדברי ארגון הבריאות העולמי, "קטיעה, בין אם של זרוע, יד, רגל או כף רגל, מחוללת שמות מבחינה רגשית בקורבן, אבל גם במשפחתו ובמי שמטפלים בו. היא פוגעת בכל היבט של החיים, לרבות בית ועבודה. גם אחרי ניתוח, שיקום לטווח ארוך והתאמת תותבת, יהיו כאלה שיזדקקו להתאמות בבית ולאבזרים מסייעים."[5]

בכל האמור בפצעי ירי, "רבים עדיין מתמודדים עם נזקים קשים לעצם, נזק בלתי הפיך לעצבים ולכלי דם ונזק נרחב לרקמות הרכות," כשאחד הגורמים המדאיגים במיוחד הוא זיהום בעצם (אוסטאומיאליטיס). על פי דוח זה, פצעי ירי הם הסיבה לכך שבין 1,209 ל־1,746 מטופלים "יזדקקו לצורה כלשהי טיפול מומחים שלישוני שיכלול מגוון רחב של שירותים רב־תחומיים; קבוצה זו מהווה עד 30% מכלל פצעי הירי בגפיים."[6]

ארגון הבריאות העולמי מזהיר כי "אם לא יועמד טיפול זה לרשות המטופלים בעזה, מספר הקטיעות עלול לגדול באופן דרסטי בשנת 2019." מציאת המימון למתן שירותים אלה מהווה אתגר למגזר הבריאות העזתי, הכורע תחת הנטל וסובל ממחסור במשאבים. ב־8 במאי 2019 פנה המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימי מקגולדריק, בקריאה למימון נוסף כדי לתת מענה לפצועי "צעדת השיבה הגדולה", והדגיש כי המשאבים דרושים בדחיפות לתמיכה במערכת הבריאות בעזה: "מצבם של מערכי הבריאות גרוע באמת ולכן יצאנו בפנייה זו לגיוס 20 מיליון דולר, שנועדו לטיפול בצורכיהם של 1,700 בני האדם האלה, אבל גם לתמיכה במערכת הבריאות."[7]

© צילום: ארגון הבריאות העולמי

שיעורים נמוכים של אישור לבקשות של נפגעי "צעדת השיבה הגדולה" להיתרים לצורך טיפול

לנוכח העומס המוטל על יכולותיה של מערכת הבריאות המקומית, משרד הבריאות הפלסטיני מפנה לעיתים קרובות מטופלים הזקוקים לשירותי רפואת מומחים למתקנים מתקדמים יותר בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ובישראל. כדי להגיע לבתי חולים בגדה המערבית ובישראל, מטופלים ומלוויהם זקוקים להיתרי יציאה מעזה דרך מחסום ארז, שאותם הם מקבלים מהרשויות הישראליות. הבקשה מוגשת רק לאחר שהתור הרפואי נקבע ואושר על ידי משרד הבריאות ברמאללה.

לדברי ארגון הבריאות עולמי, שיעור האישור במועד של היתרי מטופלים ירד בשנים האחרונות מיותר מ־90% בקשות מטופלים להיתרים ב־2012 ל־61% ב־2018, השיעור השני הנמוך ביותר שתועד על ידי ארגון הבריאות העולמי. בארבעת החודשים הראשונים של 2019, מסך של 8,203 בקשות להיתרים אושרו 67% (5,487 בקשות), ו־27% (2,218 בקשות) עוכבו, דהיינו עד למועד התור בבית החולים טרם התקבלה תשובה לכאן או לכאן לבקשה. כשמטופל קשיש, צעיר או חולה מדי לצאת לנסיעה לבדו, הוא עלול להיזקק למלווה: בשנת 2018 אושרו פחות ממחצית (48%) מהבקשות להיתרים עבור מלווים של מטופלים.[8]

שיעור האישור של היתרי מטופלים

אבל שיעור האישור של בקשות מטופלים שנפצעו במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" נמוך באופן משמעותי מהשיעורים שהובאו לעיל. על פי נתונים ממשרד התיאום והקישור בעזה, בין 30 במרס 2018 ל־30 באפריל 2019 קיבלו הרשויות הישראליות 550 בקשות של מטופלים שנפצעו בהפגנות לצאת את עזה דרך מעבר ארז כדי להגיע לטיפול רפואי. רק 17% מהבקשות האלה אושרו, 26% נענו בסירוב ו־56% עוכבו.

שיעור אישור של בקשות מטופלים (30 במרס 2018 – 30 באפריל 2019)

גישת מטופלים דרך מצרים

נקודת המעבר הנוספת שדרכה ניתן לצאת מעזה נתונה לשליטת מצרים, ובשנים קודמות היא היוותה עבור אלפי מטופלים יעד נגיש ובר־השגה לקבלת שירותים רפואיים. אלא שהפתיחה הלא סדירה, על ידי מצרים, של מעבר הגבול עם עזה ברפיח מאז אמצע 2013 צמצמה משמעותית את הגישה למטופלים המופנים על ידי משרד הבריאות לטיפול רפואי בחו״ל.

למרות פעולתו הרציפה של מעבר רפיח מאז יולי 2018, שורה של סיבות, לרבות הקריטריונים הלא ברורים שעל פיהם נבחרים מי שמורשים לעבור בו מדי יום, מעכבת יציאה של בני אדם דרכו או אף מונעת אותה. בשנת 2018 היה מעבר רפיח פתוח בשני הכיוונים ב־188 ימים, שבמהלכם עברו בו פלסטינים מעזה 59,849 פעמים; מבין אלה, 1,510 היו מטופלים ו־1,646 היו מלווים של מטופלים. ב־2018, רק 8% (כולל מלווים) מההפניות מעזה לטיפול רפואי בחו"ל היו למצרים.[9]

סיפור אישי: "איבדתי את ההכרה ולמחרת התעוררתי בבית החולים בלי הרגל שלי."

פאדי שקורה בביתו בעזה / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

פאדי שקורה, פלסטיני בן 25, חי במחנה ג׳באליה עם משפחתו בת תשע הנפשות. פאדי נפצע ב־23 בפברואר 2018, במהלך אחת ההפגנות שהתקיימו לאחר שארצות־הברית הודיעה על החלטתה להעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים.

לדברי פאדי, "רק עמדתי והסתכלתי כשנפגעתי מקליע שחדר לרגל שמאל שלי ויצא ממנה, ואחר כך התפוצץ ברגלי הימנית, ואותה נאלצו לקטוע. אחרי שנפצעתי איבדתי את ההכרה ולמחרת התעוררתי בבית החולים בלי הרגל שלי. שאלתי איפה הרגל שלי ואמרו לי שהיא נקטעה. גם הרגל השמאלית שלי נפגעה קשה; לא יכולתי ללכת ובמשך שישה חודשים נשארתי בכיסא גלגלים."

אמו של פאדי, חנאן, הוסיפה: "כשפאדי נפצע אמרו לי שהוא מת. כשהלכתי לבית החולים לראות אותו מצאתי אותו שוכב במיטה, כשהרגל הקטועה שלו מונחת על גופו. ראיתי שהוא עוד נושם ואמרתי לרופאים שהוא עוד בחיים. באותו רגע פאדי התעורר וקרא לי."

בנובמבר 2018 הגיש פאדי בפעם הראשונה בקשה להפניה לטיפול מחוץ לעזה, לתור באגודת השיקום בית לחם בגדה המערבית.

"קיבלתי את התור אבל ההיתר שלי לעבור במעבר ארז שבשליטת ישראל התעכב, ואני החמצתי את התור שלי ונאלצתי להגיש בקשה לתור חדש. התור השני שלי היה לפברואר 2019, וגם אותו החמצתי מפני שהפעם לא קיבלתי היתר בנימוקים ביטחוניים. בפעם השלישית הגשתי בקשה לתור וקיבלתי אותו במאי 2019, אבל ההיתר שלי עדיין היה בבדיקה. כעת אני מחכה לתור רביעי כדי שאוכל להגיש בקשה להיתר, ואני מקווה שאוכל לעבור את הגבול ולקבל את הטיפול הרפואי שאני זקוק לו."

"עברה יותר משנה ובמצבי אין שינוי. אין איש שיעזור לי או יעניק לי תמיכה כלשהי, אפילו בתרופות. ניסיתי להשיג הפניה לטיפול דרך מעבר רפיח שבשליטת מצרים, אבל במצרים אין כיסוי כספי לגפיים תותבות."

לדברי אימו, "המצב הכלכלי שלנו קשה. אני חולה מאוד ואיני יכולה ללכת; עברתי ארבעה ניתוחי גב. כולנו זקוקים לתרופות ושקועים בחובות כבדים. פאדי עדיין צעיר מאוד והוא רוצה לחזור ללכת."

פאדי סיכם: "אני באמת לא מבין למה אני לא יכול לנסוע ולקבל טיפול. כל מה שאני רוצה זו רגל תותבת."

סיפור אישי: "אני צריכה לנסוע שוב למצרים לטיפול נוסף, אבל אני לא בטוחה שאצליח לעבור את הגבול."

דאולת חמדין, פלסטינית בת 33 תושבת אזור בית חנון שבצפון רצועת עזה, נפצעה קשה מקליע מתפוצץ שפגע בירכה הימנית ב־14 במאי 2018, במהלך הפגנה של "צעדת השיבה הגדולה" שבה נהרגו יותר מ־50 מפגינים ואלפים נפצעו.[10]

דאולת חמדין מעזה / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

דאולת נזכרת: "כשנוריתי, איבדתי את הראייה אבל יכולתי לשמוע את צוותי הרפואה סביבי. רסיסים מהכדור קרעו את הרקמות, הוורידים, העורקים ואפילו את עצמות הירך שלי ואני סבלתי מדימום חמור שגרם לצניחה ברמות ההמוגלובין שלי. יום אחד לפני שנפצעתי ביקשתי מאחותי לא להשתתף. חששתי שהיא תיהרג או תיפצע, אבל דווקא אני נוריתי בסוף. זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתתפתי בהפגנות."

אמה של דאולת אמרה: "כשהגעתי לבית החולים שבו טופלה דאולת, הרופא אמר לי שהיא תמות תוך שעה. היא לקתה באלח דם ובתסחיף אוויר. גופה התנפח והיא קיבלה 62 מנות דם. דאולת נשארה חמישה ימים ביחידה לטיפול נמרץ. ציפינו שתמות בכל רגע. בית החולים היה כל כך צפוף בגלל כמות הפצועים, שכשדאולת חזרה להכרה, ובכל פעם שהיא נזקקה לעזרה, לא היו רופאים זמינים."

אביה של דאולת, פאוזי, אמר: "דאולת הייתה במצב אנוש. התחלנו בהליכים להפניה לטיפול בחו״ל. פעמיים הגשנו עבורה בקשה להיתר יציאה, בפעם הראשונה לטיפול בירדן ובשנייה בירושלים, דרך מעבר ארז שבשליטת ישראל. בשתי הפעמים הבקשה שלה נדחתה משיקולים ביטחוניים. בפעם השנייה קיבלנו מהרשויות הישראליות מסמך רשמי שעל פיו הבקשה של דאולת להיתר סורבה, מה שמעיד שאיננו יכולים כלל לעבור במעבר ארז.

"במקום זה, באוקטובר, ניסינו לנסוע למצרים. שני הניסיונות הראשונים לעבור במעבר רפיח שבשליטת מצרים נכשלו; נשלחנו חזרה, תחילה בצד הפלסטיני ואחר כך בצד המצרי, מסיבות לא ברורות. בסופו של דבר הצלחנו לצאת את עזה בניסיון השלישי, אחרי ששהינו במעבר כמעט יום שלם. ממעבר רפיח ועד לתעלת סואץ, נסיעה של כמעט 200 ק"מ, עצרו אותנו ב־32 מחסומים ובכל אחד מהם בדקו את המטען שלנו."

אחרי שהתגברה על מכשולים רבים מספור ועמדה בסבל אישי, לרבות מעבר בין בתי חולים, בקשות להפניה לטיפול וקשיים בהשגת כיסוי כספי, קיבלה דאולת בסופו של דבר טיפול ראוי במצרים. "נשארתי במצרים למשך ארבעה חודשים ועברתי ארבעה ניתוחים, לרבות ניתוחים פלסטיים בשתי הרגליים. אני עדיין לא יכולה לכופף את הרגל בגלל מוט המתכת שמייצב את העצם שלי, ואני נעזרת בקביים כדי ללכת. בנובמבר אני צריכה לחזור למצרים להמשך טיפול אבל אני לא בטוחה שאצליח לעבור במעבר. אני שמחה שלפחות הצלחתי לנסוע לקבל טיפול."

* מאמר זה נמסר על ידי ארגון הבריאות העולמי.


[1] היעדר תרופות ופריטים חד־פעמיים חמור במיוחד ברצועת עזה, שבה המלאי של 46% מהפריטים ברשימת התרופות החיוניות ו־27% מהפריטים ברשימת הפריטים הרפואיים החד־פעמיים הגיע בממוצע בשנת 2018 לכמות שתספיק למשך פחות מחודש.

WHO, Health conditions in the occupied Palestinian territory, including East Jerusalem, and in the occupied Syrian Golan, 1 May 2019. Para. 21.

[3] שם, עמ' 11.

[4] בנוסף על כך, 22 בני אדם לקו בשיתוק כתוצאה מפגיעות בחוט השדרה ולפחות תשעה בני אדם איבדו את ראייתם לצמיתות. WHO Situation Report 1-30 April 2019.

[5] WHO, Health Cluster oPt, Emergency Trauma Response to the Gaza Mass Demonstrations 2018–2019, p. 40.

[6] שם, עמ' 11.

[9] שם, עמ' 9.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית