פורסם ביום 15 אפריל 2019
 במסגרת  

גישת בני אדם למים נפגעה בשל הרס המבנים בגדה המערבית

ההריסות גברו בשלושת החודשים הראשונים של 2019

ברחבי הגדה המערבית נמשך הרס תשתית המגורים, המחיה והשירותים בנימוק של היעדר היתרי בנייה ישראליים, ובכלל זה בירושלים המזרחית. בשלושת החודשים הראשונים של 2019 נהרסו בסך הכול בגדה המערבית 136 מבנים פלסטיניים, 48 מהם בירושלים המערבית ו־88 בשטח C. בתקריות אלה נעקרו 218 בני אדם מבתיהם, בהם 97 ילדים ו־57 נשים.[1]

42% מהמבנים שנהרסו היו מבני מגורים, 38% היו מבנים הקשורים למחיה ו־7% היו קשורים למים, תברואה והיגיינה. בממוצע חודשי תועד ברבע הראשון של 2019 שיעור הריסות גבוה יותר מאשר בשנתיים שקדמו לה, אך נתון זה עדייך נמוך בהרבה מן הנתונים לשנת 2016, שבה תועד המספר הגבוה ביותר של הריסות ותפיסות מאז שמשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים החל לעקוב אחר התופעה בשנת 2009 (ראו תרשים להלן).

בנוסף על בני האדם שנעקרו, ההריסות פגעו השנה ביותר מ־25 אלף בני אדם בדרכים אחרות. רובם נפגעו מהרס של חיבורים לרשת המים ושל בארות בחמש תקריות נפרדות בחודש פברואר. ב־17 בפברואר התרחשה החמורה מבין התקריות: הרשויות הישראליות הרסו צינור באורך 750 מטר שהיה חלק ממיזם לאספקת מים לכפרים בית פוריכ ובית דג׳ן (שניהם בנפת שכם). הריסה זו פגעה בכל אוכלוסיית שני הכפרים, המונה לפי הערכות 18 אלף תושבים. ב־13 בפברואר הסבו הרשויות הישראליות נזק לצנרת באורך 1.4 ק״מ באזור מסאפר יטא (דרום נפת חברון), ופגעו בכך בכ־1,300 בני אדם ב־12 קהילות. ב־15 בפברואר תפסו הרשויות צנרת מים באורך 2 ק״מ בקהילה הבדואית הפלסטינית ואדי אבו הינדי (נפת ירושלים), ופגעו בכך בכ־320 בני אדם.

ממוצע חודשי של מספר המבנים שנהרסו או הוחרמו (בגין היעדר היתרים או לשם ענישה)

ממוצע חודשי של מספר המבנים שנהרסו או הוחרמו (בגין היעדר היתרים או לשם ענישה)

בחודש פברואר אף נפגעה מחייתם של 30 בני אדם בשתי קהילות בנפת ירושלים, אל־ח׳ליילה ומכמס, בשל הרס שתי בארות מים שנבנו במימון תורמים. בדומה לרבים מכפרי הגדה המערבית, כל הקהילות הנפגעות סובלות ממחסור במים משום שאין להן גישה מספקת למים, במיוחד בחודשי הקיץ, בשל היעדר רשת מים והקושי לבנות מערכות מים בשל היעדר היתרים.

הרס המבנים הוא רק מרכיב אחד בסביבה הכופה הפוגעת בפלסטינים רבים ברחבי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית. יחד עם גורמים אחרים, בהם קידום של תוכניות להעברת קהילות ממקומן; הגבלות על הגישה למשאבי טבע; מניעת תשתית של שירותים בסיסיים; והיעדר מעמד תושבות בטוח, מפעילות ההריסות לחץ על התושבים ויוצרות סכנת העברה בכפייה. רק 13% מירושלים המזרחית מיועדים לבנייה פלסטינית, ומרבית שטח זה כבר בנוי; ברבעון הראשון של 2019 נמשכו ההריסות בירושלים המזרחית באותו היקף גבוה שתועד ב־2018: 16 מבנים בממוצע מדי חודש. בירושלים המזרחית ובשטח C, משטר התכנון המגביל שמיישמת ישראל הופך את השגתם של היתרי בנייה לבלתי אפשרית למעשה לפלסטינים, ומצב זה מונע פיתוח של דיור, תשתית ומבני מחייה מספיקים.[2] כ־270 אלף פלסטינים בשטח C נפגעים ישירות מההגבלות הישראליות ומן השליטה הישראלית בתשתיות הקשורות למים, תברואה והיגיינה, כגון רשתות מים ותברואה, מצב שבגינו כ־95 אלף בני אדם מקבלים פחות מ־50 ליטר מים לנפש ביום, לעומת המלצת ארגון הבריאות העולמי – 100 ליטר מים לנפש ביום, ויותר מ־83 אלף בני אדם מקבלים מי שתייה באיכות גרועה,[3] או נאלצים לרכוש ביוקר מים המסופקים בלא פיקוח.

המקרה של הכפרים בית פוריכ ובית דג׳ן

אוכלוסיית הכפרים בית דג׳ן ובית פוריכ, המונה על פי הערכות 18 אלף תושבים, ממשיכה להתמודד עם גישה לא מספקת למים ולתברואה. בהסכמי אוסלו הוגדרו שני הכפרים כשייכים לשטח B, כך שמדינת פלסטין היא המספקת לתושביהם את השירותים הבסיסים, לרבות מים. אלא שבשל השליטה הישראלית המתמשכת במקורות המים המתוקים בגדה המערבית וניצולם על ידי ישראל, קשה לבנות בגדה המערבית את מיזמי המים שמטרתם להתגבר על המחסור במים. עוואד חנאני, ראש מועצת הכפר בית פוריכ, הסביר את ההשלכות של ההריסה על ידי הרשויות הישראליות, ב־17 בפברואר 2019, של צינור מים שהיווה חלק ממיזם מקומי לאספקת מים לשתי הקהילות.

"שני הכפרים הם כמו שני איים, מוקפים מצפון ומדרום בהתנחלויות, ממזרח בשטח אימונים צבאי וממערב בכביש עוקף המחבר את ההתנחלויות אלון מורה ואיתמר, ואשר לנו אסור להשתמש בו. רוב רשת המים שנפגעה בפברואר נבנית בשטח B, ופחות מ־1.5 ק"מ מהצנרת צריכים לעבור בשטח C – לשם כך אנחנו זקוקים להיתר ישראלי, שלעולם אינו ניתן.

"יש לנו רק מקור מים אחד, באר המשותפת לשני הכפרים. בשנים האחרונות צנחה כמות המים הנשאבים מהבאר ביותר ממחצית (מ־65 ל־29 מטר קוב בשעה), כך ששני הכפרים מקבלים פחות מים. כדי להשלים את הפער אנשים נאלצים להסתמך על מים המובלים במכליות, שמחירם גבוה ממחיר מי ברז. המחיר הממוצע למטר קוב מי ברז הוא 5 שקלים, ואילו מטר קוב של מים המובלים במכליות עולה 12 שקל. בקיץ במיוחד, כשהביקוש גבוה מאוד, אנו צריכים לחכות יותר מחודש כדי לקבל את המים במכליות, בשל עיכובים וקשיים אחרים.

"מים בכמות מספקת הם זכות אדם וזכות הומניטרית בסיסית ביותר. אנו קוראים לכל הקהילות הבינלאומיות וההומניטריות לתמוך בנו ולסייע לנו לפתור את בעיית המים שלנו."

בית פוריכ ובית דג׳ן

המקרה של מסאפר יטא

אזור מסאפר יטא בדרום נפת חברון הוא אשכול של 12 קהילות הממוקם בשטח שישראל הגדירה מאז שנות השמונים כ"שטח אש" לאימונים צבאיים ישראליים, הגדרה שעל בסיסה ניסו לסלק את הקהילות. תושביהן מצויים בסיכון מוגבר להעברה בכפייה, בשל הסביבה הכופה הנכפית עליהם.

בחלק מעונות השנה מסתמכות הקהילות על מי גשמים שנאגרו ובזמנים אחרים על מים המובלים במכליות, שמחירם אינו בהישג ידם של התושבים. מקור ההכנסה העיקרי של תושבי הקהילות הוא גידול חיות משק, ולפי הערכות עדרי כל הקהילות יחד מונים יותר מ־25 אלף כבשים ועזים, הצורכות כ־75% מהמים.

בניסיון להתגבר על המחסור במים, ארגונים לא ממשלתיים שונים עבדו עם הקהילות על מיזמי חלוקת מים. באוקטובר 2018 יישם ארגון Action Against Hunger (ACF), בעזרת תרומות מהקרן ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש, רשת שתספק מים לקהילות. הרשת הבטיחה לקהילות מים בעלות נמוכה יותר ובאיכות טובה יותר, אבל פעלה רק שלושה חודשים עד פברואר 2019, כשהרשויות הישראליות גרמו נזק לצינורות המים.

שיפא אבו איראם, מוטבת ותושבת בקהילה, אומרת: "אנחנו משלמים הרבה כסף עבור מים. הרשת גרמה לנו להרגיש בטוחים יותר. היינו מקבלים ממנה מים בזמן והשקינו את בעלי החיים שלנו, שהם מקור המחיה העיקרי שלנו. בלי רשת המים אנחנו נאלצים להפחית את השימוש במים למינימום ולוותר על פעילויות מסוימות. כך למשל, את הבגדים שלנו אנחנו מכבסים רק פעם בשבוע, אבל כשהמים זמינים אנחנו מכבסים אותם כל יומיים. היינו מאושרים מאוד, אבל כעת הרשת נהרסה למעשה ושוב אנחנו סובלים."

שיפא אבו איראם ובנה ישובים בקהילת חלאווה, מסאפר יטא (שטח אש 918) / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

נמשכת הסגירה של פתחי מים בצפון בקעת הירדן

בין יולי 2018 למרס 2019 סגרו הרשויות הישראליות כתריסר צינורות מים לא מורשים ששירתו חקלאים בברדלה, ובכך פגעו קשות במחייתם. בתקרית אחרונה, ב־6 במרס 2019, דיווחו מקורות בקהילה כי הרשויות הישראליות סגרו צינור מים לא מורשה ששימש להשקיית 1,150 דונם, סגירה שפגעה ב־47 חקלאים. לדברי גורמים בנפת טובאס, בעבר עיבדו פלסטינים אדמה בשטח כ־15 אלף דונם בצפון בקעת הירדן, אך בשנים האחרונות התכווץ שטח זה ב־50% כמעט, לכ־8,000 דונם, בשל מחסור במים, גישה מוגבלת של חקלאים פלסטינים למים והקצאת מים בכמויות גדולות בהרבה למתנחלים. ככלל מעריכים בנפת טובאס שכמות המים בשעה המוקצית למתנחלים באזור גדולה פי שמונה מכמות המים בשעה המוקצית לפלסטינים.


[1] בנוסף, שני מבני מגורים נהרסו לשם ענישה, אחד בשטח A והשני בשטח B, ובעקבות זאת נעקרו שמונה בני אדם.

[2] כפי שנאמר שוב ושוב בדוחות קודמים של מזכ״ל האו״ם והוועדה לביעור אפליה גזעית, משטר התכנון שישראל אימצה הוא מפלה ואינו עולה בקנה אחד עם דרישות המשפט הבינלאומי.

Report of the UN High Commissioner for Human Rights, Israel Settlements in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, and the Occupied Syrian Golan, March 2018, para. 29.

[3] סקירה כללית של צרכים הומניטריים, עמ׳ 23.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית