פורסם ב־ 15 דצמבר 2017
 במסגרת  

מתעצמת דחיקת רגלי קהילות רועים בדרום נפת חברון

אימונים צבאיים אינטנסיביים שנערכו בחודשיים האחרונים, וחסימת דרכי גישה מרכזיות החריפו את הסביבה הכופה שבה חיים כ־1,300 תושביהן של 12 קהילות רועים פלסטיניות בדרום נפת חברון.

תושב קהילת ג׳ינבא (מסאפר יטא) מוביל מים, נובמבר 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

בשנות השמונים הגדירו הרשויות הישראליות את האזור, המכונה מסאפר יטא, כשטח צבאי סגור לאימונים (שטח אש 918) ועל סמך הגדרה זו ביקשו לסלק משם את הקהילות. עקב כך הפכו התושבים מושא לשורה של מרכיבי מדיניות ונהגים שפגעו בביטחונם הפיסי ובמקורות המחיה שלהם, והגבירו את הסיכון להעברתם בכפייה מהאזור.

בסבב האימונים הצבאיים האחרון, שהחל בספטמבר 2017 ונמשך עד וכולל נובמבר, השתתפו מסוקים שטסו ונחתו בטווח של קילומטר אחד מארבע קהילות: טובא, מג׳אז, עספיי א־תחתא ועספיי אל־פוקא, שבהן חיים יותר מ־400 בני אדם. רוב התקריות אירעו בשעות היום.

התושבים דיווחו כי הרעש הבלתי פוסק של המסוקים ונוכחות החיילים בשטח היו מפחידים, שיבשו את הגישה לשטחי מרעה ועוררו חרדה ופחד בקרב ילדים. הרוח שיצרו המסוקים גרמה גם לנזקים קלים לרכוש, כמו מספוא לבעלי חיים שהועף ואבד.

ב־10 בנובמבר חסם הצבא הישראלי שלוש מארבע הדרכים המובילות אל השטח הסגור וממנו., ובכך נמנעה מהתושבים גישה לשירותים בסיסיים, ובמיוחד מים. הרשויות הישראליות לא מסרו כל הסבר לצעד זה.

מסאפר יטא

מאחר שהשטח הוגדר כשטח אש ואין בו תכנון נאות מטעם הרשויות הישראליות, הקהילות הללו אינן מחוברות לרשת המים. כדי למצוא מענה לצורכי המים לצריכה ביתית ולהשקיית בעלי החיים, מסתמכים התושבים על איסוף מי גשמים (כשיורדים גשמים) באמצעות בורות מים מסורתיים, ועל מכליות מים מנקודות מילוי הממוקמות מחוץ לשטח הסגור. בשנים האחרונות תמכו סוכנויות הומניטריות באספקת המים במכליות באמצעות תוכנית שוברים, המסבסדת את עלות המים שמשלמים המוטבים (למרות הסבסוד, המחיר עומד על 10 ש״ח למטר מעוקב, למעלה מכפליים מתעריף המים המוזרמים בצנרת). בשנת 2017 מומנה תוכנית שוברים זו על ידי הקרן ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש.

הסגרים שהוטלו לאחרונה שיבשו או מנעו את חלוקת המים באזור. האספקה לשלוש הקהילות הדרומיות ביותר, ג׳ינבא, מרכז ואל־חלאווה, שבהן חיים כ־460 בני אדם, נעצרה כליל מאז חסימת הדרכים, מפני שמכליות מים אינן יכולות להגיע לאזור. משקי הבית בקהילות אלה שעתודות המים שלהם אזלו הובילו מים מישראל, בעלויות גבוהות יותר ותוך סיכון במעצר או בקנס בגין כניסה לא חוקית לשטח ישראל. לאחר עיכובים מספר חודשו משלוחי המים לקהילות האחרות באזור, אבל נהגי המכליות נאלצים לנסוע למרחקים ארוכים ובדרכים משובשות יותר.

בנוסף גרמו הסגרים החדשים לשיבושים בארבעת בתי הספר היסודיים באזור. כל המורים נוסעים אליהם מהעיירה הסמוכה, יטא, הנמצאת מחוץ לשטח האש. הנסיעות למרחקים גדולים יותר עיכבו מורים ואילצו אותם לבטל שיעורים. מספר ילדים לא היו מסוגלים להגיע לבתי ספר הנמצאים מחוץ לשטח הסגור.

שתיים מארבע המרפאות הניידות באזור, הממוקמות בקהילות ג׳ינבא ומרכז, לא פעלו במשך שבועיים בשל קשיי גישה של הצוות הרפואי, עד שהתושבים פתחו דרך עפר חלופית.

הרשויות הישראליות הוציאו צווי הריסה או הפסקת עבודה נגד רוב הבתים, המחסים לבעלי חיים, בורות המים ותשתית היישוב במסאפר יטא, בנימוק שנבנו בלא היתר בנייה. אלא שעצם הגדרת האזור כשטח אש משמעה שבלתי אפשרי להשיג היתרים כאלה. באוקטובר 2017 הרסו הרשויות שני בתים, שאחד מהם ניתן כסיוע במענה להריסה קודמת, ומבנה חקלאי בקהילות חלאווה וא־רכיז.

מאז שנות השבעים הכריזה ישראל 18% מהגדה המערבית, או כמעט 30% משטח C, כשטחי אש לאימונים צבאיים. הנוכחות באזורים אלה אסורה בצו צבאי, אלא אם ניתנה רשות לכך. ולמרות האיסור, באזורים אלה ממוקמות 38 קהילות רועים פלסטיניות קטנות (12 מהן במסאפר יטא) שאוכלוסייתן מונה 6,200 נפש. רבות מהקהילות האלה היו קיימות בשטח עוד קודם לסגירתו.

תושב קהילת ג׳ינבא (מסאפר יטא) מוביל מים, נובמבר 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

סביבה כופה והעברה בכפייה | דו״ח מזכ״ל האו״ם

* Report of the Secretary General ,Human rights situation in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem ,A/HRC 16 ,34/39/March ,2017 paras 22, 27.

"לא זו בלבד שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על העברת אוכלוסייתה של המדינה הכובשת אל תוך השטח הכבוש, הוא אוסר גם על העברה בכפייה או גירוש, פרטני או המוני, של אוכלוסיית השטח הכבוש, מכל מניע שהוא. העברה כזו מהווה הפרה חמורה של אמנת ג׳נבה, ונחשבת גם לפשע מלחמה.

"העברה בכפייה אינה מצריכה בהכרח שימוש בכוח פיסי מצד הרשויות, אלא יכולה לנבוע גם מנסיבות ספציפיות שאינן מותירות בידי יחידים או קהילות ברירה אלא לעזוב; תופעה זו מכונה סביבה כופה. העברה כזו נחשבת להעברה בכפייה, למעט במקרים שבהם בני האדם הנפגעים נותנים הסכמה אמיתית ומושכלת לחלוטין. אולם, בסביבה המאופיינת בשימוש או באיום בכוח פיסי, כפייה, פחד מפני אלימות או אילוץ לא ניתן להניח כי הסכמה להעברה היא אמיתית."

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית