תדרוך למועצת הביטחון בנושא המצב ההומניטרי וההגנה על עובדי סיוע בעזה

מר טום פלטצ׳ר, תת־המזכ״ל לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום

ניו יורק , 13 במאי 2025

[הדברים כפי שנאמרו]

אדוני הנשיא, חברי המועצה,

לתדרך אתכם שוב בעניין זה הוא משימה קודרת.

לפני שאתחיל, אבקש מכם להרהר, רק לרגע: מה נגיד לדורות הבאים כשנישאל אילו פעולות נקטנו לעצירת הזוועה שאנו עדים לה מדי יום בעזה במאה ה־21.

זו שאלה שתוצג בפנינו, לעיתים בתדהמה, לעיתים בזעם – אבל היא תמיד תהיה שם – לשארית חיינו.

בלי ספק נטען כולנו שהיינו נגד זה. אולי נאמר שפרסמנו הודעה? או שהאמנו שלחץ מאחורי דלתות סגורות עשוי לעבוד, למרות עדויות רבות מספור שההפך הוא הנכון?

או אולי נעמיד פנים שסברנו שמתקפה צבאית ברוטלית יותר תגדיל את הסיכוי להחזיר את בני הערובה הביתה, בהשוואה למשא ומתן שהביא בני ערובה כה רבים הביתה?

אולי יהיו מי שיסבירו שבעולם של עסקאות היו לנו סדרי עדיפויות אחרים.

ואולי נשתמש במלים הריקות האלה: "עשינו כל מה שיכולנו."

אדוני הנשיא,

הרשה לי לפתוח במה שאנו רואים ובדברים שמועצה זו הסמיכה אותנו לדווח עליהם.

ישראל כופה, במכוון ובמופגן, תנאים בלתי אנושיים על אזרחים בשטח הפלסטיני הכבוש.

זה יותר מעשרה שבועות שדבר לא הוכנס אל עזה – לא מזון, לא תרופות, לא מים ולא אוהלים.

מאות אלפי פלסטינים נעקרו בכפייה – שוב – ונדחקו למרחבים מצטמצמים, ובמקביל 70% משטחה של עזה נכללו באזורים שישראל הפכה לבעלי אופי צבאי או שהוחלו עליהם פקודות עקירה.

כפי שתסביר עמיתתי מארגון המזון והחקלאות, לכל אחד ואחת מ־2.1 מיליון הפלסטינים ברצועת עזה נשקפת סכנה של רעב המוני. אחד מכל חמישה בני אדם ניצב בפני הרעבה.

אף שאתם מימנתם את המזון שיכול היה להציל אותם.

קומץ בתי החולים ששרדו איכשהו בהפגזות כורעים תחת העומס. אנשי הסגל הרפואי ששרדו איכשהו מתקפות רחפנים וצלפים אינם עומדים בקצב נפגעי הטראומה והתפשטות המחלות.

רק היום הופגז בית החולים האירופי בח׳אן יונס – שוב – ודווח על מספר גדול אפילו יותר של נפגעים מקרב אזרחים.

אני יכול לומר לכם – אחרי שביקרתי במה שנותר ממערכת הבריאות בעזה – שלמוות בקנה מידה כזה יש קול וריח שאינם מתפוגגים. כפי שתיאר זאת עובד בבית חולים, "ילדים זועקים כשאנחנו מקלפים בד שרוף מעל עורם..."

ועדיין אנחנו שומעים "עשינו כל מה שיכולנו".

אדוני הנשיא,

התשובה שלנו, כעובדים הומניטריים, היא לבקש דבר אחד מהמועצה: תנו לנו לעבוד.

האו״ם והארגונים השותפים שלנו משוועים לחידוש הסיוע ההומניטרי בקנה מידה נרחב בכל רחבי עזה שיימסר בהתאם לעקרונות היסוד: אנושיות, היעדר משוא פנים, עצמאות וניטרליות.

יש לנו תוכנית. הוכחנו שאנחנו מסוגלים לבצע את העבודה, כשבמהלך הפסקת האש הגיעו רבבות משאיות לאזרחים. יש לנו אספקה מצילת־חיים, מוכנה, עכשיו, על הגבולות.

אנו יכולים להציל מאות אלפי שורדים. יש לנו מנגנונים קפדניים להבטיח שהסיוע שלנו יגיע לאזרחים, ולא לידי חמאס.

אבל ישראל מונעת מאיתנו גישה, ומציבה את היעד של ריקון עזה מאוכלוסייתה לפני חייהם של אזרחים. מספיק גרוע שהמצור נמשך. אבל איך מגיבים כששרים ישראליים מתגאים בו?

או כשהתקפות על עובדים הומניטריים והפרות של זכויות היתר והחסינות של האו״ם נמשכות, לצד הגבלות על ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים?

אדוני הנשיא,

מועצה זו אימצה החלטות הדורשות מכל הצדדים לסכסוך לציית למשפט ההומניטרי הבינלאומי ולהגן על אזרחים, לרבות אנשי סגל הומניטרי.

תזכורת לכך שגם על ישראל מוטלות חובות ברורות מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

עליה להתייחס לאזרחים באופן אנושי תוך שמירה על כבוד האדם שלהם. אסור לה להעביר בכפייה, להגלות או לעקור את האוכלוסייה האזרחית של השטח הכבוש.

ככוח הכובש, עליה להסכים למתן סיוע ולאפשר זאת.

ולכן, לכל מי שעדיין מעמיד פנים שיש לו ספק בכך, מתווה חלוקת הסיוע שישראל תכננה איננו התשובה.

הוא מדיר רבים הלכה למעשה, לרבות אנשים עם מוגבלויות, נשים, ילדים, קשישים ופצועים.

הוא כופה עקירה נוספת.

הוא חושף אלפי בני אדם לפגיעה.

הוא יוצר תקדים לא קביל למתן סיוע, לא רק בשטח הפלסטיני הכבוש, אלא בעולם כולו.

הוא מגביל סיוע לחלק אחד בלבד של עזה, ומותיר צרכים אחרים, קשים ביותר, בלא מענה.

הוא הופך סיוע לעניין המותנה במטרות פוליטיות וצבאיות.

הוא הופך הרעבה לקלף מיקוח.

זהו מופע ציני. הסחת דעת מכוונת. עלה תאנה לעוד אלימות ועקירה.

אם משהו מכל זה עדיין משנה – אל תיטלו בכך חלק.

אדוני הנשיא,

למען הסדר הטוב, אנחנו ניסינו. האו״ם נפגש 12 פעמים – ושוב הבוקר – עם הרשויות הישראליות כדי לדון במתווה המוצע הזה. רצינו למצוא דרך להפוך אותו לאפשרי.

הסברנו שוב ושוב מהם תנאי המינימום למעורבות שלנו על סמך עקרונות יסוד שנקבעו זה מכבר: סיוע המבוסס על הערכות עצמאיות של מי זקוק לו – הדרישה הבסיסית שנבחנה בעולם כולו ושהגורמים התורמים דורשים אותה – והיכולת להעביר סיוע לכל מי שזקוקים לו, בכל מקום שבו הם נמצאים.

המזכ״ל הציג את החלקים הנוגעים לעניין זה במשפט הבינלאומי במסמכים שהגיש לבית הדין הבינלאומי לצדק.

וההחלטות שלכם גינו בחריפות הרעבת אזרחים כשיטת לחימה, ואת המניעה הלא חוקית של גישה הומניטרית.

החלטה 2417 תובעת את תשומת ליבה המלאה של המועצה אל חוסר הביטחון התזונתי הנרחב שהסכסוך גורם לו.

אדוני הנשיא,

זו לא רק עזה. אלימות מחרידה גואה גם בגדה המערבית, שהמצב בה הוא הגרוע ביותר מזה עשורים.

השימוש בנשק כבד, בשיטות לוחמה צבאיות, בכוח מופרז, בעקירה בכפייה, בהריסות ובהגבלות תנועה. הרחבת התנחלויות מתמשכת ולא חוקית.

קהילות שלמות נהרסו. מחנות פליטים רוקנו מיושביהם.

הרחבת התנחלויות, ואלימות מתנחלים נמשכות ברמות מבהילות, לעיתים בתמיכת כוחות ישראליים.

לאחרונה חטפו מתנחלים ילדה בת 13 ואת אחיה בן השלוש. השניים נמצאו קשורים לעץ. האם נאמר להם "עשינו כל מה שיכולנו"?

אדוני הנשיא,

אני חושש שיש כאן הקשר רחב יותר.

לאורך 19 החודשים האחרונים, שידרו עיתונאים, ארגוני חברה אזרחית ויחידים פלסטינים לעולם את חורבנם בשידור חי. רבים הפכו יעדים לתקיפות ונהרגו בגלל העדויות שמסרו.

ובמהלך הזמן הזה, עובדי סיוע בינלאומיים היו הנוכחות האזרחית הזרה היחידה בעזה, והם צפו בזוועה המתחוללת ודיווחו עליה. אנחנו העיניים והאוזניים שלכם.

ושלא יהיה לכם ספק – אנחנו מרגישים את מלוא משקלה של אחריות זו – כלפיכם, כלפי הקהילות שאנחנו משרתים וכלפי העולם.

ולכן תדרכנו מועצה זו בפירוט רב על הפגיעה הנרחבת באזרחים, שאנחנו עדים לה מדי יום: מוות, פציעה, הרס, רעב, מחלות, עינויים, סוגים אחרים של יחס אכזרי, לא אנושי או משפיל, עקירה חוזרת ונשנית – כולם בקנה מידה נרחב.

תיארנו איך פעולות סיוע הוכשלו במכוון ואיך חיים פלסטיניים פורקו בשיטתיות לצד כל מה שמשמר אותם בעזה.

כך שהמידע בידיכם. ועכשיו בית הדין הבינלאומי לצדק שוקל האם בעזה אכן מתרחש ג׳נוסייד.

בית הדין ישקול את העדויות ששיתפנו. אבל זה יהיה מאוחר מדי.

בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בכך שהעניין לא סובל דיחוי, ומסר צווי ביניים ברורים שיש ליישם עכשיו, אבל הם לא יושמו.

בדיקות קודמות של התנהלות האו״ם במקרים של הפרות נרחבות של משפט זכויות האדם הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי – דוחות על מיאנמר, 2019; סרי לנקה, 2012; סרברניצה ורואנדה, שתיהן ב־1999 – הצביעו על הכשל הקולקטיבי שלנו להעיד על היקף ההפרות בזמן אמת.

ולכן, בשם מי שנהרגו ומי שקולותיהם הושתקו: לאילו ראיות נוספות אתם זקוקים עכשיו? האם תפעלו – בהחלטיות – למנוע ג׳נוסייד ולהבטיח את כיבוד המשפט ההומניטרי הבינלאומי?

או אולי תסתפקו באמירה "עשינו כל מה שיכולנו"?

אדוני הנשיא,

השחיקה הזאת של המשפט הבינלאומי היא הרסנית ומידבקת. היא חותרת תחת עשרות שנים של התקדמות בתחום הכללים שנועדו להגן על אזרחים מפני אכזריות ומפני האלימים ופורעי החוק מביננו הפועלים כמו תחת חסינות.

ההומאניות, החוק והתבונה – חובה שידן תהייה על העליונה.

חובה שידה של המועצה הזאת תהייה על העליונה. דרשו לשים לזה קץ. הפסיקו לחמש. התעקשו על מיצוי הדין.

לרשויות הישראליות: הפסיקו להרוג ולפצוע אזרחים. הסירו את המצור האכזרי הזה. הניחו לארגונים הומניטריים להציל חיים.

לחמאס ולארגונים פלסטיניים חמושים אחרים: שחררו את כל בני הערובה, מיד וללא תנאי. הפסיקו לסכן אזרחים במהלך פעולות צבאיות.

ולכל מי שלא ישרדו את מה שאנו חוששים שעומד לקרות – לעיני כול – לא תהיה נחמה בידיעה שדורות העתיד יראו בנו, הנוכחים כאן בחדר הזה, אחראים.

אבל כך יהיה.

ואם לא נעשה באמת ובתמים את "כל מה שיכולנו", מן הראוי שמשפט הדורות יטיל עלינו מורא.

תודה לכם.