פורסם ביום 11 ספטמבר 2017
 במסגרת  

גידול משמעותי בסכנת העקירה בירושלים המזרחית

התפתחויות שחלו לאחרונה בירושלים המזרחית מדגישות את הסביבה הכופה הפוגעת ברבים מהתושבים הפלסטינים בעיר. ארבע תוכניות התנחלות שקודמו לאחרונה בשכונת שייח׳ ג׳ראח מציבות יותר משבעים תושבים פלסטינים בסכנת פינוי. בסך הכול, לפחות 260 פלסטינים החיים ב־24 מבני מגורים בשכונה חיים בצל סכנת פינוי בשל תביעות שהגישו נגדם עמותות מתנחלים, האפוטרופוס הכללי ו/או יחידים ישראלים.[1] מספר ההריסות של בתים ומבנים אחרים – אמצעי לחץ מרכזי נוסף המופעל על פלסטינים בירושלים המזרחית – גבוה כמעט כשם שהיה ב־2016, שבה היה מספר ההריסות הגבוה ביותר מאז 2000. ביולי העניק ראש ממשלת ישראל את תמיכתו לתוכנית שתטמיע מספר התנחלויות בגדה המערבית אל תוך שטח השיפוט עיריית ירושלים, ובה־בעת תפריד מבחינה מנהלית משטח העירייה יישובים פלסטיניים שמעבר לגדר ההפרדה, מהלכים שיחוללו שינוי דרמטי בהרכבה הדמוגרפי של העיר.[2]

עקירת בני אדם מבתיהם, בין בשל הריסה ובין בשל פינוי, יוצרת צורך הומניטרי: היא שוללת מהם את קורת הגג שלראשם, פוגעת במחייתם ובגישתם לשירותים, ולעיתים קרובות נודעה לה השפעה פסיכולוגית הרסנית, במיוחד בקרב ילדים.

פעילות מתנחלים בשכונות מגורים פלסטיניות

בית משפחת שמאסנה בירושלים המזרחית לאחר הפינוי, 11 באוגוסט 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

מתנחלים ישראלים ממקדים את פעילותם בשכונות מגורים פלסטיניות מאוכלסות בצפיפות בירושלים המזרחית, ובמיוחד ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי של העיר העתיקה, בסילוואן, בשייח׳ ג׳ראח, בא־טור (הר הזיתים), בוואדי ג׳וז, בראס אל־עמוד ובג׳בל מוכבר. כיום מתגוררים באזורים אלה יותר מ־3,000 מתנחלים, בבתים שהופקעו מתוקף חוק נכסי נפקדים, על סמך בעלות יהודית קודמת לכאורה, במבנים שנרכשו מבעליהם הפלסטינים או במבני מגורים שנבנו במיוחד לשם כך על ידי עמותות מתנחלים ובמימונן.[3] ההשלכות על השכונות הפלסטיניות כוללות הגבלות על המרחב הציבורי, על הצמיחה למגורים וחופש התנועה, בצד מתיחות ואלימות גוברות. במקרים החמורים ביותר – בעיר העתיקה, בסילוואן ובשייח׳ ג׳ראח – גרמה הפקעת נכסים על ידי מתנחלים לאובדן נכסים ולפינוי של דיירים פלסטינים שגרו במקום זה מכבר.

בשל קרבתה האסטרטגית לקו שביתת הנשק משנת 1949 (הקו הירוק) ולעיר העתיקה מהווה שכונת המגורים שייח׳ ג׳ראח מטרה מרכזית לפעילות התנחלות. בשכונה שוכנים כבר עתה מספר מוסדות ממשלה ישראליים, בהם המטה הארצי של המשטרה ומשמר הגבול ומשרד המשפטים, ובימים אלה נבנה בה בניין שבו ישכון המוסד לביטוח לאומי. בשנת 1967 הפקיעו הרשויות הישראליות את מלון שפרד: ההתנחלות החדשה במקום מצויה כעת בשלבי הקמתה האחרונים. על חלקת אדמה אחרת בשייח׳ ג׳ראח הוקם מבנה משרדים לעמותת המתנחלים אמנה (ראו מפה).[4]

בשלהי 2008 וב־2009 פינו הרשויות הישראליות בכפייה יותר מחמישים פלסטינים, בהם עשרים ילדים, מבתיהם באזור כרם אל־ג׳עוני בשכונת שייח׳ ג׳ראח,[5] על סמך טענות כי לפני 1948 היו הנכסים בבעלותם של יהודים או ארגונים יהודיים. חוק ישראלי משנת 1970 מכיר בתביעות כאלה אף שיהודים שאיבדו את רכושם ב־1948 קיבלו פיצויים ודיור חלופי, בעיקר בשכונות שקודם לכן ישבו בהן פלסטינים. החוק אינו מתיר לפלסטינים שלפני 1948 היו בעליהם של אדמה או נכסים בשטחים שכיום הם חלק ממדינת ישראל, ואשר הוכרזו "נפקדים", להשיב לעצמם את נכסיהם לשעבר.

מיד לאחר פינוי התושבים הפלסטינים הועברו הבתים לעמותות מתנחלים היושבות כבר במבנים אחרים באזור. נכון ל־31 באוגוסט הגישו עמותות מתנחלים תביעות לפינוי 23 משקי בית הסך הכול, המונים כמאה בני אדם (30% מהם ילדים). הליכי הפינוי, שבהם המשפחות מוגדרות כנתבעות, מבוססים בעיקר על אי־תשלום לכאורה של חובות דמי שכירות, היעדר היתרים לתוספות בנייה וטענות כי המשפחות אחראיות להפרות סדר ולהתנהגות מאיימת כלפי שכניהן. על פי תוכניות שהוגשו לעיריית ירושלים, בסופו של דבר מתכוונים המתנחלים להרוס את כל הנכסים בשטח זה כדי לפנות את השטח להקמת התנחלות חדשה.

חלק מפעילות עמותות המתנחלים התמקדה בכובנייאת אום הארון, שבמערב שייח׳ ג׳ראח. באזור זה נטושה מחלוקת ממושכת על הבעלות בין התושבים הפלסטינים לבין האפוטרופוס הכללי הישראלי,[6] הפועל מטעמם של ישראלים הטוענים כי הקרקע הייתה בבעלותם לפני 1948, ובעלים יהודים אחרים. רוב תושביו הפלסטינים של האזור הם פליטים, החיים לרוב בבתים רעועים ומוזנחים, שבכל אחד מהם מתגוררת יותר ממשפחה גרעינית אחת. בספטמבר 2010 הגיע אל קיצו מאבק משפטי ממושך, כשבית המשפט העליון הישראלי פסק לטובת האפוטרופוס הכללי ויחידים יהודים אחרים. בה־בעת הוגשו תביעות פינוי פרטניות נגד 35 משקי בית באזור, המונים בסך הכול 140 בני אדם, יותר משליש מהם ילדים.

סביבה כופה

פלסטינים רבים ברחבי הגדה המערבית מצויים בסכנת עקירה ו/או העברה בכפייה, בשל הסביבה הכופה הנובעת ממרכיבי מדיניות ונהגים הישראליים היוצרים לחץ על התושבים לעזוב את יישוביהם. נהגים אלה כוללים הריסה או איום בהריסת בתים, בתי ספר ומבנים המשמשים למחיה; תוכניות להעברת קהילות לעיירות עירוניות; הגבלות על הגישה למשאבי טבע; מניעת תשתית של שירותים בסיסיים; והיעדר תושבות בטוחה, מדיניות המיושמת לעיתים קרובות בהקשר של הקמת התנחלויות והרחבתן. הסכנה החמורה ביותר להעברה בכפייה מרחפת מעל ראשי קהילות פלסטיניות של בדואים ורועים ברחבי שטח C, שאוכלוסייתן מונה על פי הערכות 30 אלף נפש, ותושבים פלסטינים של ירושלים המזרחית. אחד מרכיבי המפתח בסביבה הכופה הוא משטר התכנון המגביל והמפלה, שבעטיו בלתי אפשרי למעשה לפלסטינים להשיג את היתרי הבנייה הישראליים הנדרשים.[7]

תוכניות ההתנחלות בכובניאת אום הארון מעוררות סיכון בפינויים נוספים

ביולי 2017 דנה ועדת התכנון המחוזית של מחוז ירושלים בתוכניות להקמת יחידות התנחלות חדשות, בהן ארבע תוכניות לשכונת כובנייאת אום הארון. לצורך מימושן של שתיים מהתוכניות (14029 למבנה בן שלוש קומות ו־14151 למבנה בן חמש קומות) יהיה צורך להרוס שני מבני מגורים, והדבר מציב 17 משקי בית פלסטיניים המונים 74 נפשות בסכנת עקירה. כן יש תוכניות לבניית מבנה בן תשע קומות שבו ישוכן הקמפוס של ישיבת אור שמח (המכונה גם קמפוס גלסמן), ומבנה נוסף, משרדי, בן שש קומות. אף שתוכניות אלה מתמקדות בחלקות אדמה ריקות והבנייה בהן אינה כרוכה בפינויים, הן עתידות לשנות עוד יותר את אופייה הדמוגרפי של השכונה וליצור ברחבי שייח׳ ג׳ראח רצף של יחידות התנחלות ומבנים ממשלתיים ישראליים.

פינוי משפחת שמאסנה

אָיוּבּ שמאסנה בן ה־84 ביום שבו פונו הוא ומשפחתו, 5 באוגוסט 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

משפחת שמאסנה התגוררה בביתה שבכובנייאת אום הארון מאז 1964, אבל הפכה מטרה להליכי פינוי שיזמו האפוטרופוס הכללי ובעלי הקרקע הישראלים. סכנת עקירה קרובה ריחפה מעל המשפחה בת שמונה הנפשות, בהן ילד אחד, לרבות אָיוּבּ שמאסנה בן ה־84 ורעייתו בת ה־78. בין 1972 ל־2009 שילמה המשפחה שכר דירה שנתי לאפוטרופוס הכללי, אבל מ־2009 ואילך, בהוראת יורשיו של הבעלים המקורי היהודי של הקרקע, סירב האפוטרופוס לחדש את חוזה השכירות. אף שכמה מהמשפחות הפלסטיניות בכובנייאת אום הארון נחשבות לדיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר תשל״ב־1972, בג״ץ פסק כי בני משפחת שמאסנה אינם נחשבים לדיירים מוגנים וכי בעלי הבית שלהם רשאים לפנותם.

לאחרונה קיבלה המשפחה צו פינוי מלשכת ההוצאה לפועל של רשות האכיפה והגבייה, שבו נאמר כי על משפחת שמאסנה לפנות את ביתה עד 9 באוגוסט, אחרת תפונה בכפייה. ב־14 באוגוסט ביקש עורך דינה של המשפחה צו מניעה זמני כדי לעכב את הפינוי.

ב־17 באוגוסט 2017, בשימוע בבית משפט השלום בירושלים, ביקש עורך הדין של משפחת שמאסנה צו שיעכב את הפינוי בנימוק של הליכי רישום המקרקעין החלים על בית שמאסנה. בצו הפינוי צוינו מספרי חלקות שונים מאלה שהופיעו בפסיקת בית המשפט משנת 2013. בא כוחם של המתנחלים טען כי שני המספרים מתייחסים לאותו מבנה והורשה להגיש את המסמכים הנוגעים לכך. בדיון נוסף שהתקיים ב־21 באוגוסט דחה השופט את בקשתה של משפחת שמאסנה לעכב את הפינוי באופן זמני. עורך דינה של המשפחה ביקש היתר לערער על פסיקת בית משפט השלום. אך ב־5 בספטמבר פונתה המשפחה והבית נמסר למתנחלים.

מגמות הריסה בירושלים המזרחית

הריסות בירושלים המזרחית: משמאל: מבנים הרוסים. מימין: אנשים שנעקרו מבתיהם

מינואר עד אוגוסט הרסו הרשויות הישראליות בירושלים המזרחית 111 מבנים בנימוק של היעדר היתרי בנייה, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם. הריסות אלה גרמו לעקירתם של 179 בני אדם, 107 מהם ילדים, ופגעו באופנים אחרים ב־471 בני אדם נוספים. הקהילות שהפגיעה הן הייתה הקשה ביותר היו ג׳בל מוכבר, בית חנינא, אל־עיסאוויה וסילואן, שסך ההריסות בהן מהוות 75% מתקריות ההריסה שתועדו השנה, וסך המבנים שנהרסו בהן מהווה 70% מכלל המבנים שנהרסו.

בירושלים המזרחית תועדו שליש מכלל ההריסות (112 מתוך 321)[8] ושליש מכלל בני האדם שנעקרו (179 מתוך 499) בגדה המערבית מאז תחילת 2017. כ־25% מהמבנים שנהרסו בירושלים המזרחית בשנת 2017 היו מאוכלסים, ואילו מבנים חקלאיים או כאלה ששימשו למחיה היוו 39% מכלל ההריסות (ראו תרשים להלן). במספר הממוצע של בני האדם שנעקרו בירושלים המזרחית ב־2017 בשל הריסות ניכרה עלייה קלה לעומת הממוצע החודשי ב־2016 (22.3 לעומת 21.2). 35% מהאדמות שנתפסו בירושלים המזרחית הוקצו לשימוש התנחלויות; רק 13% משטח ירושלים המזרחית מיועדים לבנייה פלסטינית, ומרביתם כבר בנויים. לפחות שליש מהבתים הפלסטיניים בירושלים המזרחית נבנו בלי היתרי בנייה ישראליים, שקשה להשיגם, והדבר עלולה להציב יותר מ־100 אלף תושבים בסכנת עקירה.

 


[5]  ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "המקרה של שייח׳ ג׳ראח: גרסה מעודכנת, אוקטובר 2010".

[6]  האפוטרופוס הכללי הוא הישות המשפטית המשמשת נאמן לכל רכוש בירושלים המזרחית שלפני שישראל כבשה וסיפחה את האזור, ב־1967, הופקד בידי האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב.

[7]  ראו 2017 Humanitarian Needs Overview for the occupied Palestinian territory.

[8] הנתון כולל 111 מבנים שנהרסו בשל היעדר רישיונות בנייה בנוסף למבנה אחד שנהרס כעונש.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית