פורסם ב־ 17 דצמבר 2018

דברים שנישאו עם השקת תוכנית המענה ההומניטרי לשנת 2019

על ידי המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימי מקגולדריק

הדברים נאמרו ברמאללה, ב־17 בדצמבר 2018

בוקר טוב לכולם. ברוכים הבאים. תודה שבאתם לאירוע ההשקה.

לעונג הוא לי לשאת דברים בפניכם היום, באירוע ההשקה, ביחד עם כבוד השר לפיתוח חברתי, ד״ר אברהים א־שאער.

המצב בפלסטין עדיין מאופיין כמשבר הגנה ממושך, ואתגרים הומניטריים קשים, בעזה במיוחד. ניתן לייחס את זה במידה רבה לכיבוש הישראלי המתמשך של הגדה המערבית ועזה, לפילוג המדיני הפלסטיני הנמשך מבית, וכן להפרת המשפט הבינלאומי. כעת מחריפים אותו החוסר החמור במימון שעמו התמודדנו השנה, לא רק אונר"א, אלא כלל הקהילה ההומניטרית. מתיאס יפרט בדבריו על המצב באונר"א.

בהקשר זה, של צרכים גדלים והולכים ואתגרים חסרי תקדים, אנו משיקים את הפנייה לשנת 2019. הצרכים גואים. ב־2018 חלה הידרדרות קשה במצב ההומניטרי בפלסטין, במיוחד בעזה, שם לוו אלימות והתפרצויות חוזרות ונשנות בגידול עצום במספר הנפגעים כתוצאה מ"צעדת השיבה הגדולה".

מאז תחילת ההפגנות ב־30 במרס נפצעו יותר מ־13 אלף בני אדם ויותר מ־200 פלסטינים נהרגו.

גורמי הליבה המחוללים צרכים הומניטריים, לרבות המצב בעזה, הם אבטלה, עוני וחוסר ביטחון תזונתי. בדוח שהכין הבנק העולמי לישיבה של ועדת הקישור אד־הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, בספטמבר, תוארה כלכלת עזה כמצויה "בנפילה חופשית".

העלייה במספר הנפגעים מכריעה את מערכת הבריאות בעזה, הקורסת מלכתחילה בשל 11 שנות מצור ישראלי שפגעו ביכולת לייבא חומרים, לצד משבר האנרגיה והפילוג המדיני הפלסטיני המעמיק מבית, התורם כשלעצמו לעלייה בצרכים.

רבים מהפצועים נזקקו למספר רב של התערבויות רפואיות מסובכות על ידי סגל רפואי, מיומנות שנכון לעכשיו אינה זמינה [בעזה]. כ־8,000 ניתוחים אלקטיביים נדחו, עוכבו או בוטלו בשל הזרם העצום של נפגעי טראומה שהובאו לבתי החולים, עד כדי כך שמטופלים שוחררו מוקדם מדי.

אני נוסע באופן קבוע לעזה ומבקר באופן שוטף בבתי החולים, ותמיד התרשמתי מאוד מאנשי הסגל הרפואי הן בבתי החולים והן בקו החזית בימי שישי: ממוכנותם להסתכן, לעיתים קרובות סכנה גדולה לחייהם. עד כה נהרגו שלושה אנשי סגל רפואי במילוי תפקידם, מאז מרס, ומאות אחרים נפצעו. גם ביום שישי האחרון ראינו שכמה אנשי סגל רפואי נפצעו.

מטופלים מופנים לטיפול רפואי מחוץ לעזה: קשה מאוד להשיג היתרי יציאה, מפני שכרגע פחות מ־60% מהפונים מקבלים אישור לצאת.

האלימות יצרה, מטבע הדברים, בעיות בריאות בתחום בריאות הנפש וסוגיות פסיכו־חברתיות. כ־50 אלף בני אדם, מחציתם ילדים, זקוקים למענה כלשהו הקשור בכך.

בחלק גדול משנת 2018, הפסקות חשמל שנמשכו 20-18 שעות ביממה היו תופעה קבועה בחייהם של בני אדם. הדבר פגע במתן שירותים בסיסיים, לרבות בריאות וחשמל, אבל גם מים, תברואה וטיהור שפכים. מאז שלהי אוקטובר השתמשנו בדלק שנרכש במימון קטאר עבור תחנת הכוח של עזה, וכך התאפשר להרחיב את הפקת החשמל מארבע לכ־12-10 שעות ביממה, שינוי מועיל מאוד לאור תנאי מזג האוויר החורפי. בה בעת סייע דבר זה לבטל או להקל את הלחץ על הדלק שאנו [האו״ם] נאלצנו לספק באמצעות קרן דלק החירום. זו עדיין תידרש משום שהדלק מקטאר יאזול באפריל [2019].

בעזה קיימת הרגשה מוחשית של חוסר תקווה וייאוש, בקרב התושבים, ותחושה שאיש אינו עושה די. 70% מהאנשים שטרם מלאו להם 30 מובטלים, ואינם סבורים שיש להם עתיד. אנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו, אבל התנאים, המצב הנוכחי וכן היעדר משאבים מגבילים אותנו. האלימות והמתיחות הגואות מגבירות את החששות מפני חידוש של ההסלמה במעשי האיבה, כפי שראינו לאחרונה: הדינמיקה כאן שברירית מאוד.

אמנם המצב ההומניטרי בגדה המערבית פחות חמור, אך גם שם הצמיחה הכלכלית מואטת בהדרגה. הכיבוש הישראלי נמשך, ועמו הפקעת אדמות ומשאבים. יש סביבה כופה קבועה, מתעצמת והולכת, המונעת על ידי הריסות, פינוי בכפייה, תכנון מפלה, והגבלות גישה, ועלייה באלימות מתנחלים ובהרחבת התנחלויות. זה יוצר סיכון מוגבר להעברה בכפייה עבור פלסטינים רבים, במיוחד בשטח C, ירושלים המזרחית וחלק מהעיר חברון הנתון לשליטת ישראל, H2. ראינו גידול באלימות מתנחלים בחודשים ובשנים האחרונות, וכן נזק לרכוש. אלפים חיים במצב של חוסר ודאות מתמדת, כי צווי הריסה תלויים ועומדים נגד בתיהם ובתי הספר שלהם, בעודם עושים כמיטב יכולתם להתפרנס למחייתם במצב הנואש הזה.

בכל רחבי השטח הפלסטיני הכבוש, הכיבוש המתמשך מעמיק, הקיטוע הטריטוריאלי והמדיני קיימים, וכל זה תרם רבות לציניות ולאי־ודאות ביחס לעתיד.

אתגרים נוספים הניצבים בפנינו בכל האמור בצרכים הגוברים הם העובדה שגורמים הומניטריים התמודדו השנה עם שפל ברמות המימון, בעודנו ניצבים בפני צרכים עצומים ההולכים וגדלים, במיוחד בכמה מהמגזרים, ובקשיים לפעול בשל הגבלות. הכוחות הפוליטיים המשתמשים בצרכים או מחבלים בסיוע, מתקפות שנועדו לשלול לגיטימציה מגורמים הומניטריים.

המימון לשנת 2018 הגיע לשפל שיא, רק 40% – לעומת ממוצע עולמי של כמעט 58%. זו אינה רק אונר״א, אלה קיצוצים גורפים, אף כי הם משפיעים במיוחד על אונר״א. אבל הקיצוצים הם חלק מקיצוצים רחבים יותר הפוגעים בסוכנויות הומניטריות, ולדעתי זה נובע ממניעים פוליטיים.

ארגונים הומניטריים וארגוני החברה האזרחית מתמודדים עם הגבלות נרחבות הפוגעות במרחב התפעולי, מצד הרשויות הישראליות והפלסטיניות גם יחד, ופוגעות ביכולתם להושיט סיוע והגנה לפלסטינים בגד המערבית ובעזה.

ישראל הטילה הגבלות פיסיות ומנהליות על תנועת אנשי סגל, ובמיוחד סגל מקומי. להגבלות אלו השלכות מרכזיות על עבודתנו. ראינו הרבה אנשים... עלייה במספר האנשים שסירבו לתת להם היתרי יציאה, והאיסורים למשך שנה, ונהלים חדשים שהוחלו, וכל אלה הופכים את הסביבה שלנו למורכבת עוד יותר.

עניין נוסף הוא הגבלות על אספקת חומרים.

בעזה אנו מתמודדים עם הגבלות המוטלות על ידי רשויות בפועל מטעם חמאס, ועם איסור על מגעים איתן, ובכלל עם הפילוג של הרשות הפלסטינית.

יש גם לחץ מתמשך על מגני זכויות האדם, לרבות מאסר ומעצר, הטרדה וחקיקה המיועדת להגביל את המרחב ההומניטרי האזרחי, וכך איננו יכולים להושיט לאנשים את רמת ההגנה הדרושה.

מרחב הפעולה של גורמים הומניטריים מושפע יותר ויותר מפעולות של גורמים כמו UN Watch ו־NGO Monitor, הפועלים לשלול את הלגיטימציה מהפעילות ההומניטרית בפלסטין, כולל האשמות על התנהגות בלתי הולמת ושימוש לא ראוי בכספים. כגופים הומניטריים, איננו חוששים מבדיקה ובחינה מכל סוג שהוא, אבל עליהן להתבסס על ראיות. בדיקות וביקורות נועדו לשפר ביצועים, אבל במקרה זה משמען חסימת עבודתנו, ולכן חשוב להדוף זאת.

יש לנו תוכנית חדשה, שפותחה ל־2019, והיא מצריכה שינוי בהקשר התפעולי שלנו ובמשאבים הדרושים לחולל זאת. זה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין אלא תשתנה הדינמיקה הפוליטית, ודפוס ה"עסקים כרגיל" שעל פיו פעלנו שנים בעבר. עלינו לאמץ גישה חדשה, שתסתמך על התוכנית הקודמת אך תהיה גם הרבה יותר מציאותית, מחוכמת יותר מבחינת האופן שבו נטפל בכך, בנסיבות של אילוצים קשים, בסביבה פוליטית טעונה ולנוכח הסביבה האזורים והעולמית, שבשלב זה אינה נוטה לטובתנו.

עודנו מכירים בכך שגורמים מקומיים ומגישי מענה מקומיים הם עמוד השדרה של המענה בתחום ההומניטרי. עלינו הרחיב את השותפויות שלנו ולהרחיב בעלות מקומית. אנו משתדלים יותר ויותר לדבר עם נפגעים ולתת דין וחשבון לנפגעים, כי עלינו להקשיב להם יותר.

מה חדש בשנה הקרובה: בשנה הקרובה אנחנו מבקשים לגייס 350 מיליון דולר למתן מזון, הגנה, טיפול רפואי, מחסה, מים ותברואה בסיסיים. לקחנו את תוכנית המענה ההומניטרית והבאנו אותה למצב שבו היא ממוקדמת ומתועדפת ככל הניתן. עשינו זאת תוך התייעצות עם תורמים, כך שאנו מצפים שלתוכנית יהיה מענה טוב יותר משום שעבדנו תוך התייעצות אתכם כדי להביא את התוכנית למה שהיא.

נתון נמוך יותר זה אינו משקף צמצום ברמת הצורך ההומניטרי בפלסטין. להפך: כפי שתיארתי, בשנה החולפת חלה הידרדרות משמעותית, במיוחד בתחומי הבריאות והביטחון התזונתי; בצרכים אלה חל גידול דרמטי. לו היינו מבקשים את הכספים שלהם נזקקנו באמת למתן סיוע הומניטרי לכל 2.5 מיליון בני האדם, היינו מבקשים 800 מיליון דולר. זה לא קביל ולא עוזר וזה לא הולך לקרות, זה גם היה בסופו של דבר גורם לנו לקחת על עצמנו את האחריות המוטלת על הרשויות, במקום לתמוך בהן ולהשלים פערים.

ככל שהתנאים ההומניטריים הידרדרו כן פחתה גם יכולתנו לעזור לבני אדם. עלינו לשנות את הדינמיקה. נוכל לעזור לפחות אנשים השנה: 1.4 מיליון בני אדם יקבלו סיוע, לעומת 1.9 מיליון בשנה שעברה.

זה מבוסס על המספר המרבי של בני אדם פגיעים שנוכל לטפל בהם בנסיבות המגבילות האלה. השנה קיבלנו רק 217 מיליון דולר. לכן, כשאנו מבקשים לגייס 350 מיליון דולר אנו עדיין מבקשים סכום גדול מכפי שקיבלנו למעשה השנה (2018), אף כי נמוך בהרבה מהצרכים הממשיים.

אנו מנסים לשנות את האופן שבו אנו עובדים, לנסות ולמקד את הפעילויות שלנו בתחומי המפתח של הצרכים. אנו מכירים בכך שדרוש עוד הרבה יותר, אבל נוכל לעשות רק כפי יכולתנו בתמיכה המוגברת מהצדדים ובעזרת הגדלת המימון מהקהילה הבינלאומית. הרשויות הישראליות והפלסטיניות גם יחד צריכות לעשות יותר עבור הפלסטינים הנפגעים מהמשבר ההומניטרי המעמיק בפלסטין, במקום להעביר את הנטל אל כתפי הקהילה ההומניטרית. על הקהילה הבינלאומית להגדיל את תמיכתה בתוכנית המתועדפת, ולהתנגד למאמצים של גורמים מסוימים לשוות ציביון פוליטי למימון הומניטרי, כפי שראינו בבירור השנה במקרה של אונר״א.

אנו נכונים לעשות הרבה יותר. אבל לשם כך נזדקק גם לגישה בלא התערבות לקהילות. נצטרך להיות מסוגלים להסיע את אנשי הסגל שלנו אל תוך, בין ואל מחוץ לכל חלקי השטח הכבוש. עלינו להיות מסוגלים להביא טובין ושירותים לנזקקים, ועל הרשויות הפלסטיניות והישראליות לאפשר את עבודתנו, במקום לנסות, במקרים מסוימים, לחבל בה.

כשארגונים מכובדים עם ראיות מוכחות לכך שהם מספקים סיוע הומניטרי קריטי בכפוף לעקרונות הומניטריים בינלאומיים, ובכפוף לבדיקות מצד התורמים, מותקפים, על הרשויות והתורמים לסייע לנו להדוף זאת ולהבטיח כי המרחב למתן הסיוע ימשיך להתקיים.

בסופו של דבר, התערבויות הומניטריות בפלסטין אינן מהוות ואינן יכולות להוות תחליף לפתרון מדיני. אנו זקוקים לפתרון מדיני בפלסטין, ואנו עובדים קשה לקדם זאת, מהאו״ם ומכיוונים אחרים. הצרכים ההומניטריים הגואים קיימים, ועלינו לתת להם מענה במנותק מדעות פוליטיות. לכן אנו זקוקים לתמיכה טוטאלית של התורמים לתוכנית 350 מיליון הדולר.

הגישה החדשה שאימצנו צריכה לאותת לכול כי גישת "עסקים כרגיל” – צורת ההסתכלות המשתנה בפלסטין – וכבר איננו יכולים לנקוט גישת "עסקים כרגיל" בפלסטין, לא רק בחזית ההומניטרית אלא גם בחזית העולמית והאזורית.

תודה רבה.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית