פורסם ביום 8 אוקטובר 2018
 במסגרת  

יציאת פלסטינים מעזה: מגמות מהעת האחרונה במעברים ארז ורפיח

פלסטינים תושבי עזה הרוצים לצאת את המובלעת יכולים לעשות זאת רק דרך מעבר ארז שבשליטת ישראל או מעבר רפיח שבשליטת מצרים. למעבר ארז נודעה חשיבות רבה ביותר משום שהוא חולש על תנועת בני אדם בין עזה לבין גדה המערבית, דרך ישראל. מאז תחילת שנות התשעים נדרשו תושביה הפלסטינים של עזה להצטייד בהיתר כדי לצאת דרך מעבר ארז. במסגרת מדיניות שיושמה מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000 – ואשר הוחמרה אחרי יוני 2007 בנימוק של שיקולים ביטחוניים, בעקבות השתלטות חמאס על עזה – רק בני אדם הכלולים בקטגוריות ספציפיות שישראל הגדירה זכאים להיתר יציאה, בכפוף לבדיקה ביטחונית.

חלק הארי של תושבי עזה אינם זכאים לבקש לצאת דרך ארז. בעם הזכאים נמנו בשנים האחרונות מטופלים שהופנו לטפול רפואי מחוץ לעזה ומלוויהם; סוחרים; אנשי סגל של ארגונים בינלאומיים; ומקרים הומניטריים חריגים. מדיניות זו החריפה את בידודה של עזה מיתר השטח הפלסטיני הכבוש ומחו״ל, והגבילה עוד יותר את הגישה לטיפול רפואי שאינו זמין בעזה, להשכלה גבוהה, לחיי משפחה וחברה ולהזדמנויות תעסוקתיות וכלכליות. היכולת לממש שורה שלמה של זכויות אדם נפגעה בשל כך.

מאז תחילת 2018 נרשמה עלייה במספר הממוצע של פלסטינים המורשים לצאת את עזה מדי חודש דרך מעבר ארז. ממוצע זה 6,900 בשנת 2017, וכעת הוא עומד על 9,376. אולם, הממוצע הנוכחי עדיין נמוך לשנת 2016 (13,187) ומהממוצע ל־2015 (15,027). לפני תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 נרשמו מדי חודש יותר מחצי מיליון יציאות של בני אדם מעזה, בעיקר לצורך עבודה בישראל; עבודתם של עזתים בישראל הופסקה כליל ב־2006. מאז 19 באוגוסט הטילה ישראל לסירוגין הגבלות נוספות על תנועת פלסטינים במעבר ארז, לדבריה בשל תקריות אלימות מתמשכות ליד גדר המערכת.

בשל הגבלות המוטלות זה מכבר על מעבר ארז וקשורות למצור, הפך מעבר רפיח לנקודת היציאה העיקרית מהרצועה. מאוקטובר 2014 ועד אמצע מאי 2018, הובילו אי־ודאות מדינית ומבצעים צבאיים בצפון סיני את מצרים להטיל הגבלות חמורות על המעבר. מאז חל שיפור משמעותי ומעבר רפיח נותר פתוח באופן כמעט רצוף.

מטופלים מעזה ממשיכים להיתקל בחסמים הפוגעים ביציאתם דרך מעבר ארז

* חלק זה נמסר על ידי ארגון הבריאות העולמי

ב־26 באוגוסט קיבל בג״ץ פה אחד עתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים בשם שבע מטופלות שהיו צריכות לעבור במעבר ארז דרך ישראל כדי לקבל לטיפול רפואי שאינו זמין בעזה. בית המשפט פסק כי החלטת הקבינט הביטחוני הישראלי, בשנת 2017, לשלול ממטופלים עזתיים גישה לטיפול רפואי כאמצעי לחץ על חמאס, ואך ורק על בסיס קשריהם של המטופלים לאנשי חמאס, היא לא יעילה, נוגדת את ערכיה של מדינת ישראל ובלתי חוקית.

מענים ישראליים לבקשות היתרים שהגישו מטופלים מעזה

תרשים: מענים ישראליים לבקשות היתרים שהגישו מטופלים מעזה

שבע המטופלות הגישו כולן בקשות להיתרים כדי לצאת לטיפול רפואי בירושלים המזרחית. ארבע מהנשים נזקקו לטיפול בשל מחלת הסרטן, ובאופן ספציפי לטיפולי הקרנות וכימותרפיה שאינם זמינים בעזה. שלוש הנותרות הגישו את הבקשות כדי לצאת לטיפול נוירוכירורגי מורכב שהמיומנות המקצועית והציוד הדרושים לו אינם זמינים בבתי חולים בעזה.

מאז החילה ישראל את מערכת היתרי המטופלים, ב־2004, התמודדו מטופלים הזקוקים לטיפול רפואי, להליכים כירורגיים או להליכים אבחנתיים מחוץ לעזה עם חסמים משמעותיים שהקשו עליהם לגשת לטיפול רפואי. מאז 2012 ניכרה צניחה משמעותית בשיעור האישורים של בקשות היתרים של מטופלים, מ־93% ב־2012 ל־54% ב־2017 (ראו תרשים 1). במחצית הראשונה של 2018 חל שיפור קל בשיעורי האישורים – 59% מהבקשות אושרו. אחד מכל עשרה מבקשים (9%) נענה בסירוב וכמעט שליש מהבקשות (32%) עוכבו, כך שהמטופלים לא קיבלו מענה חיובי או שלילי לבקשתם עד שהגיע מועד התור המתוכנן בבית החולים.

רוב ההפניות של מטופלים מעזה הן לבתי חולים בגדה המערבית, בעיקר למרכזים הרפואיים הגדולים בירושלים המזרחית, המספקים שירותי רפואת מומחים שאינם זמינים במקומות אחרים בשטח הפלסטיני הכבוש. אלה כוללים את בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, שהוא המרכז העיקרי לטיפולים במחלת הסרטן, ואת בית החולים אל־מקאסד, שהוא יעד מרכזי להפניות לצורך ניתוחים ורפואת ילדים. בנוסף על החסמים המקשים על גישת מטופלים, צמצומים שנעשו לאחרונה במימון לרשת בתי החולים בירושלים המזרחית מעמידים בסיכון את הקיימות של שירותי רפואת מומחים קריטיים עבור מטופלים פלסטינים. הסיבה המרכזית להפניות לטיפול רפואי היא מחלת הסרטן, שממנה סובלים כמעט שליש מהמופנים לטיפול (31%), ואחריה רפואת ילדים, המטולוגיה (מחלות דם) וקרדיולוגיה, שכל אחת מהן מייצגת 9% נוספים מכלל ההפניות לטיפול.

גברים נתקלים לרוב בהגבלות רבות יותר מאשר נשים, כששיעור אישורי הבקשות הנמוך ביותר הוא עבור גברים בני 18 עד 60. שיעור האישורים הגבוה ביותר על פי מגדר וגיל הוא בקרב נשים בנות יותר מ־60 – 79% בשנת 2017. שיעור האישורים הנמוך ביותר היה בקרב גברים בני 18 עד 40 – 30% בלבד מהבקשות שהוגשו בשנת 2017.

התפלגות ההפניות לטיפול רפואי על פי תחום רפואת מומחים

תרשים: התפלגות ההפניות לטיפול רפואי על פי תחום רפואת מומחים

על מטופלים הזקוקים להיתרים בכדי להגיע לטיפול רפואי מחוץ לעזה לנווט את דרכם בתהליך הגשת בקשות לא מובן ולעיתים קרובות בלתי צפוי. ברוב המקרים שבהם בקשה נענית בסירוב, או שגישת המטופל לטיפול ולאבחנה מעוכבת, לא נמסרת סיבה ספציפית לסירוב או לעיכוב. מטופלים הזקוקים לטיפולים ממושכים יותר עלולים להיות מנותקים מחבריהם וממשפחותיהם למשך חודשים, ועלויות הנסיעה כדי להגיע לטיפול מטילות על משפחותיהם עול נוסף. מטופלים ומלוויהם נקראים לתחקור ביטחוני, כתנאי מוקדם לטיפול של הרשויות הישראליות בבקשות ההיתרים שלהם. במחצית הראשונה של 2018 זומנו 111 מטופלים (78 גברים; 33 נשים) ו־35 מלווים (27 גברים; 8 נשים) לתחקור ביטחוני.

רפיח: מוצא בלתי יציב

מעבר רפיח, שבשליטת מצרים, מעבר הנוסעים היחיד בין רצועת עזה למצרים, היה פתוח ברציפות מאז מאי 2018, למעט בחגים ובהזדמנויות מיוחדות. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו נותר המעבר פתוח ברציפות מאז ספטמבר 2014, שבו נסגר. לפני מאי 2018 נפתח המעבר רק למשך ימים ספורים בשנה, על פי דיווחים משיקולי ביטחון הנוגעים למצב בסיני. למרות השיפור בגישה מאז מאי 2018, לדברי משרד הפנים בעזה יותר מ־23 אלף בני אדם עדיין רשומים ברשימת המתנה (שקודם לכן מנתה כ־30 אלף בני אדם).

רפיח: מספר היציאות והכניסות

תרשים: רפיח: מספר היציאות והכניסות

רשימות המתנה

הנהלים המסדירים את יציאתם של בני אדם דרך מעבר רפיח מבלבלים ומעורפלים. לדברי עובד ברשות הגבול והמעברים של הרשות הפלסטינית, יש שתי רשימות של נוסעים שהותר מעברם: הראשונה מנוהלת על ידי משרד הפנים שבשליטת חמאס כחלק מהליך אלקטרוני של רישום מוקדם, ואילו השנייה מנוהלת על ידי הרשויות המצריות. מצב זה הוליד האשמות בדבר תשלום שוחד בעזה ובמצרים במטרה להבטיח נסיעה ומענה מהיר יותר. דומה שכך הדבר מאז מאי 2018, כיוון שיש אנשים הרשומים עד שמונה חודשים ונסיעתם טרם אושרה, ואילו אחרים כבר נסעו אף שנרשמו רק חודש קודם לכן.

בפעמים הבודדות שבהן היה מעבר רפיח פתוח לפני מאי 2018, הורשו בממוצע מדי יום 650 בני אדם לצאת דרכו, אבל בחודשים האחרונים צנח הממוצע היומי ל־343.

נתיב הנסיעה

לדברי רשות הגבול והמעברים הפלסטינית, מרגע שהנוסעים מעזה למצרים משלימים את כל ההליכים בעברו הפלסטיני של המעבר, הם עוברים לצדו המצרי, ושם נשלחות רשימות שמיות לאישור הרשויות המצריות. ההמתנה לאישור נמשכת בין שעה לשמונה שעות. נוסעים מסוימים אינם מקבלים תשובה ונאלצים להמשיך ולהמתין או לחזור לעזה. הנוהל המחייב המתנה חל על כל הנוסעים, לרבות מטופלים היוצאים את עזה לשם קבלת טיפול רפואי.

האוטובוסים מגיעים אל מחוץ לעברו המצרי של מסוף הנוסעים, ובמקום זה נדרשים הנוסעים להמתין עד שלוש שעות לבדיקות ביטחוניות. בתנאים נורמליים הנסיעה לקהיר אמורה להימשך 7-5 שעות (כ־450 ק״מ), אבל נכון לעכשיו היא נמשכת יותר מ־12 שעות, כיוון שלאורך הכביש המוביל למעבורת בפורט סעיד, שם יחצו הנוסעים את תעלת סואץ, מוצבים מחסומים רבים. העוצר שהרשויות המצריות מטילות בסיני בשעות הלילה מאריך את הנסיעה ולעיתים קרובות מאלץ נוסעים ללון במעבר רפיח.

הדרך חזרה

במחסום המעבורת המשמשת לחצייתה של תעלת סואץ משתרכים תורים ארוכים של כלי רכב, אבל המעבורת יוצאת לדרכה רק כשהיא מתמלאת. יתר על כן, בשל שיקולים ביטחוניים, קורה שנוסעים נאלצים להמתין גם כשהמעבורת מלאה. כדי לעלות למעבורת יש להזמין מראש מקום לכלי רכב, אבל דיווחים מצביעים על כך שנהגים משלמים שוחד כדי להבטיח לעצמם מקום בקדמת התור. על המעבורת עצמה עוברים הנוסעים חיפוש קפדני ביותר, הנמשך שעות אחדות.

אחרי חציית התעלה, על נוסעים לעבור במספר מחסומים. בכל מחסום מתבצע חיפוש קפדני בכבודתם. בדיקות אלה חוזרות על עצמן כשהנוסעים השבים לעזה מגיעים לעברו המצרי של מעבר רפיח.

מקרה מבחן: "רציתי רק להיפטר מהכאבים"

חנאן היא אם לשבעה, בת 42, תושבת מחנה פליטים דיר אל־בלח. בנובמבר 2017 אובחן אצלה גידול בבלוטת התריס, לאחר שסבלה מכאבי ראש וטשטוש ראייה. רופאיה בעזה הפנו אותה לניתוח נוירוכירורגי מחוץ לעזה, משום שבעזה אין הציוד והכישורים הנאותים לביצוע ניתוח כזה.

"הגשתי שש או שבע פעמים בקשה להיתר כדי לנסוע לבית החולים אל־מקאסד שבירושלים המזרחית, ובכל פעם הבקשה שלי סורבה ואני החמצתי את התור שלי. בכל הזמן הזה המצב שלי הלך והחמיר ולא הייתי מסוגלת לתפקד כמו שצריך או לטפל בילדים שלי. הסירוב האחרון הגיע כמה ימים לפני סעודת החג, ואני בכיתי כי כל מה שרציתי היה להיפטר מהכאבים והעינויים. עתרנו דרך ארגון אל־מיזאן לזכויות האדם, והם הביאו את המקרה בפני בג״ץ. אני לא יכולה אפילו לתאר איך הרגשתי כששמעתי שהעתירה התקבלה."

כשהגיעה חנאן לבית החולים אל־מקאסד, גילו הרופאים שהניתוח יהיה מורכב מכפי שצפו, מפני שהגידול גדל.

"הרופא שלי אמר שיש סיכוי גבוה שהניתוח יפגע בראייה שלי, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להתנתח. במשך שמונה ימים הייתי לבד בבית החולים אל־מקאסד, אבל אנשים שהיו איתי בחדר עזרו לי כשרציתי לאכול או לשתות. נשארתי שם בסך הכול עשרה ימים, ורק ביומיים האחרונים קיבלה גיסתי סוף סוף היתר לבוא לעזור לי."

חנאן חזרה לעזה שם היא מתאוששת מהניתוח, אבל במצבה טרם חל שיפור משמעותי.

"איבדתי לגמרי את הראייה בעין ימין, ואני רואה רק בקושי בעין שמאל. כרגע קשה לי לזהות אנשים, אבל הילדים שלי עוזרים לי מאוד."

נסיעה בת ארבעה ימים מקהיר לעזה

רנא, תושבת רפיח בת 43, נסעה לעמאן כדי לבקר אצל משפחתה, שלא ראתה במשך חמש שנים. היא שהתה בעמאן חודשיים וב־6 בספטמבר חזרה לרצועת עזה דרך מעבר רפיח.

"הדרך חזרה הייתה מתישה להחריד ולוותה בחוסר שינה וברעב. נסעתי במשך ארבעה ימים; לילה אחד ישנתי על המעבורת ולילה אחד באולם הנוסעים בצד המצרי של מעבר רפיח. המעבורת לא מותאמת לשינה; אי אפשר למצוא אפילו שירותים, והקצינים המצריים מתנכלים לך כל הזמן. בדרך חזרה עצרו אותנו בעשרות מחסומים, ובכל אחד מהם פרקו את הכבודה שלנו וחיפשו בה.

"כשהגענו לרפיח, אולם הנוסעים במעבר היה סגור. התחננו בפני הקצינים המצרים שיפתחו אותו כדי שנוכל לשבת ולהשתמש בשירותים. רק אחרי ארבע שעות הכניסו אותנו. האולם היה מלא אשפה. ישנו על הרצפה ועל הכיסאות, שהיו קשים מאוד. הכול במעבר יקר, אבל למזלי לא נתקעתי במצרים, כי זה היה יקר הרבה יותר. בסך הכול שהינו במעבר 21 שעות."

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית