פורסם ביום 14 דצמבר 2018
 במסגרת  

חוסר ביטחון תזונתי בשטח הפלסטיני הכבוש: 1.3 מיליון פלסטינים ברצועת עזה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי

יותר מ־68% ממשקי הבית ברצועת עזה, ובהם כ־1.3 מיליון בני אדם, סובלים מחוסר ביטחון תזונתי חמור או בינוני, כפי שעולה מממצאיו הראשוניים של הסקר האחרון לבדיקת מצב סוציו־אקונומי וביטחון תזונתי, שנערך ב־2018.[1] זאת אף ש־69% ממשקי הבית בעזה דיווחו בסקר כי הם מקבלים צורה כלשהי של סיוע במזון או צורות אחרות של העברות סעד מגופים ממשלתיים פלסטיניים או מארגונים בינלאומיים. נכון לעכשיו, שיעור חוסר הביטחון התזונתי בעזה גבוה ב־9 נקודות האחוז מהנתון המקביל ב־2014 (59%), הפעם האחרונה שבה נערך סקר של המצב הסוציו־אקונומי והביטחון התזונתי. בגדה המערבית, לעומת זאת, מצא סקר זה כי שיעור חוסר הביטחון התזונתי ירד מ־15% ממשקי הבית בשנת 2014 ל־12% כעת.

סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א) מחלקת חבילות מזון לפליטים פלסטינים הסובלים מחוסר ביטחון תזונתי. 11 בדצמבר 2018 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

חוסר הביטחון התזונתי בשטח הפלסטיני הכבוש נובע בעיקר מגישה כלכלית מוגבלת למזון. הבנק העולמי צפה כי בשנת 2018 תהיה הצמיחה כלכלית בשטח הפלסטיני הכבוש בשיעור של 1.7%, "ירידה משמעותית במונחים של צמיחה לנפש".[2] הכלכלה בעזה מצויה "בנפילה חופשית, לאחר שברבעון הראשון של 2018 נרשמה צמיחה שלילית בשיעור של 6%. (ואילו) מדדים ראשוניים מעידים על כך שברבעון השני הידרדרה עזה עוד יותר". אף שהמצב בגדה המערבית אינו כה חמור, "בתקופה הבאה צפויה האטה משמעותית בכלכלה".[3]

שיעור האבטלה בשטח הפלסטיני הכבוש גדל אף הוא בשנים האחרונות ובשליש השלישי של 2018 הגיע לכמעט 32%; בעזה היה שיעור זה כמעט 55%, השיעור הגבוה ביותר שתועד אי־פעם. מתוך כ־244 אלף בני האדם שתועדו כ"עובדים" בעזה, כ־62 אלף הם עובדי ציבור של הרשות הפלסטינית, שמשכורותיהם קוצצו מאז מרס. 22 אלף בני אדם נוספים הם עובדים שגויסו על ידי רשויות חמאס וקיבלו מאז 2014 רק משכורות חלקיות, וגם זאת באופן לא סדיר; בנובמבר קיבלו כמה מהעובדים הללו את משכורות אוגוסט שלהם הודות למימון מקטאר. שיעור האבטלה בקרב צעירים בעזה עבר ברבעון השני של 2018 את רף ה־70%, ובקרב נשים היה גבוה עוד יותר – 78%.[4]

חוסר ביטחון תזונתי על פי אזור, באחוזים של משקי בית

תרשים: חוסר ביטחון תזונתי על פי אזור, באחוזים של משקי בית

עוני הוא אחד הגורמים המכריעים לחוסר ביטחון תזונתי. סקר ההוצאות והצריכה במשקי הבית, שנערך ב־2017 מצא כי מאז הסקר הקודם, שנערך ב־2011, גדל שיעור העוני בעזה מ־38.8% ל־53%. כמעט שני שלישים מהעניים, המונים כ־656 אלף בני אדם, נחשבים למי שחיים ב"עוני עמוק".[5]

משבר האנרגיה הכרוני הפעיל לחצים נוספים על חקלאים, רועים ודייגים, המתמודדים ממילא עם גידול בעלויות התשומות החקלאיות, למרות הירידה במחירי השוק של ירקות ועופות, מצב המעמיד בסכנה רווחיות וקיימות. משבר החשמל היקשה על משקי בית לשמור פריטי מזון בקירור, וגרם לעלייה בהוצאות ובעבודה בקרב נשים, בשל הצורך לבשל מדי יום או להשתמש במזון משומר.[6] המצב השתפר עם העלייה האחרונה באספקת החשמל.

את הביטחון התזונתי מסכנים עוד יותר המחסור במימון לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם (אונר״א) והירידה בתמיכה שמשרד הפיתוח החברתי הפלסטיני נותן לחלשים והפגיעים ביותר, מצב המוביל לעלייה ברמות החוב של משקי הבית. בשל התזמון של איסוף הנתונים, ייתכן שמלוא השלכותיהם של קשיים אלה לא ימצא את ביטויו בסקר של המצב הסוציו־אקונומי והביטחון התזונתי לשנת 2018, שמצא כי שכיחותו של חוסר הביטחון התזונתי בקרב פליטים ברצועת עזה נמוכה מעט (67.3%) מאשר בקרב מי שאינם פליטים (70.3%).

היעדר מימון פוגע במענה באמצעות סיוע במזומנים

תוכנית העברת מזומנים זוכה יותר ויתר להכרה כאופן מרכזי למתן סיוע הומניטרי. הדבר נכון במיוחד ברצועת עזה, שבה שנים של מצור וסכסוך חיסלו את היצוא ואת ההשקעות במגזר הפרטי, והפכו סיוע והעברות כספים למקור היחיד כמעט להזרמת מטבע זר.

בתוכנית המענה ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2018 ביקשה הקהילה ההומניטרית לגייס 130 מיליון דולר להתערבויות שונות בתחום הסיוע במזומנים ברצועת עזה, בהן 95 מיליון דולר עבור ביטחון תזונתי ו־34 מיליון דולר לסיוע במזומן עבור מחסה זמני למי שעדיין נותרו עקורים מאז מעשי האיבה ב־2014. עד לסוף נובמבר 2018 קיבלו ארגונים הומניטריים 23 מיליון דולר בלבד, שהם 18% מהכסף המבוקש. חוסר זה מנע את ביצוען של מרבית ההתערבויות המתוכננות. במחצית השנייה של 2018 נאלצה אונר״א להפסיק כליל את חלוקות הסיוע במזומן עבור מחסה זמני.

שני האופנים העיקריים למתן סיוע במזומנים בכוח המשימה לענייני ביטחון תזונתי היו התערבויות של מזומנים תמורת עבודה ומזומנים עבור מחיה. ב־2018 פנתה אונר״א בקריאה לגיוס 63.6 מיליון דולר שנועדה להציע הזדמנויות תעסוקתיות קצרות טווח ליותר מ־54 אלף בני אדם, או המקבילה של יותר מ־5.5 מיליון ימי עבודה. הזדמנויות כאלה היו מזרימות מיליונים לכלכלה המקומית, אלא שבשל תת־מימון הושגו פחות מ־10% מסכום המטרה של הפנייה. 12 ארגונים שותפים הומניטריים אחרים ביקשו לגייס 5.7 מיליון דולר למזומנים עבור מחייה, ועד נובמבר 2018 התקבלו רק 1.1 מיליון דולר.

המגבלות על מיקרו־עסקים מהוות מדד למשבר נרחב יותר במקורות המחיה

מרבית העסקים ברצועת עזה הם עסקים קטנים, הן במובן של מספר העובדים והן של שווי הנכסים. על פי סקר שתוכנית הפיתוח של האו״ם ערכה ב־2017, רוב העסקים (88.8%) מעסיקים אחד עד ארבעה עובדים. מגזר פרטי בקנה מידה קטן זה ממשיך לפעול בתנאי מצוקה פנימית וחיצונית גוברת, הנובעת מהמצור הישראלי והפילוג המדיני הפלסטיני מבית. בספטמבר 2018 ערך צוות הביטחון התזונתי והמחיה של ארגון Action Against Hunger סקר בקרב מספר מוטבים של הפעילויות יוצרות ההכנסה שהוא מנהל, במטרה לאמוד את ההשלכות של ההתפתחויות ב־2018 על ביצועיהם של מיקרו־עסקים. כל המרואיינים אמרו כי היעדר מזומנים בקהילות שבהן עסקיהם ממוקמים מאלץ את הצרכנים שלהם ואותם עצמם לקנות בהקפה.

הסקר נערך מטעם קבוצת העבודה לענייני תוכניות סיוע במזומנים, הפועלת במסגרת כוח המשימה לענייני ביטחון תזונתי, במטרה לתאם, לקדם ולאפשר פעילויות מקיימות הקשורות לתוכניות הסיוע במזומנים בפלסטין. סמכות הפעולה העיקרית של קבוצת העבודה הוא לטפל בכל המתודולוגיות והתקנים של תוכניות הסיוע במזומן הנוגעים להתערבויות חירום, ותוכניות הקשורות בביטחון תזונתי בטווח הבינוני והארוך.

תרשים: נאלצו לקנות בהקפה

מוטבת של סיוע במזומנים מתקדמת מקושי להאכיל את ילדיה למתן עצות עסקיות

אסביתה עלי אל־מסרי חיה עם בנה, אשתו וידאד וארבעת ילדיהם בעיר עזה. המשפחה נבחרה לתוכנית הסיוע במזומנים של ארגון Action Against Hunger. התוכנית מתמקדת בנשים ושואפת לתמוך בפעילויות זעירות יוצרות הכנסה, בצד מתן הכשרה ניהולית ועסקית, כל זאת כדי להגדיל את ההכנסה הפנויה עבור משפחות פגיעות מאוד.

אסביתה ווידאד בוחנות את הכבשים שלהן, שעליהן מבוסס העסק שלהן / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.

למעשי האיבה נודעו השלכות הורסניות על המשפחה. ב־2014 פגע בבית המשפחה טיל "התראה"[7] ישראלי, שהרג את בנה בן ה־13 של וידאד והרס את הבית, מלבד שני חדרים. המשפחה כבר נעקרה פעמיים בעברה, כתוצאה ממעשי איבה ב־2009 וב־2012.

"איבדנו גם את הכבשים, התרנגולות והארנבות שלנו", מסבירה אסביתה. "זה היה העסק שאחרי מותו של בעלי לקחתי על עצמי את הניהול שלו".

מאז 2014 ממשיכים אסביתה ומשפחתו של בנה, על ארבעת ילדיה, לגור בשני החדרים היחידים שלא נהרסו. בשל מעמדם הכלכלי הירוד חזרה וידאד לגור לזמן מה אצל הוריה, מאחר שכמקובל בעזה, מצפים מאישה לחזור לבית הוריה אם בעלה אינו יכול לכסות את הוצאות המשפחה. במקרים כאלה הילדים נשארים עם האב, בבית הוריו. אלא שוידאד, בניגוד לזוגות רבים, חזרה לגור עם משפחתה בביתה של חמותה.

"היה קשה מדי לחיות בנפרד מבעלי, הוא הסלע שלי", אמרה וידאד. "נאבקנו שהילדים יאכלו טוב וצמצמנו את הארוחות שלנו עצמנו. איכות המזון לא עניינה אותנו. פשוט לא רצינו שהם ירעבו", הסבירה.

עוד לפני המלחמה האחרונה ב־2014, ככל שלקחה על עצמה בהדרגה חלק מתחומי האחריות של אסביתה שחלתה, ידעה וידאד ימים קשים במאמציה לפרנס את המשפחה. "הייתי צריכה לחסוך כסף כדי לקנות חלב לילדי. מאז תחילת המצור המזון התייקר באופן כללי, ולכן נעשה גם נדיר."

למרות ההפסדים הכבדים במעשי האיבה האחרונים, אחרי המלחמה שבה המשפחה והקימה מחדש את העסק שלה לגידול כבשים, בעזרת הסיוע במזומנים וההכשרה מארגון Action Against Hunger. כעת מטפלת אסביתה בצד הכספי של העסק, ואילו בעלי החיים הם באחריותה של וידאד.

"לימדו אותנו לקבל החלטות עסקיות נבונות, כמו למשל רכישה של מספוא בסיטונות כדי להבטיח זמינות ולהימנע מעליות פתאומיות במחיר. בתשלום הראשון הכנו את האסם, ובשני קנינו את הכבשים", אמה אסביתה.

וידאד מתארת בגאווה כיצד היום הן יכולות לספק לילדיהן ירקות, פירות, ואפילו בשר עד פעמיים בשבוע. למשפחה תוכניות לעתיד העסק. הן רוצות להתרחב שוב לגידול עופות וארנבות. "ידידה ביקשה ממני לאחרונה עצות כיצד להקים עסק משלה", מחייכת וידאד. "הצעתי לה את התוכנית העסקית שלי!"


[1] Palestinian Central Bureau of Statistics and Food Security Sector, Socio-Economic and Food Security Survey 208 Preliminary results

[2] World Bank, Economic Monitoring Report to the Ad Hoc Liaison Committee, 27 September 2018, para. 1.

"יתרה מכך, לתחזית זו סיכונים משמעותיים כלפי מטה, במיוחד לאור חששות סביב חקיקה ישראלית לצמצום תקבולי המיסים, והאפשרות שהמתיחות הגוברת תגלוש לאי־שקט בעזה."

[3] שם.

[4] שם, פסקה 15.

[5] עניים מוגדרים כמי שחיים על פחות מ־4.6 דולר ביום, לרבות סיוע והעברות סוציאליים, סכום המינימום לכיסוי צרכים בסיסיים של משק הבית. כל אדם שני בעזה, יותר ממיליון בני אדם, נחשב כיום לעני, לרבות יותר מ־400 אלף ילדים. על פי הסקר, בלי סיוע והעברות סוציאליים היה שיעור העוני בעזה מגיע לכמעט 60%, ושיעור העוני העמוק היה מגיע ליותר מ־42%.

[6] GBV Sub-Cluster (2017). The Humanitarian Impact of Gaza’s Electricity and Fuel Crisis on Gender-based Violence and Services, May 2017.

[7] המונח "טילי התראה", המכונים גם "הקש בגג", מתייחס לטילים קטנים שכוחות ישראליים יורים במטרה המוצהרת להזהיר תושבים להתפנות לפני ירי של טילים גדולים יותר, או טילים שפגיעתם רחבה יותר. למידע נוסף ראו:

6 March 2013, Report of the United Nations High Commissioner for Human Rights on the implementation of Human Rights Council resolution S-9/1 and S-12/1, A/HRC/22/35/Add.1

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית