סיהאם א־טטארי מקבלת טיפול בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים המזרחית, ינואר 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים
סיהאם א־טטארי מקבלת טיפול בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים המזרחית, ינואר 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

גישה לטיפול רפואי מחוץ לעזה

ביוני 2007, בעקבות השתלטות חמאס על רצעת עזה ובנימוק של שיקולים ביטחוניים, הטילה ישראל על עזה מצור ביבשה, בים ובאוויר, שהחמיר עוד יותר את הגבלות הגישה הקודמות. המצור, יחד עם סגירת מעבר רפיח על ידי מצרים, "כלא" בעזה כמעט שני מיליון פלסטינים, ושלל מהם את היכולת להגיע ליתר השטח הפלסטיני הכבוש ולחו״ל. היוצאים מן הכלל הם בני אדם בקטגוריות מסוימות, בהם מטופלים רפואיים ומלוויהם, הנדרשים להגיש לרשויות הישראליות בקשה להיתר לעבור את הגבול דרך מעבר ארז.

מספר הפעמים שבהן יצאו בני אדם דרך מעבר ארז החל לעלות אחרי מעשי האיבה ב־2014, ועלייה זו נמשכה גם בשנת 2016. אלא שבמחצית השנייה של שנת 2016 ירד מספר היציאות, לרבות ירידה בשיעור הכולל של אישורים למטופלים רפואיים, שצנח ל־64% לעומת 77% בשנת 2015. הרשויות הישראליות ייחסו את הירידה לחששות בדבר שימוש לרעה שחמאס עושה בהיתרים.

מצב זה היתוסף לפילוג הפלסטיני המתמשך מבית: מאז מרס 2017 שובשה הפנייתם של יותר מאלפיים מטופלים לטיפול רפואי מחוץ לעזה, לאחר מה שנראה כהקפאת התשלומים עבור הטיפול על ידי הממשלה הפלסטינית ברמאללה. באפריל 2017 דיווח ארגון הבריאות העולמי כי שלושה מטופלים מעזה מתו בעודם ממתינים להיתרים ישראליים שיאפשרו להם להגיע לטיפול רפואי בבתי חולים בירושלים המזרחית.

סיהאם א־טטארי, העיר עזה

ינואר 2017: "סגירת מעברי ארז ורפיח דנה חולי סרטן למוות"

סיהאם א־טטארי מקבלת טיפול בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים המזרחית, ינואר 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

סיהאם[1] בת ה־53, תושבת עזה ואם לעשרה ילדים, אובחנה ב־2013 כחולה בלוקמיה לימפוציטית כרונית. "הייתה זו תחילתו של מסע ארוך, רצוף כאבים ויקר", אמרה סיהאם בינואר 2017 למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. בשל מחסור בציוד רפואי בעזה והקשיים להשיג היתר מעבר לבדיקות רפואיות בירושלים המזרחית, הופנתה סיהאם למצרים. שם נאלצה להישאר שלושה חודשים, מרביתם על חשבונה, מאחר שהרשות הפלסטינית מכסה רק את עלות הטיפול הרפואי. במהלך שהותה במצרים נדבקה בדלקת כבד נגיפית מסוג C, אך הדבר נודע לה רק כעבור חודשים אחדים, לאחר ששבה לעזה.

"בחודש מאי (2016) האחרון התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים לאחר שגידולים סרטניים חדשים התגלו בבטני ובאגן שלי. מהלך הטיפול מורכב משבעה טיפולים שיש להשלים ברציפות, מדי 21 יום. הצלחתי לקבל רק שני טיפולים, מפני שהתרופות לא נשלחו מרמאללה לעזה. חיכיתי יותר מחודשיים, ואז הפנה אותי הרופא שלי לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים המזרחית. פעמיים החמצתי את התור שלי מפני שלא היה לי היתר. כל מה ששמעתי מהרשויות [הישראליות] היה שהבקשה להיתר בטיפול. כחמישה חודשים לאחר שהגשתי את הבקשה לראשונה, ורק אחרי שהפניתי את המקרה שלי לארגוני זכויות אדם ומחיתי על כך, קיבלתי סוף סוף היתר לצאת את עזה. יום לפני בואי לירושלים גיליתי שהסרטן התפשט לבלוטת התריס.

"הסגירה החוזרת ונשנית של מעברי ארז ורפיח דנה חולי סרטן למוות. זה מוות איטי. אנו מקרים הומניטריים. אנו תובעים את זכותנו לקבל טיפול.. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל טיפול וללכת הביתה. איננו מסוכנים, איננו מהווים סיכון לביטחונו של איש. מן הראוי שיהיה לנו היתר פתוח, כדי לחסוך את כל הקשיים. ההיתר שנותנים לנו תקף ליום אחד בלבד. אם אנחנו נתקלים במחסום בירושלים שולחים אותנו חזרה למחסום ארז. היתר ליום אחד אינו מספיק."

* התפרסם בגיליון ינואר 2017 של המעקב ההומניטרי

תרשים: המענה הישראלי לבקשות של מטופלים להיתרים

יוני 2017: "אנחנו רוצים לקבל טיפול, ושיתייחסו אלינו בכבוד"

היום, כעבור חמישה חודשים, התפשט הסרטן למוח העצם של סיהאם. מאז ינואר היא שבה פעם אחת לאוגוסטה ויקטוריה, ושם נרשם לה מהלך טיפול חדש בן ארבעה עד שישה סבבי כימותרפיה. היא החמיצה את התור שנקבע לה ל־1 ביוני מפני שלא קיבלה היתר, ועדיין המתינה לשמוע האם תקבל היתר לתור שנקבע לה ל־11 ביוני.

"הבקשה להיתר עדיין נבדקת. אני חוששת שאחמיץ שוב את התור שלי. הרופא שלי אמר לי שאסור שיהיו הפסקות ממושכות בין הטיפולים, ושאם לא אגיע לטיפול הבא אצטרך להתחיל את סבב הטיפולים הכימותרפיים מההתחלה. אני מאוד חוששת מכך. אם הסרטן במוח העצם יתפשט, אזדקק להשתלה. זה לא משהו שאני רוצה שיקרה כי זה מורכב ומלווה בסיכון רב. חשוב מאוד לקבל את הטיפול בזמן כדי לנסות לעצור או להאט את התפשטות הסרטן. אני רוצה רק להמשיך בסבב הטיפולים בלי שאצטרך להתחיל אותו מחדש. הטיפול הכימותרפי הראשון היה מתיש. הרגשתי בחילה איומה. בדרך חזרה לעזה התעלפתי ואיבדתי את ההכרה כשעשו עלי חיפוש בארז. אני זקוקה למלווה, אבל מלווים זקוקים להיתר, והם צריכים להיות בני יותר מגיל מסוים וקרובי משפחה מדרגה ראשונה. גם העלות של מלווה שיהיה איתי בירושלים המזרחית היא מעבר להישג ידי.

"הרופא שלי בעזה אומר שלראייה חיובית ומורל גבוה תפקיד חשוב מאוד בהתמודדות עם הסרטן. איך אני יכולה לשמור על מורל כאשר אפילו הדברים הבסיסיים ביותר, כמו מים זורמים, היכולת לאפות לחם בלי חשמל ומציאת הכסף לכיסוי הטיפול הרפואי שלי כרוכים במאבק ובקשיים? בכל פעם שיש לי תור לטיפול בירושלים בעלי נאלץ ללוות כסף מחבריו! איך אני יכולה לשמור על ראייה חיובית כשילדי בוגרי האוניברסיטה מובטלים ואין להם שום סיכוי למצוא עבודה? הבית שלי ניזוק במלחמה בשנת 2014 ועדיין לא תוקן. לא נותר לי בבית שום דבר שאוכל למכור כדי לכסות את עלויות הנסיעה. הקיצוצים שהרשות הפלסטינית קיצצה לאחרונה במשכורות היו הקש האחרון: המשכורת שלי קוצצה ב־40%. איני יכולה להחזיר את ההלוואות שלקחתי כדי לממן את הטיפול הרפואי שלי או לקנות תרופות למחלות האחרות שבהן אני חולה, וודאי שאיני יכולה להרשות לעצמי את המזון המזין שהרופא שלי המליץ לי לאכול.

"להיות חולה סרטן בעזה משמעו להיות נתון לחסדי הכיבוש. להיות נידון למוות איטי בידי משטר ההיתרים, תנאי החיים הקשים, העוני והמצור. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל טיפול ושיתייחסו אלינו בכבוד. אנחנו רוצים לחיות בכבוד את מעט הזמן שעוד נותר לנו."

סיהאם א־טטארי עם נכדיה מחוץ לביתם בעזה, יוני 2017. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים


[1] במאמר המקורי כונתה סיהאם בשם הבדוי סלמה.