פורסם ביום 13 ינואר 2021
 במסגרת  

מסיק הזיתים 2020: תנובה נמוכה, הגבלות גישה ואלימות מתנחלים

עונת מסיק הזיתים של שנת 2020, שחלה באוקטובר ונובמבר, הייתה גרועה במיוחד במונחים של תנובת שמן הזית. משרד החקלאות הפלסטיני צופה בסך הכול 13 אלף טון שמן זית (לרבות 1,500 טון ברצועת עזה), נתון המשקף ירידה של יותר מ־55% משנת 2019. הירידה מיוחסת לנטיית עצי הזית להניב לסירוגין תנובה עשירה בשנה אחת ותנובה דלה בשנה שלאחריה, לצד פיזור משקעים ירוד וטמפרטורות קיצוניות במהלך מחזור הגידול האחרון.

העונה החולפת התאפיינה גם בקשים שחקלאים נתקלו בהם כשניסו להשיג הרשאה ישראלית להגיע לאדמותיהם באזורים שהגישה אליהם מוגבלת בין גדר ההפרדה לקו הירוק או בקרבת התנחלויות. קשיים אלה נבעו מההחלטה שהרשות הפלסטינית קיבלה במאי 2020, להקפיא את התיאום עם הרשויות הישראליות, לאחר שישראל הודיעה על כוונתה לספח חלקים מהגדה המערבית.[1]

עם זאת, לאחר שהרשויות הישראליות החילו הקלות בחלק מהנהלים, רוב החקלאים שהורשו בעונות קודמות להגיע לאדמותיהם בשטחים המוגבלים יכלו להגיע אליהן גם השנה, למרות היעדר התיאום עם הרשות הפלסטינית. משטר הגישה המגביל המוחל באזורים אלה כל משך השנה ומונע ביצוע של פעילויות חקלאיות חיוניות המשיך לפגוע בפריון הזיתים ובשווי התנובה.

בדומה לשנים קודמות, גם בשנת 2020 שובשה עונת המסיק על ידי מתנחלים שתקפו והיכו חקלאים, השחיתו או הציתו את עציהם, או מסקו וגנבו את תוצרתם. אמנם, חלה ירידה במספר המוחלט של תקריות מסוג לעומת 2019, אך קרוב לוודאי שהירידה קשורה לנוכחותם המוגבלת של החקלאים בשטח, בשל העונה הדלה.

עבור פלסטינים, מסיק הזיתים הוא אירוע כלכלי, חברתי ותרבותי מרכזי.[2] ככוח הכובש, על ישראל להבטיח שפלסטינים יוכלו להשתתף בפעילות זו ולהפיק ממנה את מלוא התועלת. מחויבות זו כוללת הבטחת גישה של חקלאים למטעי הזיתים שלהם בכל השנה, והגנה על עציהם והנכסים החקלאיים שלהם מפני נזק וגניבה. 

המאמצים שעשו לאחרונה הרשויות הישראליות לאפשר גישת חקלאים לשטחים מוגבלים, וכן ההצבה של כוחות ישראליים נוספים כדי למנוע ממתנחלים להתקיף אנשים המשתתפים במסיק, הם צעדים חיוניים שיש לברך עליהם. עם זאת, הגבלות גישה המוטלות זה זמן רב בהקשר של התנחלויות וקטעי גדר ההפרדה העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, שהוקמו בניגוד למשפט הבינלאומי, ממשיכות לפגוע במחייתם של חקלאים. בנוסף, הנוכחות המוגברת של כוחות ישראליים במספר שטחים ובזמנים ספציפיים לא הועילה ברוב המקרים למנוע השחתה נרחבת של עצי זית. פערים הקיימים זה זמן רב באכיפת שלטון החוק על מתנחלים אלימים ממשיכים להוות מקור מרכזי לדאגה.[3]

חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק

בשנת 2004 פרסם בית הדין הבינלאומי לצדק חוות דעת מייעצת על "ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש". בית הדין קבע כי אותם קטעים של תוואי החומה העוברים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, יחד עם משטר השערים וההיתרים הנלווה אליהם, מהווים הפרה של מחויבויותיה של ישראל מתוקף המשפט הבינלאומי. בית הדין קרא לישראל להפסיק את בניית גדר ההפרדה "לרבות בירושלים המזרחית וסביבה"; לפרק את חלקי הגדר שכבר הושלמו; ו"לבטל או להכריז מייד על אי־נפקותם של כל אמצעי החקיקה וההסדרה הקשורים אליה", המתייחסים למערכת השערים וההיתרים.

מכשולים המונעים גישה לאדמות מעבר לגדר ההפרדה

הרקע להתפתחויות השנה היה מגמת ירידה בשיעור האישור של בקשות להיתרים, התקפים לרוב לשנתיים, שבעלי אדמות הגישו כדי להגיע לאדמותיהם בשטחים המוגבלים שבין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק, השטח המכונה "מרחב התפר".[4] על פי נתונים רשמיים, שיעור האישורים צנח מ־71% מהבקשות ב־2014 ל־37% ב־2019.[5] אף שב־2020 ירד שיעור זה עוד יותר, ל־24% (עד ל־1 באוקטובר), אפשר שנתון זה אינו מייצג, בשל השיבוש של נהלי הגשת הבקשה הסדירים עם הקפאת התיאום הישראלי־פלסטיני. לדברי הרשויות הישראליות, הירידה על פני שנים רבות בשיעור האישורים נובעת מהמספר הרב של בני אדם המנצלים את היתרי "מרחב התפר" שלהם כדי להיכנס לישראל באופן לא חוקי, למטרות עבודה.

 

מקור: תשובת פרקליט המדינה לעתירת המוקד להגנת הפרט (בג״ץ 6896/18)

לעומת זאת, שיעור האישורים של היתרים לטווח קצר (הקרויים היתרים "לצרכים אישיים"), המתירים למחזיקים בהם לבצע עבודות חקלאיות, היה בממוצע 90% בשנים שבין 2013 ל־2020. על פי הנתונים הרשמיים של ישראל, עד 1 באוקטובר 2020 ניתנו 3,500 היתרים כאלה, כמעט 92% מכלל הבקשות.

עם עצירת התיאום, הפסיקה הרשות הפלסטינית למלא את תפקידה הרגיל, ושוב לא קידמה את הטיפול בבקשות להיתרים. כחלופה לכך, נדרשו חקלאים פלסטינים להתייצב אישית במשרד התאום והקישור (מת״ק) הישראלי המקומי שלהם, ולהגיש בעצמם את הבקשות להיתרים. בשל התנאים הפיזיים וההסדרים במשרדי התיאום והקישור, נוהל זה הוביל למקרים של צפיפות יתר ולחששות מפני הפצה אפשרית של COVID-19, במיוחד בצפון הגדה המערבית, שבה ממוקמות רוב האדמות שהגישה אליהן מוגבלת.

בתגובה על תלונות שהגישו ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם, הודיע המנהל האזרחי הישראלי בסוף אוקטובר כי היתרי "מרחב התפר" הנדרשים יינתנו מחדש באופן אוטומטי לכל מי שקיבלו היתרים כאלה בשנת 2019. כן הסכים המנהל האזרחי הישראלי להתיר גישה לאותם שטחים שבין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק המצריכים אישור בעל פה מהרשויות הישראליות (במקום היתרים), מנגנון המכונה "תיאום מוקדם", על סמך רשימות השמות מהשנה שעברה. את המידע על השערים הייעודיים (ראו פירוט נוסף להלן) ושעות הפתיחה שלהם מפיץ המנהל האזרחי הישראלי באמצעות רשתות חברתיות. במקרים מסוימים באזור רמאללה, חקלאים שלא קיבלו היתרים ב־2019 קיבלו גישה לאדמותיהם לאחר שהציגו אישור ממועצות הכפרים שלהם, שאישרו כי יש להם זיקה לאדמה.

חקלאים ממתינים בכניסה למת״ק קלקיליה כדי להגיש בקשות להיתרי "מרחב התפר", ספטמבר 2020

בסך הכול, המעקב שמשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים מבצע בשטח מצביע על כך שרוב החקלאים שהשיגו היתרים או מה שקרוי "תיאום מוקדם" בשנת 2019 יכלו להגיע שוב לאדמות ב"מרחב התפר". לרוע המזל, מאחר שמשרדי התיאום והקישור הפלסטיניים לא תפקדו כרגיל, לא התאפשר לאסוף נתונים מקיפים, כפי שנעשה בשנים קודמות. 

המידע החלקי שהושג על נפות ירושלים ורמאללה מצביע על ירידה של יותר מ־60% במספר הפלסטינים שהגיעו לאדמותיהם בעונת המסיק לעומת שנת 2019 (600 לעומת 1,600 בכל נפה). ירידה זו מיוחסת לעבודה המועטה יותר הנדרשת בשל התנובה הירודה, וכן לאי־רצונם של כמה מהחקלאים לבוא במגע ישיר עם המנהל האזרחי הישראלי. באזור חברון, אותם 525 חקלאים שבקשותיהם אושרו בשנה שעברה יכלו להגיע לאדמותיהם גם השנה, בעיקר באמצעות הסדר "תיאום מוקדם". 

ראיות אנקדוטליות מצביעות על כך שחקלאים נכנסו לאדמותיהם ב"מרחב התפר" גם דרך הפרצות המרובות בגדר ההפרדה, המשמשות בעיקר לכניסה שלא כדין של עובדים לשטח ישראל.

בוטל קובץ פקודות הקבע

קובץ פקודות קבע שהרשויות הישראליות פרסמו בספטמבר 2019 הגביל את מספר הימים בשנה שבהם יכולים חקלאים להגיע לאדמותיהם ב"מרחב התפר" על סמך גודל החלקה ואופי היבול שמגדלים בה. בתגובה על עתירה שהגיש ארגון המוקד להגנת הפרט לבג״ץ, הודיעה המדינה ב־25 באוקטובר 2020 שהיתר הכניסה המוגבלת תוכנן כ"תוכנית הרצה" (פיילוט), וכי זה יבוטל משום ש"לא השיג את יעדיו". לדברי המוקד, "בכך בא הקץ על המגבלה שגזרה על חקלאי 'מרחב התפר' ייאוש עמוק ונתק גדול מאי־פעם מאדמותיהם ומתרבותם החקלאית".

ירידה קלה במספר שערי הגדר

כשניתנים היתרים או אישורים בעל פה ("תיאום מוקדם"), יכולים החקלאים להגיע לאדמות שבתוך "מרחב התפר" רק דרך שערים ייעודיים בגדר ההפרדה או דרך מחסומים, שעליהם מפקחים חיילים ישראליים. רוב השערים פתוחים רק בעונת המסיק ולפרקי זמן מוגבלים בלבד בימים אלה, מצב המונע גישה לאדמות בכל השנה. בעונת המסיק 2020 הוקצו 69 שערים וארבעה מחסומים לגישה חקלאית, לעומת 73 שערים וחמישה מחסומים ב־2019. רק 11 שערים פתוחים מדי יום; עשרה פתוחים במשך יום או ימים אחדים בשבוע בנוסף על עונת המסיק; ורובם, 48, פתוחים רק בעונת המסיק ונותרים סגורים בשאר ימות השנה.

כבעונות קודמות, גם השנה התלוננו חקלאים על מספר השעות המוגבל, על כך ששערים לא נפתחו במועדים המתוכננים או נסגרו לפניהם, ועל כך שכלי רכב חקלאיים לא הורשו לעבור את גדר ההפרדה. בצפון הגדה המערבית הותקנו חסימות בטון  בארבעה שערים, כדי למנוע מכלי רכב, ציוד וחיות משק לעבור דרכם.

ההקצאה המוגבלת של היתרים, יחד עם המספר ומועדי הפתיחה המגבילים של שערי הגדר, מונעים מחקלאים לבצע כל השנה פעילויות חקלאיות חיוניות כגון חריש, גיזום, דישון, עישוב וטיפול במזיקים. נודעה לכך השפעה לרעה על תנובת הזיתים, איכותם ושווים. מאז 2011 עוקב משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אחר הפריון של עציהם של מספר מייצג של חקלאים בצפון הגדה המערבית. הנתונים השנה ממשיכים להראות כי תנובתם של עצי הזית בשטח שבין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק פחתה בכ־60% לעומת העצים המקבילים בשטחים שאליהם יש גישה כל השנה.[6]

גישה לאדמות בתוך התנחלויות וסביבן

עשרות קהילות פלסטיניות מחזיקות בבעלותן אדמות בתוך התנחלויות או בקרבתן, ומתמודדות עם הגבלות על הגישה לאדמות אלה.[7] על סמך קובצי הצווים הצבאיים הפרטניים שהרשויות פרסמו לקראת עונת המסיק 2020 והמפות הנלוות אליהם, מעריך משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים כי חקלאים נדרשים להצטייד היתר ישראלי (או מה שקרוי "תיאום מוקדם") כדי להגיע לאדמות בשטח 13,900 דונם (1 דונם = 1,000 מ״ר). לדברי הרשויות, הגבלה זו נועדה להגן על מתנחלים מפני מתקפות פלסטיניות. בנוסף, 13,500 דונם סומנו כ"אזורי חיכוך" שבהם חשופים חקלאים לסכנת אלימות מצד מתנחלים, ובהם "הרשאה מוקדמת" מומלצת, אך אינה חובה.[8]

על סמך ממוצע של 11 עצי זית לדונם,[9] מעריכים כי יותר מ־300 אלף עצי זית ממוקמים בשטחים בשתי הקטגוריות של אדמות שהגישה אליהן מוגבלת. כמעט מחצית מהשטחים האלה ממוקמים בנפת שכם, אחריה בנפות סלפית (19%) וקלקיליה (18%), והיתר מתחלקות בין נפות רמאללה, חברון ובית לחם. כ־110 כפרים ועיירות פלסטיניים ממוקמים בקרבת השטחים המוגבלים והנפגעים.[10]

בעבר, פרק הזמן שהוקצה לחקלאים למסוק את עצי הזית שלהם הממוקמים בתוך התנחלויות או בקרבתן הוסכם במשא ומתן בין משרדי התיאום והקישור הישראליים והפלסטיניים. לאור הקפאת התיאום השנה, משרדי התיאום והקישור הישראליים קבעו באופן חד־צדדי את פרק הזמן שהוקצה לכל אזור, והפיצו את המידע בערוצים שונים. לרוב הקהילות ניתנה גישה לאזורים המוגבלים למשך יומיים עד ארבעה ימים. בימים האלה הגבירו כוחות ישראליים את נוכחותם בשטח. בסך הכול התנהלה הגישה לאזורים אלה באופן חלק, על פי לוח הזמנים שנקבע. כמה קהילות דיווחו כי ניצלו את הזדמנות גם לחרוש את אדמותיהן, מאחר שמוקדם יותר במשך השנה, בעונת החריש, הגישה אליהן הייתה חסומה, בעיקר בשל הגבלות בהקשר של COVID-19.

אלימות מתנחלים ממשיכה לפגוע במסיק הזיתים

במהלך אוקטובר-נובמבר 2020 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים ארבעים תקריות של אלימות מתנחלים שהיו קשורות למסיק הזיתים, שבהם נפגעו פלסטינים, ניזוקו עצים או נגנבו יבול או כלים על ידי אנשים שעל פי הסברה או הידיעה הינם מתחלים.[11] נתון זה משקף ירידה לעומת העונה הקודמת (48 תקריות); עם זאת, עונת המסיק בשנת 2019 הייתה שנת שיא במונחים של תנובה ובהתאמה גם של נוכחות חקלאים בשטח, לעומת השפל של השנה בתנובה, המקשה על השוואה.

 

בסך הכול נפגעו בעונת המסיק השנה 26 פלסטינים (לרבות 16 בעימותים עם כוחות ישראליים שהתערבו לאחר מתקפת מתנחלים); יותר מ־1,700 עצים הושחתו; ופלסטינים גילו שפירותיהם של כ־1,870 עצים כבר נמסקו, על פי הסברה בידי מתנחלים. כמו בשנים קודמות, גם השנה תועד מספר התקריות הגדול ביותר בנפות שכם (17) ורמאללה (10).

ראוי לציין ש־40% מהתקריות במהלך השנה החולפת (16) קרו בשטחים סגורים ליד התנחלויות, שגישת פלסטינים אליהם מוגבלת, כפי שפורט לעיל. ברוב המקרים האלה גילו חקלאים שעציהם ניזוקו או הוצתו, או שפירותיהם כבר נקטפו או נמסקו. 

באחת התקריות החמורות ביותר, ב־9 באוקטובר, אדם שעל פי הסברה הינו מתנחל הצית 600 עצי זית השייכים לחקלאים מהכפר ספא (נפת רמאללה), הממוקם ב"מרחב התפר" ליד ההתנחלות מודיעין עילית. בתקרית אחרת, ב־12 בנובמבר, חקלאים מהכפר סעיר (נפת חברון) נכנסו לאדמתם שליד ההתנחלות אספר, לאחר שקיבלו את ההרשאה הדרושה, וגילו כי פירותיהם של כאלף עצי זית נמסקו, וכי לכמה עצים אף נגרם נזק.

במקרים אחרים (שלא נכללו במניין התקריות) גילו פלסטינים כי ביוב שהוזרם מהתנחלויות, לרבות מאחזים, הציף את אדמתם וגרם נזק לעצים.

בכפר סבסטיה שבנפת שכם הרסו מי ביוב מההתנחלות שבי שומרון יותר מ־100 עצי זית. סאוסן עלוואן, מעין יברוד (נפת רמאללה) היא הבעלים של כ־30 דונם שעליהם נטועים עצי זית, בקרבת ההתנחלות עופרה, ואשר ניתן להגיע אליהם רק באמצעות "תיאום מוקדם": "מדי שנה אנחנו נכנסים לשטח ההתנחלות ומגלים שהעצים שלנו גוססים כי מי הביוב מההתנחלות מחלחלים אל האדמה שלנו. בזמן המוגבל שבו מותר לנו להגיע לשם אנחנו מנסים להטות את מי הביוב הלאה מהעצים וככה לפתור את הבעיה, אבל זה לא מספיק."

"עבורנו זה הלם להגיע לאדמה שלנו ולראות שכל עצי הזית שלנו נכרתו"

מאז 2013 מספק ארגון Première Urgence Internationale (PUI) תמיכה לחקלאים המבקשים להגיע לאדמותיהם ב"מרחב התפר" ובאזורי "תיאום מוקדם" ליד התנחלויות. בנוסף, מאז 2015 סיפק PUI לחקלאים תמיכה למחיה, לרבות סיוע במזומן לשכירת עובדים נוספים, חלוקה של ציוד חקלאי, והשנה כמיזם הרצה (פיילוט), מנערות עצי זית חשמליות שנועדו לסייע לחקלאים למסוק את הזיתים שלהם מהר יותר בימים הספורים שבהם יש להם גישה לאדמותיהם שליד התנחלויות. כן מספק PUI תמיכה כספית לחקלאים שנפגעו מאלימות מתנחלים. 

אחד החקלאים שהפיקו תועלת מהתמיכה של PUI הוא סעיד בן ה־60 מהכפר אל־מור׳ייר שבנפת רמאללה. בבעלותו של סעיד שטח אדמה בגודל 43 דונם ליד המאחז עדי עד. על פי הסברה, במשך השנים בוצעו מתקפות רבות נגד פלסטינים ורכושם על ידי מתנחלים ממאחז זה. אף שהמאחז הוקם ללא הרשאה ישראלית רשמית, בחלקו על אדמה בבעלות פרטית פלסטינית, הוא מצוי בתהליך "הכשרה" על ידי הרשויות.[12] 

בשנת 1982 נטע סעיד על אחת מחלקות האדמה שבבעלותו 600 עצי זית. במשך השנים הייתה אדמתו פעמים רבות יעד למתקפות שבהן נגנבו יבולים ועצים נכרתו, הוצתו והורעלו. בשנת 2002 לבדה תועדו שתי מתקפות. בפברואר יושרה אדמתו של סעיד בדחפור, וכמאתיים עצי זית נעקרו בה מן השורש או נגדעו. באוקטובר, כשהגיע לאדמתו ביום הראשון של מסיק הזיתים, גילה סעיד ש־120 עצי זית הושחתו במסורים חשמליים. מ־600 העצים שנטע במקור נותרו רק 15.

Sa’id with one of his vandalized trees from February 2020"עבורנו זה הלם להגיע לאדמה ולראות שכל העצים שלנו נכרתו," מסביר סעיד. "זה כמו למצוא את הבן שלך מת. אני פוחד שהם יכרתו הכול, קצת בכל פעם, כך שלא תהיה לי סיבה להגיע לאדמה שלי ואז יאסרו עלי ללכת לעבוד שם. זה הפשע הכי גדול."

ארגון PUI פיצה את סעיד ב־21,600 ש״ח, כ־80% משוויים של 120 מהעצים שלו. כן ניתנו לו מנערות זיתים כדי שבזמן הקצר שהוקצה לו יוכל למסוק את העצים שלו בחלקת אדמה אחרת, באזור המחייב "תיאום מוקדם". ברגע שיקבל גישה לחלקה האחרת שלו יוכל לטעת בה 400 שתילי זית חדשים שקיבל מארגון PUI.

סעיד מתאר את ה"תיאום המוקדם" כ"מוות איטי לאדמה שלנו", מפני שבדרך כלל הוא מורשה להגיע אליה רק ליומיים בעונת המסיק ויום אחד בעונת החריש.

"הסיוע ההומניטרי חשוב כדי למתן את ההפסדים שלי ושל חקלאים אחרים. אבל מה שדרוש כעת הוא מענה משפטי חזק יותר, כדי שנקבל גישה טובה יותר לאדמה, במטרה למנוע את הכרזתה כ'אדמת מדינה' כי אז לא תהיה לנו גישה אליה."


[1] תיאום זה חודש ב־17 בנובמבר, כשמסיק הזיתים כמעט הסתיים.

[2] בין 80 ל־100 אלף משפחות מסתמכות על יבול הזיתים להכנסתן, לרבות מספר רב של עובדים ללא הכשרה ויותר מ־15% מהנשים העובדות. ראו:

PALTRADE, The State of Palestine National Export Strategy: Olive Oil Export Strategy 2014 – 2018

לדברי PALTRADE, בשנים טובות שוויו של כל תת־ענף הזיתים, לרבות שמן זית, זיתים למאכל, זיתים כבושים וסבון, הוא בין 160 ל־191 מיליון דולר.

[3] לפי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי "יש דין", מתוך 273 חקירות משטרה שנערכו בין 2014 ל־2019 והגיעו לשלב סופי, רק 25, שהן 9%, הובילו להעמדת העבריינים לדין, ואילו 248 החקירות הנותרות נסגרו בלא הגשת כתב אישום. מבין אלה, יותר מ־70% נסגרו בעילת "עברין לא נודע", או "חוסר ראיות מספיקות", "המעידות על כך שהמשטרה מצאה שבוצעה עבירה אך כשלה באיתור חשודים במעשה או בגיבוש ראיות מספיקות להעמדה לדין". יש דין, "אכיפת חוק על ארחים ישראלים בגדה המערבית", ינואר 2020.

[4] בצפון הגדה המערבית, האדמות שבין גדר ההפרדה לבין קו הירוק הוכרזו כשטח צבאי סגור באוקטובר 2003. בינואר 2009 הורחבה הגדרת השטח הסגור והוחלה על כל או חלק מן השטחים שבין גדר ההפרדה לבין קו הירוק בנפות סלפית, רמאללה, בית לחם וחברון, וגם על שטחים שונים בין גדר ההפרדה לגבול שטח השיפוט של עיריית ירושלים, כפי שהגדירה אותו ישראל. לפי הערכת המוקד להגנת הפרט, "מרחב התפר" משתרע על פני יותר מ־121,255 דונם, ו־70,530 דונם מתוכם הם אדמות בבעלות פרטית.

[5] שיעור האישורים להיתרים עבור "צרכים אישיים" במרחב התפר, המתירים לנושאם לבצע עבודה חקלאית, גבוה משמעותית מנתון זה, ובשנת 2020 היה כ־90% - 3,500 בקשות שאושרו מתוך 3,822 בקשות בסך הכול.

[6] לפרטים נוספים על המתודולוגיה ששימשה לאיסוף נתונים ראו: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, הירחון ההומניטרי, פברואר 2014, פגיעת גדר ההפרדה בפריון החקלאי בצפון הגדה המערבית.

[7] כמה מהמטעים האלה ממוקמים בתוך השטחים המגודרים של התנחלויות או בין גדר ההפרדה לבין קו הירוק, כך שכדי להגיע אליהם חקלאים נדרשים לעבור דרך שער. במקרים אחרים אין מכשול פיזי, וההגבלות קבועות בצווים צבאיים ובנהגים.

[8] הרשויות הישראליות הסבירו את ההבחנה בין שני סוגי אזורים אלה בתגובתן לעתירה שהוגשה לבג״ץ ב־2019: מבוססת על פסיקה המהווה ציון דרך, שניתנה על ידי בג״ץ ב־2006: בג״ץ 9593/04, רשאד מוראד ואח׳ נ׳ מפקד כוחות צה״ל ביהודה והשומרון.

[9] ההערכות נמסרו על ידי ארגון המזון והחקלאות של האו״ם.

[10] בחישוב זה נכללו כל היישובים במרחק של פחות מקילומטר מהשטח שהגישה אליו מוגבלת.

[11] תקריות של הפחדה, הסגת גבול ומניעת גישה שלא הסתיימו בנפגעים או באובדן רכוש לא נכללו במניין זה.

[12] עתירה שהגישו פלסטינים וארגוני זכויות אדם ישראליים לבג״ץ כדי לעצור תהליך זה עדיין תלויה ועומדת (בג״ץ 825/19, ראש מועצת הכפר תורמוסעיא ואח׳ נ׳ שר הביטחון ואח׳).

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית