מספר שיא של הריסות ועקירות בגדה המערבית במהלך שנת 2016

נתוני ההריסות בינואר 2017 גבוהים מן הממוצע החודשי לשנת 2016

אמל, גיסותיה וילדיהן מקבלים טיפול במרפאה הניידת באל־מרכז / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

במהלך ינואר 2017 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים את הריסתם, על ידי הרשויות הישראליות, של 140 מבנים, הריסות שגרמו לעקירתם של כ־240 פלסטינים ופגעו ב־4,000 פלסטינים נוספים. מספר המבנים שנהרסו במהלך החודש הראשון של השנה היה גבוה ביותר מ־50% מהממוצע החודשי של המבנים שנהרסו בשנת 2016 (91). כל ההריסות הללו בוצעו בשטח C ובירושלים המזרחית בנימוק של היעדר היתרי בנייה, אף שלפלסטינים כמעט בלתי אפשרי להשיג היתר כזה.

בתקרית הגדולה ביותר, שהתרחשה ב־3 בינואר, נהרסו כמעט חמישים מבנים בקהילת הרועים הפלסטינית ח׳רבת טאנא (נפת שכם). הייתה זו תקרית ההריסה החמישית שחוותה קהילה זו מאז תחילת 2016. ח׳רבת טאנא ממוקמת בתוך שטח שהוגדר כשטח אש לצורך אימונים צבאיים ישראליים. שטחי אש הם שטחים סגורים המהווים כ־30% משטח C ומתגוררים בהם יותר מ־6,200 פלסטינים פגיעים וחלשים, שרבים מהם התגוררו בהם קודם להגדרתם כשטחים סגורים.

ב־11 בינואר הרסו הרשויות הישראליות חלקים של דרך עפר המקשרת אדמה חקלאית בשטח C עם קהילת אל־בּוּוֵייבּ (נפת חברון), כך שכעת אינה נגישה לכלי רכב, ופגעו במחייתם של כ־3,000 בני אדם החיים באזור מסאפר בני נעים (נפת חברון).

בירושלים המזרחית, בעקבות פיגוע הדריסה ב־4 בינואר שבו נהרגו ארבעה חיילים ישראלים ונפצעו 15 חיילים נוספים, נקטה עיריית ירושלים מספר צעדים בשכונת ג׳בל אל־מוכבר, שבה התגורר המבצע. אלה כללו הריסת 11 מבנים שלא שימשו למגורים, בנימוק של היעדר היתרי בנייה, ומסירת "התראות" לכשמונים מבנים בגין "הפרות" תכנון ואיזור. אומדן ראשוני שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים מצביע על כך שעד 240 משקי בית (כ־1,200 בני אדם) המתגוררים במבנים אלה עלולים למצוא עצמם בסכנת עקירה אם אכן ייושמו אמצעים נוספים בעקבות ההתראות.

כמעט 1,100 מבנים נהרסו בשנת 2016

במהלך שנת 2016 הרשויות הישראליות הרסו או תפסו 1,093 מבנים בבעלות פלסטינית ברחבי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, גרמו בכך לעקירתם של יותר מ־1,600 פלסטינים, כמחציתם ילדים, ופגעו במחייתם של יותר מ־7,000 פלסטינים אחרים. נתונים אלה כמעט כפולים מהנתונים לשנת 2015 והם הגבוהים ביותר מאז 2009, השנה שבה החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לעקוב באופן שיטתי אחר הריסות.

ברובם הגדול, מבנים אלה שכנו בשטח C ובירושלים המזרחית ונהרסו או נתפסו בגין היעדר היתר בנייה ישראלי. היתר נהרסו לשם ענישה או במהלך מבצעים צבאיים. כמעט 30% (308) מהמבנים שנהרסו ב־2016 היו מבנים במימון תורמים שניתנו כסיוע הומניטרי. הנתון גבוה כמעט פי שלושה מהנתון לשנת 2015 (108 מבנים), ושווי הסיוע שנהרס או נתפס מוערך ביותר מ־655 אלף אירו.

יותר מ־63% מהמבנים שנהרסו או נתפסו במהלך השנה היו בקהילות רועים ו/או בדואים פלסטיניות בשטח C, בהם 283 מבנים שניתנו כסיוע הומניטרי. הריסת בתים ומקורות מחיה, בשילוב עם הגבלות גישה, היעדר שירותים נאותים, אלימות מתנחלים, אימונים צבאיים ותוכניות העברה יוצרת סביבה כופה ומציבה את הקהילות החלשות והפגיעות הללו בסכנה של העברה בכפייה (ראו מקרה מבחן על גישה לטיפול רפואי בדרום נפת חברון).

ב־2016, 17% מהמבנים שנהרסו או נתפסו (190) היו בירושלים המזרחית. נתון זה גדול פי שניים ויותר מהנתונים לשנת 2015, והוא הגבוה ביותר מאז שנת 2000.

על פי נתונים חדשים שהתקבלו מן המנהל האזרחי הישראלי, בסוף 2016 היו כ־12,500 צווי הריסה סופיים שניתנו נגד מבנים בבעלות פלסטינית ברחבי שטח C וטרם בוצעו.[1] צווים מסוימים ניתנו עוד בשלהי שנות השמונים. לצווים אין מועד פקיעה וניתן ליישמם בכל זמן שהוא. כן מצביעים הנתונים על כך שכמעט רבע מהצווים הללו (יותר מ־2,900) מעוכבים בשל הליכים משפטיים מול המנהל האזרחי הישראלי או בתי משפט ישראליים.[2] ב־2016 קיבלו יותר ממאה מבני סיוע שהוקמו במימון תורמים צווי הריסה, הפסקת עבודה וגירוש, או התראות בעל פה.

כמו כן, על פי נתונים המנהל האזרחי הישראלי, במחצית הראשונה של 2016 הוגשו 428 בקשות להיתרי בנייה בקהילות פלסטיניות בשטח C, שמתוכן נענו 391 (91%) בסירוב. על פי דיווחים, רובן של 37 הבקשות שאושרו ניתנו באופן עצמאי על ידי הרשויות הישראליות עבור אחד מאתרי ה"העברה" המתוכננים עבור קהילות בדואיות פלסטיניות, ולא כמענה לבקשה פלסטינית.

מבנים פלסטיניים שנהרסו/נתפסו (ממוצע חודשי)

אמצעים שישראל נוקטת פוגעים בגישה למרפאות ראשוניות בקהילה בדרום נפת חברון

ב־13 בדצמבר 2016 תפסו הרשויות הישראליות קרוואן בקהילת אל־מִרכּז שבאזור מסאפר יטא בנפת חברון, ובסוף ינואר הוציאו צווי הפסקת עבודה נגד שני קרוואנים דומים בקהילות השכנות, אל־פָחֵ׳ית ואל־מָגָ׳אז, כולם בנימוק של היעדר היתר בנייה. את הקרוואנים סיפק ארגון בינלאומי לא ממשלתי על מנת שישמשו כמרפאות ראשוניות בקהילה, בהפעלת צוות רפואי נייד המבקר בקהילות פעם בשבוע.[3]

הגדרתו של שטח זה כשטח אש לאימונים צבאיים ישראליים (שטח אש 918) מקשה מאוד על תושביהן של 12 קהילות הרועים (שאוכלוסייתן מונה 1,300 נפש) הממוקמות בתוכו להגיע לשירותים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. "החיים באל־מִרכּז קשים מאוד. איננו יכולים לנוע באופן חופשי ואנחנו מתמודדים עם הטרדות של חיילים ומתנחלים. ביקשנו ממשרד הבריאות הפלסטיני לספק לנו שירותי בריאות כל השנה. בני נכה וקשה לנו להשיג את השירותים שלהם הוא זקוק," אמר תושב אל־מרכז לארגון הבריאות העולמי.[4]

כשמשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים ביקר בקהילת אל־מִרכּז ב־11 בינואר 2017, היום שבו מגיע הצוות הרפואי לביקור השבועי בן השעתיים, הצטופפו בחדר המשמש כמרפאה חלופית כ־15 נשים וילדים שהמתינו לטיפול. החדר היה קטן מאוד ומרוהט בצמצום: כמה כיסאות, שני שולחנות ומיטה אחת, בלא כל פרטיות שהיא. לא היו בו כיור או מתקן מים לשטיפת ידיים. אחת המטופלות, אישה קשישה, התלוננה ששירותי רפואה הניתנים שעתיים בשבוע אינם מספיקים וכי מאוד קשה ומסוכן להגיע לעיירה הסמוכה, יטא. "בשבוע שעבר חליתי ונאלצתי לשכב במיטה בלי טיפול במשך ימים שלמים. כשהמצב שלי החמיר נאלצתי לנסוע ליטא", אמרה. "הכביש ליטא משובש, אין תחבורה ציבורית והשטח קשה למעבר, במיוחד בחורף. המכוניות ישנות ונתקעות בבוץ. אתה חושש שתתעכב, תישלח חזרה או שהצבא הישראלי יחרים את המכונית שלך."[5]

בין הממתינים בחדר היו גם שתי נשים מהקהילה השכנה, אל־חלאווה, שהגיעו עם ארבעה ילדים, בהם תינוק בן שבעה חודשים. הנשים וילדיהן, בליווי חמיהן, נאלצו ללכת ברגל יותר משעה כדי להגיע למרפאה. אצל אחת מהן, אמל, אם לשניים, אובחנה לפני שנתיים זאבת אדמנתית מערכתית, מחלה כרונית אוטו־אימונית שתסמיניה כוללים נפיחות ונזק למפרקים, לכלי דם, לכליות, ללב ולריאות. "ההליכה עייפה אותי ואת הילדים. בדרך נאלצנו לעצור כדי לנוח. לא קל לנו להגיע לפה. הלוואי שהייתה לנו גישה לטיפול רפואי יותר מפעם בשבוע ושהטיפול היה זמין לנו גם באל־חלאווה," אמרה אמל. "בימים גשומים לוקח יותר משעתיים להגיע לפה; לפעמים אנחנו פשוט לא באים," אמר ג׳מיל, חמיה של אמל. "אין לנו מכונית והמרפאה מרוחקת. אמל סובלת ממחלות רבות: בעיות כליות וספירת טסיות נמוכה, והיא צריכה לקבל תרופות באופן סדיר."


[1]  המידע מבוסס על שכבה של מערכת מידע גיאוגרפית (GIS) שארגון "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" השיג מן המנהל האזרחי הישראלי מכוח חוק חופש המידע הישראלי.

[2]  למידע נוסף על צווי הריסה בשטחC  ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "סכנה מרחפת: צווי הריסה בשטח C של הגדה המערבית", ספטמבר 2015.

[3]  לפני הקמת המרפאות בקרוואנים, קיבלו תושבי מסאפר יטא שירותים רפואיים משתי המרפאות הממוקמות בקהילות גִ׳ינְבָּא ופָחִ׳ית. המרפאות הללו היו אוהלים משוללי תשתיות בסיסיות למתן שירותים רפואיים.

[4]  למידע נוסף על הקהילות של מסאפר יטא ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, מאי 2013, "מקרה מבחן: קהילות מסאפר יטא, החיים בשטח אש"

[5]  סכנת החרמה של מכוניות נובעת מכך שתושבים מסוימים מחזיקים ברשותם מכוניות שאינן רשומות.