פורסם ביום 5 אוקטובר 2020
 במסגרת  

הידרדרות במצב בריאות הנפש ברצועת עזה

עלייה במספר ההתאבדויות, במיוחד בקרב צעירים

מאמר זה נמסר על ידי כוח המשימה לענייני הגנה

מספרן המטריד של התאבדויות בחודשים האחרונים מדגיש סוגיה גדלה והולכת בתחום בריאות ציבור בשטח הפלסטיני הכבוש, ובמיוחד ברצועת עזה. על פי דיווחים, מאז תחילת שנת 2020, 24 בני אדם[1] בהם ארבע נשים וחמישה ילדים, שלחו יד בנפשם, לעומת 22 התאבדויות שדווחו בכל שנת 2019. סביר להניח שנתונים אלה אינם משקפים את מלוא היקף הבעיה בשטח הפלסטיני הכבוש, שבו ההתאבדות אפופה בסטיגמה חברתית, "בושה" ו"חטא", וכן בהשלכות משפטיות אפשריות.[2] קיים מחסור ברור בתיעוד מהימן של מקרי התאבדות, ולעיתים קרובות התאבדויות מסווגות כ"תאונה". לדברי ארגון הבריאות העולמי, על כל בגיר שמת כתוצאה מהתאבדות עלולים להיות יותר מ-20 אחרים המנסים לשלוח יד בנפשם.[3]

AISHA association for Women and Child Protection group session. Photo by AISHA

התאבדותו, על פי דיווחים, של ס' א' ביולי 2020 הסבה את תשומת הלב למצב עמו מתמודדים צעירים רבים בעזה. ס' א', צעיר בן 23, בוגר אוניברסיטה ופעיל שיסד את תנועת "אנו רוצים לחיות",[4] שלח על פי דיווחים יד בנפשו בשל התסכול שחש לנוכח עתידו ובשל מצוקה כספית קיצונית. על פי דיווחים, בעקבות התאבדותו שלחו שלושה פלסטינים אחרים בעזה יד בנפשם, ועוד שלושה ניסו להתאבד ב-24 השעות שלאחר מותו.

תגובה שפרסמה תנועת "אנו רוצים לחיות" מיטיבה לתמצת את רוח הפעילות הנרחבת ברשתות החברתיות בעקבות התאבדותו של ס' א': "צעירים בעזה מתאבדים מפני שאיבדו כל תקווה שלמישהו אכפת מהם. הם איבדו תקווה מפני שהורים פלסטינים אינם מסוגלים לתת מענה לצרכים של ילדיהם. הם איבדו תקווה מפני שכשהם מסיימים את לימודיהם באוניברסיטה הם אינם יכולים למצוא עבודה. אנשים צעירים איבדו תקווה מפני שהם אינם יכולים להרשות לעצמם להינשא אלא כשהם בסוף שנות השלושים לחייהם; במקום זאת הם נאלצים להישאר בבית, להמשיך לבקש מעט כסף מהוריהם ולהרגיש חסרי תועלת."

ד"ר מוסטפא אל-מסרי עם יצירת אמנות מעשה ידיו של מטופל ששרד ניסיון התאבדות.ד"ר מוסטפא אל-מסרי, מפקח קליני ומאמן סגל בעמותת עאישה להגנת האישה והילד, שעבד עם נפגעי טראומה ברחבי העולם בהקשרים מוכי סכסוך, מסכים. "אנו רואים צעירים מדברים עם חבריהם על התאבדות, מוקסמים ממנה, דנים בשיטות התאבדות ברשתות החברתיות. ההתאבדות נחשבה בעבר לטאבו בחברה הפלסטינית, כך ששינוי זה מראה את ההשלכות של חשיפה ארוכת טווח לדחק (סטרס). דחק כרוני משנה את השקפת החיים שלך."

ד"ר אל-מסרי מודאג במיוחד מהשינויים שהוא רואה בעמידותם של בני האדם בעזה. "העזתים עמידים, יודעים לגייס יצירתיות לפתרון בעיות." הוא רואה כיצד עמידות זו מתפוררת ומגבירה בעיות התנהגותיות בקרב צעירים וילדים.

מדאיג במיוחד השיעור הגבוה של התאבדויות בקרב אנשים צעירים.[5] על פי מחקר שנערך ב-2017 רבע מהתלמידים הפלסטינים בכיתות ז'-ט' שקלו התאבדות, והסבירות לדיווחים על מחשבות אובדניות גבוהה בקרב בנים יותר מאשר בנות.[6] עמותת עאישה זיהתה דפוסים דומים: כ-30% מבני האדם בגילים 50-18 שעימם עבדה העמותה בשנת 2020 דיווחו על מחשבות אובדניות, ו-7% ניסו לשלוח יד בנפשם.

הגורמים למשבר בריאות הנפש בעזה

סוגיות נפשיות ופסיכו-חברתיות מהוות את אחת הבעיות הגדולות ביותר, ואלה הזוכות להכרה המועטה ביותר בשטח הפלסטיני הכבוש. ממצאי המחקר שנזכר לעיל, משנת 2017, מצביעים על כך שנטל ההפרעות הנפשיות בשטח הפלסטיני הכבוש הוא הכבד ביותר בכל אזור מזרח הים התיכון, היכן ששיעור ההפרעות הנפשיות בכל מדינה גבוה מאשר הממוצע העולמי.[7] הפרעות נפשיות שכיחות כוללות הפרעות דיכאון וחרדה. כן סביר להניח שהפרעות נפשיות אחרות, לרבות סכיזופרניה, הפרעה אפקטיבית ונוירוזה, לא יזכו לטיפול ולדיווח מספיקים.

על פי המחקר, הגורמים העיקריים להידרדרות בבריאות הנפשית בעזה הם סבבי אלימות חוזרים ונשנים, המצור המתמשך, תנאי החיים המידרדרים, לרבות העוני הגובר, ותחושת חוסר תקווה. אף שהמשפחה המורחבת היוותה באופן מסורתי מנגנון התמודדות חשוב בחברה הפלסטינית, העוני הגובר השית על משפחות נטל כבד מנשוא ושחק את עמידותן – גורם מרכזי לבעיות נפשיות בקרב ילדים בעזה.[8]

להפגנות "צעדה השיבה הגדולה", שהתקיימו בין 2018 ל-2019, נודעה תחילה השפעה חיובית על בריאות הנפש משום שהן הפיחו תחושה של עשייה, תקווה, והתגייסות חסרת תקדים של הקהילה.[9] ברם, הנטל הכבד של מוות, נכות וטראומה, שאליו היתווסף הכישלון המובחן להשיג שיפור ממשי בתנאי החיים של הפלסטינים בעזה, מחקו מאז השפעה זו.[10]

המחיר שההפגנות גבו מילדים היה מזיק במיוחד; מחקר שערכה מועצת הפליטים הנורבגית מצא כי אצל 68% מתלמידי בית הספר בשטחים שבקרבת גדר המערכת של ישראל, שבהם נערכו הפגנות "צעדת השיבה הגדולה", ניכרו סימנים ברורים לדחק פסיכו-חברתי. כפי שמציין ד"ר אל-מסרי, "עבדתי במדינות אחרות, כמו קמבודיה, אבל שם היו תהליך מדיני ותמיכה בינלאומית שהשרו תקווה. כאן אנחנו פשוט עוזרים לאנשים להמשיך לנשום."

COVID-19

ההגבלות הנרחבות בשל מגפת COVID-19 וההידרדרות הכלכלית הנובעת מהן החריפו לאחרונה את המצב – ספקי שירותים בתחום בריאות הנפש מדווחים על עלייה חדה בפניות לקווי חירום ובביקוש לייעוץ טלפוני מאנשים המאיימים לפגוע בעצמם, וכן על מצוקה פסיכו-חברתית באופן כללי.[11] עמותת "סאווה", המפעילה קווי חירום לתמיכה נפשית ופסיכו-חברתית ולנפגעי אלימות מבוססת-מגדר ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש, דיווחה על עלייה של 35%-30% בפניות הטלפוניות ביוני-יולי, לעומת מאי. גם ספקי שירותים בתחום התמיכה הנפשית והפסיכו-חברתית בעזה נאלצו לפתח במהירות שיטות להגיע מרחוק לאנשים, שחלקן מופעלות 24 שעות ביממה.[12]

קיים חשש גובר בשל גאות באלימות מבוססת-מגדר במשפחה, בהקשר של הסגרים הקשורים למגפה והמצוקה החברתית-כלכלית הגוברת. לדברי ד"ר אל-מסרי, "כאן ב'עאישה' אנחנו רואים אלימות מבוססת-מגדר, אלימות מצד בני זוג או ילדות הנחשפות לאלימות. נשים וילדות במספרים גדלים והולכים פונות למרפאה בשל הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעות חרדה וסוגים שונים של מחלות הקשורות לדחק."

המרכז לענייני נשים דיווח גם הוא על עלייה באלימות מבוססת-מגדר, לרבות אלימות מילולית, גופנית, פסיכולוגית ומינית, וכתוצאה מכך עלייה בפחד, מתח, התמרמרות ודחק פסיכולוגי.[13] בין ינואר לספטמבר 2020 תועדו בשטח הפלסטיני הכבוש 24 מקרים מדווחים של רצח נשים, נתון זהה למספר בכל שנת 2019. נשים רבות בעזה רואות בהתאבדות "מוצא" ממצבן המדוכא במיוחד בחברה, ומהיעדר כל אפשרות שהיא להימלט מהאלימות והלחצים בבית. בנוסף, לחיים בחברה שמרנית, שבה דיבור בפתיחות על עניינים פרטיים כמו אלימות במשפחה נחשב לטאבו, יכולות להיות השלכות שליליות קשות על בריאותן הנפשית של נשים.

מערכת הזקוקה בדחיפות לרפורמות

"טראומה, וכן דחק וחרדה מורכבים, הם הבסיס לחלק ניכר מהעבודה כאן בעזה," מסביר ד"ר אל-מסרי. "הדחק שחווים האנשים כאן הוא ארוך-טווח וממשיך לגדול מדי שנה. והוא ייעלם רק לאחר שהגורמים שבשורשו יטופלו."

לנוכח הצורך הגובר מערכת בריאות הנפש זקוקה בדחיפות לרפורמה. באופן ספציפי, המערכת אינה מפותחת דיה, לעיתים קרובות אינה נגישה לזקוקים לטיפול, ואין לה המשאבים הנאותים, לרבות משאבי אנוש. מנגנון ההפניות ירוד, המחסור בתרופות הוא כרוני,[14] והמבנים החברתיים, החיוניים לשיפור הנגישות, נעשים שבריריים יותר ויותר וזקוקים לבנייה ולחיזוק.

כן דרושה השקעה מהירה בתחומים מרכזיים המותווים בבירור בתוכנית המענה הלאומית והממשלתית לפיתוח המגזר ההומניטרי (יולי 2020). לרפורמות בתחום הבריאות, שזוהו באסטרטגיית התמיכה הנפשית והפסיכו-חברתית הממשלתית, דרושות מחויבות ופעולה מהותיות וממושכות. אלה כוללות: תמיכה ופיתוח של שירותי בריאות הנפש בקהילה, לרבות שירותי שיקום פסיכו-חברתי, ושירותים עבור שורדות אלימות מבוססת-מגדר; שילוב של בריאות הנפש במתקני רפואה (מתקני רפואה ראשונית ובתי חולים כלליים); חיזוק בריאות הנפש בבתי הספר; ופיתוח אסטרטגיה רב-תחומית למניעת התאבדויות שתחזק את תהליכי האיתור, הטיפול והפנייה עבור מי שמנסים לשלוח יד בנפשם בעזה.

במקביל דרושה גם עבודה ברמת הקהילה, לבניית מודעות בדבר השכיחות של בריאות נפשית ירודה, ולשינוי הנורמות והתפישות החברתיות המונעות מאנשים לבקש הגנה מפגיעה או תמיכה בגין בעיות נפשיות. כבוד המשפחה, על-אף חשיבותו בחברה הפלסטינית, עלול למנוע מבני אדם לדבר ולבקש עזרה כשהם חווים אלימות, דיכאון ומחשבות אובדניות. בדומה לכך, דרושה גם עבודה רבה כדי לתמוך במי שמחובתם לטפל בנושא, ולעודד אותם לבנות בדחיפות מערכת בריאות נפש מקפת שתטפל בצרכי בראות הנפש הגדלים והמורכבים.

תוכנית המענה ההומניטרי לשנת 2020 מדגישה את החשיבות של רווחה נפשית ופסיכו-חברתית, ואת הצורך במענה מיידי. את ההתערבויות בנושא תמיכה נפשית ופסיכו-חברתית, שמכסות מטבען תחומים מרובים, פיתחו ותיאמו כוחות המשימה לענייני הגנה/הגנת הילד, בריאות וחינוך. בסך הכול, תוכנית המענה ההומניטרי כוללת 22 מיזמים המתוקצבים בסכום של כמעט 21 מיליון דולר, ואשר מטפלים בצורכי התמיכה הנפשית והפסיכו-חברתית של נשים וילדים, שורדות אלימות מבוססת-מגדר, פצועים, חולים כרוניים, בני אדם עם מוגבלויות וקשישים, כולם פגיעים וחלשים. אלא שרמות המימון המוגבלות פגעו ביכולת ליישם את המיזמים האלה. עד לסוף ספטמבר 2020 מומנו רק שני מיזמים (שניהם בעזה) בשווי כולל של 3.5 מיליון דולר – משמע הדבר שפחות מ-17% מסך הסכומים המבוקשים אכן גויסו.

לבסוף, אף שהרפורמות המוסדיות והסיוע ההומניטרי יכולים לשפר את הטיפול הניתן לאנשים הזקוקים לתמיכה נפשית ופסיכו-חברתית, צופים כי שכיחותן של הבעיות הנפשיות תרד רק עם שיפור אמיתי בתנאי החיים. לשם כך דרושות החלטות מדיניות משמעותיות, לרבות הסרת המצור, הפסקת מעשי האיבה וסיום הפילוג הפלסטיני מבית.


[1] Al Mezan Centre for Human Rights (as at 10 September 2020).

[2] Suicide is banned under both Sharia law and the Palestinian Penal Code. Those attempting suicide, or aiding or abeting such a person, may be subject to criminal prosecution.

[3] WHO, Preventing Suicide: A Global imperative, 2014.

[4] The movement protests against the grim economic and employment situation in the Gaza Strip.

[5] The terminology regarding suicide has not been standardized. See: De Leo D, Burgis S, Bertolote JM, Kerkhof AJ, Bille-Brahe U. Definitions of suicidal behavior: lessons learned from the WHO/EURO Multicentre Study. Crisis 2006;27(1):4e15.

[6] Itani, T., Jacobsen, K. H., & Kraemer, A. (2017). Suicidal ideation and planning among Palestinian middle school students living in Gaza Strip, West Bank, and United Nations Relief and Works Agency (UNRWA) camps. International journal of pediatrics and adolescent medicine, 4(2), 54-60.

[7] Charara, Raghid, et al: The burden of mental disorders in the eastern Mediterranean region, 1990-2013." PloS one 12.1 (2017): e0169575.

[8] A Decade of Distress: The harsh and unchanging reality for children living in the Gaza Strip (2018) Save the Children

[9] Health and Human Rights Journal, June, 2020.

[10] Two years on: people injured and traumatized during the “Great March of Return” are still struggling, The Humanitarian Bulletin, March 2020.

[11] OCHA, COVID19 Situational Reports May-July 2020.

[12] The MHPSS Working Group is currently undertaking a survey to map all hotline providers to strengthen coordination and service coverage.

[13] Juzoor, UNFPA, Haya programme, GBV SC, Impact of the COVID19 Outbreak and Lockdown on Family Dynamics and Domestic Violence in Palestine - June 2020, 2020

[14] Including some psychotropic drugs in short supply.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית