פורסם ביום 22 יוני 2020
 במסגרת  

ללא הגנה: התרבו המתקפות של מתנחלים על פלסטינים בעיצומה של התפרצות COVID-19

ב־16 באפריל הכו מתנחלים את עיסא קטש בן הארבעים ואת אחִיו ופצעו אותם בעת שבילו עם משפחותיהם בפיקניק ביער מחוץ לכפר ג׳יביא (מצפון לרמאללה). "לאחד המתנחלים היה רובה ולאחר היה גרזן", סיפר עיסא. "אחי מוסא הצליח לברוח כדי להזעיק עזרה... אני הייתי מוטל במשך זמן מה על האדמה, פצוע, ואז המתנחלים התחילו לגרור אותי אל מחוץ לשטח... אבל אז הגיעו חיילים ישראליים, שחררו אותי, אבל נתנו למתנחלים להסתלק." פאטמה קטש, אמו בת השבעים של עיסא, הייתה עדה לאירוע. לדבריה, "כולנו היינו מזועזעים ומבוהלים... הילדים עדיין סובלים מסיוטים."

מוסא קטאש לאחר שהוכה"הרופא שבדק אותי בבית החולים ברמאללה אמר לי שעצב בזרוע שלי ניזוק מהמכות ושצריך לנתח אותי", המשיך עיסא. "אבל ניתוחים נדחו בגלל הסגר של הקורונה [...] סגל בית החולים שלח אותי ואת אחי לחמישה ימים במרכז בידוד, כי באנו במגע גופני המתנחלים, ואחר כך שלחו אותנו לבידוד ביתי למשך עוד עשרה ימים."

בחמשת החודשים הראשונים של 2020 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 143 מתקפות המיוחסות למתנחלים, כולל 38 אירועים שבהם נפצעו פלסטינים ו־105 אירועים שנגרם בהם נזק לרכוש פלסטיני.[1] 63 פלסטינים נפצעו בתקריות אלה, כולל 13 ילדים, ונזק נגרם ליותר מ־3,700 עצים ושתילים, גידולי שדה שונים וכן ליותר ממאה כלי רכב, בנוסף לרכוש אחר.

כ־55% מכלל התקריות בתקופה זו (79 מתוך 143) תועדו בחודשים מרס ואפריל, במקביל להתפרצות מגפת COVID-19. המגפה החריפה את מצוקתן של קהילות חלשות ופגיעות מלכתחילה, שנפגעו מהגבלות תנועה ומאמצעי הריחוק הפיזי שהטילו הרשויות הפלסטיניות והישראליות במאמצים להכיל את המגפה.

בממוצע חודשי, היקף התקריות מאז תחילת 2020 זהה להיקפן בשנת 2019 (28 תקריות) אבל גבוה בהרבה מהנתונים המקבילים שתועדו בין 2015 ל־2018 (ראו תרשים).

תקריות של אלימות מצד מתנחלים שבהן נפצעו פלסטינים או נגרם נזק לרכוש פלסטיני

באותה תקופה דיווח ארגון ישראלי לא ממשלתי על 212 תקריות שבהן יידו פלסטינים אבנים (90%) או בקבוקי תבערה ובקבוקים אחרים (10%) על כלי רכב בעלי לוחיות רישוי ישראליות שנסעו בכבישי הגדה המערבית. בתקריות אלה נפצעו על פי דיווחים אלה 21 ישראלים באופן קל ונגרם נזק ליותר ממאתיים כלי רכב.[2] רוב רובן של המתקפות הפלסטיניות (118) התרחשו בחודשים ינואר ופברואר, ובין מרס למאי נצפתה ירידה במספרן.

מוקדי אלימות מתנחלים

בחמשת החודשים הראשונים של 2020, אחד ממוקדי אלימות המתנחלים היה מאחז שהוקם לפני כשנתיים כחוות בקר ממזרח להתנחלות חלמיש (נפת רמאללה). תושבי שלושה כפרים פלסטיניים בקרבתו ­– ג׳יביא, כובר ואום ספא – מספרים כי התנחלות זו הפכה מקור לאלימות שיטתית, שגברה בשנה החולפת, וכי היא מטילה עליהם אימה.

בנוסף על התקרית שבה נפצעו האחים קטש ליד ג׳יביא, ב־7 באפריל שלושה מתנחלים חמושים, שעל פי דיווחים מתגוררים בהתנחלות זו, היכו ופצעו שני אחים פלסטינים מהכפר כובר בעת שהשניים חרשו את אדמתם. לאחר מכן אזקו את שני הפלסטינים ולקחו אותם בכפייה להתנחלות והחזיקו אותם בתוכה במשך שעות אחדות עד לבואם של חיילים ששחררו אותם.

נאג׳י תנאתרא, מאום ספא, סיפר למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים:

נאג׳י תנאתרא באמבולנס שבו פונה לבית החולים"ב־24 במרס, בזמן שהייתי בבית, שכן התקשר ואמר שמתנחלים רועים את הפרות שלהם על האדמה שלי. מיהרתי לשם כדי להגן על עצי הזית שלי ומצאתי את עצמי מוקף בארבעה מתנחלים. אחד מהם הרביץ בגרזן על הראש ועל הגב, ואיבדתי את ההכרה. נשברה לי הגולגולת. לא הייתי נשאר בחיים אלמלא אנשים מהכפר, שהגיעו מהר והזעיקו אמבולנס. אף שהרופאים בבית החולים לא הסכימו לשחרר אותי, עזבתי את בית החולים אחרי ארבעה ימים כי פחדתי מקורונה... עכשיו עונת החריש, אבל אף אחד לא מעז לעבד את האדמות שלו ליד ההתנחלות".

במונחים של נזק לרכוש חקלאי, התקריות עם ההשלכות הקשות ביותר תועדו באזור ההתנחלות גוש עציון, ממערב לבית לחם, וליד המאחז עדי עד, מצפון־מזרח לרמאללה: יותר מ־60% מ־3,700 העצים שהושחתו בין ינואר למאי היו ממוקמים בשני אזורים אלה. הפגיעה הקשה ביותר באזור גוש עציון הייתה בחקלאים מהכפר אל־ח׳דר, ובאזור השני מי שסופגים את עיקר הפגיעה הם תושבי הכפרים אל־מור׳ייר ותורמוסעיא. אף שמאחז עדי עד הוקם בלא אישור ישראלי רשמי, בחלקו על אדמה בבעלת פרטית פלסטינית, נכון לעכשיו הרשויות מטפלות ב"הסדרתו".[3]

אזור התנחלות בעיר חברון, שם הגבלות התנועה המוטלות זה זמן רב (בלא קשר למגפה) פוגעות בכ־7,000 פלסטינים, היה גם הוא מוקד לאלימות. שם התרחשו 18 מהמתקפות שתועדו בתקופה שבין ינואר למאי 2020. תקריות אלה המשיכו את מגמת התדירות הגבוהה של מתקפות מתנחלים שתועדו מאז תחילת 2019, לאחר עזיבתם של משקיפי הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון.[4]

מוקדי התלקחות אחרים כללו את ההתנחלות יצהר והמאחזים שסביבה בנפת שכם, שם תועדו 12 תקריות שפגעו בתושבי חמישה כפרים;[5] ההתנחלות חומש (גם היא בנפת שכם), שפונתה ב־2005 ואוכלסה מחדש בשנים האחרונות, והייתה המקור לשבע מתקפות נגד תושבי הכפר בורקה; ומאחז חוות מעון הממוקם בדרום נפת חברון, שם תועדו שש תקריות שפגעו בתושבי הכפר תוואני.

אקלים של פטור מעונש

הקמת התנחלויות בשטח הפלסטיני הכבוש, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, היא גורם מרכזי הפוגע בחוסנם של פלסטינים: היא שוללת מהם את רכושם ומקורות מחייתם; מובילה להטלת הגבלות גישה; ומקימה שורה של סכנות בתחום ההגנה, לרבות מתקפות אלימות כמו אלו המתוארות במאמר זה.

לתופעה אחרונה זו היתוספו הפערים הממושכים מצד הרשויות הישראליות באכיפת שלטון החוק על מתנחלים אלימים, שכפי שאמר מזכ״ל האו״ם, יצרו "אקלים של פטור מעונש".[6]

בדוח שהתפרסם ב־2019 ציין משרד המשפטים הישראלי כי "בשנים האחרונות עשו הרשויות הישראליות מאמצים ניכרים לקדם את אכיפת החוק בגדה המערבית, ואלה הובילו לירידה משמעותית בעבירות ממניעים אידיאולוגיים [..]"[7]

למרות מאמצים אלה, שכללו "הקמת כוח משימה ייעודי, הקצאות כספים מוגדלות ותוספת כוח אדם מקצועי",[8] המעקב שמבצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים מצביע על עלייה עקבית באלימות מצד מתנחלים מאז 2016 (ראו תרשים לעיל).

בנוסף, על פי דוח משרד המשפטים, בין ינואר 2017 ליולי 2019 "מחוז ש״י" של משטרת ישראל, האחראי על חקירת עבירות שמבצעים מתנחלים נגד פלסטינים בגדה המערבית (למעט ירושלים המזרחית), פתח בסך הכול ב־118 חקירות הקשורות לעבירות מסוג זה: 69 נסגרו מנימוקים שונים, 38 עדיין פתוחות, ורק 11 הובילו להגשת כתב אישום נגד חשודים.[9]

כפי שדיווח הארגון הישראלי לזכויות האדם "יש דין", מבין 273 חקירות המשטרה שאחריהן עקב הארגון ואשר נפתחו בין 2014 ל־2019 והגיעו לשלב סופי, רק 25 (9%) הובילו להעמדת מבצעי העבירות לדין, ואילו 248 החקירות הנותרות נסגרו בלא הגשת כתב אישום. מבין אלה, יותר מ־70% נסגרו בנימוק של "עבריין לא נודע" או "היעדר ראיות מספיקות", "כלומר המשטרה קבעה כי בתיקים אלה בוצעה עבירה פלילית, אך כשלה באיתור חשודים במעשה או בגיבוש ראיות מספיקות להעמדה לדין."[10]

אף שבשל המתודולוגיות השונות ששימשו באיסוף הנתונים לא ניתן להשוות בין נתוני יש דין ומשרד המשפטים, שניהם מצביעים על קיומם של פערים חמורים במיצוי דין עם מבצעי מעשי אלימות נגד פלסטינים.

יתרה מכך, עדויות אנקדוטליות מצביעות על כך שלעיתים קרובות קורבנות פלסטינים של אלימות מתנחלים בוחרים שלא להגיש תלונה. זאת בעיקר בשל חוסר אמון במערכת המשפט הישראלית, שאליו מיתוספים רתיעתם מפני פנייה לתחנות משטרה ישראליות הממוקמות ברובן בתוך התנחלויות, וחשש מפני השלכות שליליות. לכן, מתקבל על הדעת שהנתונים שהובאו לעיל משקפים רק באופן חלקי את היקפו של היעדר מיצוי הדין.

ככוח הכובש מוטלת על ישראל החובה להגן על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מכל מעשה אלימות ומני איום באלימות. לכן, הרשויות הישראליות נדרשות לעשות יותר כדי למנוע מתקפות מתנחלים, ולהתערב באופן יעיל בזמן אמת כדי לעצור מתקפות כאלה. מרגע שהתרחשו מתקפות, על הרשויות לקדם את מאמציהן להבטיח מיצוי דין עם מבצעיהן, לרבות בהסרת מחסומים המרתיעים פלסטינים מפני הגשת תלונות, ושיפור יעילותן של חקירות.


[1] מתקפות מתנחלים שאיש לא נפצע בהן ושלא נגרם בהם נזק לרכוש לא נכללו במניין זה.

[2] המידע נאסף ומופץ ברשתות החברתיות על ידי הצלה ללא גבולות ואינו מאומת על ידי משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.

[3] עתירה שהגישו פלסטינים וארגוני זכויות אדם ישראליים לבג״ץ בבקשה לעצור תהליך זה עדיין תלויה ועומדת (בג״ץ 825/19, ראש מועצת הכפר תורמוסעיא ואח׳ נ׳ שר הביטחון ואח׳).

[4] ישראל הפסיקה באופן חד־צדדי את נוכחות משקיפי הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון. זה היה הארגון היחיד העוסק בתיעוד תקריות ובמתן נוכחות הגנתית שהיה מורשה להגיע לכל חלק של העיר ברגל וברכב, ואשר עמדו לרשותו ערוצי תקשורת ישירים לטיפול בתקריות דחופות ובחששות מול הרשויות הנוגעות לעניין. עזיבת משקיפי הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון הגבירה את הלחץ על ארגונים אחרים המספקים נוכחות הגנתית בשטח H2, ולחץ זה אילץ אותם לסגת או להקטין את היקף פעילותם. לפרטים נוספים על המצב ב־H2 בשנת 2019 ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, שלילת כבוד האדם: חיי הפלסטינים באזור ההתנחלות בעיר חברון, פברואר 2020.

[5] בורין, מדמא, עסירה אל־קיבלייה, עוריף, עינבוס וחווארא.

[8] שם.

[9] שם, עמ׳ 9-8.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית