פורסם ביום 5 פברואר 2021

האו״ם חוזר על קריאתו לשים קץ להריסות ולכבד את המשפט הבינלאומי

הודעה מאת שרה מסקרופט, ראשת משרד האו״ם לתיאום עניינים המוניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש, ג׳יימס הינן, ראש משרד זכויות האדם של האו״ם בשטח הפלסטיני הכבוש, ולוצ׳יה אלמי, הנציגה המיוחדת מטעם יוניסף למדינת פלסטין

נציגים מטעם האומות המאוחדות נפגשו אתמול עם תושבי הקהילה הפלסטינית הבדואית חומסה אל־בקייעה בצפון בקעת הירדן שבגדה המערבית. ב־1 וב־3 בפברואר נעקרו מבתיהם 60 בני אדם, 35 מהם ילדים, ומיטלטליהם נתפסו ונלקחו או נהרסו בידי כוחות ישראליים. בין הפריטים שנתפסו היו אוהלים שסופקו להם כסיוע הומניטרי לאחר הריסה קודמת של 83 מבנים אחרים בנובמבר 2020, הרס המבנים הנרחב ביותר בתקרית יחידה מאז 2009.

ההריסות והתפיסות בוצעו לאחר שהמשפחות קיבלו הוראה בעל פה לעזוב את השטח, אף שתושבי הקהילה הבהירו כי ברצונם להישאר. הקהילה עתרה על כך לבית המשפט ודחתה הצעות קודמות להעברתה לאתר אחר. מצב זה, שבו מופעל על הקהילה לחץ לעבור ממוקם מושבה, מקים סכנה של ממש להעברה בכפייה, המהווה הפרה של המשפט הבינלאומי.

הקהילה ההומניטרית הביעה בעקביות דאגה גם מהריסות אחרות שטרם בוצעו, לרבות הרס בתי ספר. לבית ספר אחד באום קוסא, שבדרום הגדה המערבית, נשקפת כעת סכנה של הריסה קרובה, העלולה לפגוע ב־50 ילדים. בדואים קטינים, וילדות במיוחד, הם אחת הקבוצות הפגיעות ביותר להפרה של זכויות האדם. הגבלת גישתם לחינוך ולשירותים בסיסיים אחרים בעיצומה של מגפה עולמית גורמת להם להיות פגיעים אף יותר. נכון לעכשיו, תלויים ועומדים צווי הריסה נגד 53 בתי ספר, שבסך הכול לומדים בהם 5,200 ילדות וילדים. יש להקפיד על כיבוד זכויותיהם של ילדים להגנה, לבטיחות ולרווחה בכל זמן שהוא.

הקהילה ההומניטרית תמשיך לספק סיוע לבני האדם שנפגעו מהריסה זו, להבטיח להם כי אנושיותם תזכה להכרה וכי כבודם יישמר, ולפעול לכך שהמשפט הבינלאומי יכובד.

מיטלטלין שנותרו בשטח בחומסה אל־בקייעה ב־4 בפברואר 2021, לאחר ההריסות והתפיסות שבוצעו השבוע, ולידם אוהל סיירים המשמש כמה מהעקורים.

מקבץ מבנים בחומסה אל־בקייעה לפני ההריסות והתפיסות שבוצעו השבוע. צילום: תושב הקהילה.

רקע

מאז שנות השבעים של המאה העשרים הכריזה ישראל על כ־18% משטחי הגדה המערבית, שהם כמעט 30% משטח C, כ"שטחי אש" שנועדו לאימונים צבאיים. חומסה אל־בקייעה היא אחת מ־38 קהילות בדואים ורועים הממוקמות, במלואן או בחלקן, ב"שטחי אש" אלה. הקהילות הללו הן בין החלשות והפגיעות ביותר בגדה המערבית, וגישתן לשירותי חינוך ובריאות ולתשתית מים, תברואה והיגיינה מוגבלת.

על פי הערכות, מאז 2009 נהרסו בגדה המערבית, לרבות בירושלים המזרחית, כ־7,400 מבנים בבעלות פלסטינית, והדבר הוביל לעקירתם של יותר מ־11 אלף בני אדם מבתיהם, בהם אנשים שאיבדו קורת גג יותר מפעם אחת. מאז תחילת 2021 לבדה נהרסו לפחות 152 מבנים, ש־37 מהם ניתנו על ידי תורמים, והריסות אלה הותירו לפחות 184 פלסטינים בלא בית. הנימוק המובא בדרך כלל כצידוק להריסה הוא היעדר היתרי בנייה ישראליים, אף שבשל משטר התכנון המגביל והמפלה, פלסטינים כמעט לעולם אינם יכולים להשיג היתרים כאלה. הריסות הן אמצעי מרכזי ליצירת סביבה שאינה מותירה לפלסטינים ולפלסטיניות ברירה אלא לעזוב את בתיהם.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית