גישה מוגבלת לאדמות שמתנחלים השתלטו עליהן, למרות פסיקות בבתי משפט ישראליים

תפיסת אדמות בבעלות פרטית פלסטינית לשם הקמת התנחלויות והרחבתן הייתה תופעה נפוצה בתחילת הכיבוש הישראלי.[i] בשנים האחרונות נעשו מעשים אלה בעיקר על ידי מתנחלים, ללא היתר או הרשאה רשמיים, אבל לעיתים קרובות בהסכמתן בתמיכתן הפעילה של הרשויות הישראליות. אובדן הרכוש ומקורות המחיה, הגבלת הגישה לשירותים ושורה של סיכוני הגנה הנובעים מפעולות אלה יצרו ביקוש לסיוע ולאמצעי הגנה מצד הקהילה ההומניטרית.[ii]

במקרים אחדים, בעלי אדמות פלסטינים שנפגעו מהרחבת התנחלויות זכו, בסיועם של ארגוני זכויות אדם, בפסיקות בתי משפט או בהחלטות מנהליות שאישרו את בעלותם על חלקות אדמה ספציפיות והורו על פינוי מסיגי הגבול המתנחלים או על ביטול צווי תפיסה. עם זאת, לעיתים קרובות נותרו פסיקות אלה "על הנייר", מבלי שבעלי האדמות יוכלו להגיע לאדמתם או לעבדה גם אחרי פינויים של המתנחלים.

המאחז עמונה הוקם בשטח השייך לפלסטינים מהכפר יברוד (נפת רמאללה). בפברואר 2017, לאחר קרב משפטי ממושך שבסופו פסק בג״ץ לטובת בעלי האדמה הפלסטינים, פונה המאחז. מיד לאחר מכן הוציא הצבא הישראלי "צו תיחום" שאסר על כל אדם (ישראלים ופלסטינים גם יחד) להיכנס לאזור לתקופה של שנתיים.

בתגובה לעתירה שהגיש ארגון "יש דין" בשם בעלי האדמה, קבע הצבא: "לאור חשש ממשי לחיכוכים בשטח" כניסה לאזור מצריכה "תיאום מוקדם", ובשלב זה תהיה המדיניות של הענקת תיאום כזה "מוגבלת מאוד".[iii]

בשנים האחרונות הרחיבו הרשויות הישראליות את הדרישה ל"תיאום מוקדם" כתנאי המוצב בפני חקלאים פלסטינים המבקשים להגיע לאדמותיהם שבקרבת התנחלויות.[iv] נוהג זה, המתיר גישה מוגבלת בלבד (למשך ימים בודדים בשנה במרבית המקרים) פוגע בפעילויות חקלאיות, מסכן מקורות מחיה ומעניש את החקלאים הנפגעים מאלימות מתנחלים, במקום לאכוף את שלטון החוק על מתנחלים אלימים.

במקרים אחרים שימשו אלימות והפחדה שיטתיות מצד מתנחלים, שלעיתים קרובות היו חמושים, להרתיע חקלאים פלסטינים או למנוע מהם גישה לשטחים המפונים. כך למשל קרה במקרה של אדמה פרטית השייכת לפלסטינים מהכפר בורקה (נפת שכם), שעליה הוקמה ב־2005 ואחר כך פונתה ההתנחלות חומש (ראו מקרה מבחן).

היו מקרים דומים שבהם נתקלו בעלי אדמות פלסטינים בהגבלות רשמיות או לא רשמיות על הגישה לאדמתם, למרות פסיקות שביטלו את ההשתלטות על ידי מתנחלים. מקרים אלה כוללים את המאחזים המפונים מגרון וגבעת האולפנה (בית אל), שניהם בנפת רמאללה, וחלקות אדמה ספציפיות בתוך וסביב ההתנחלויות עופרה, אלון מורה ושילה שבנפות רמאללה ושכם.

הפקעת אדמה פרטית לפעולות התנחלות מהווה הפרה של שורה של הוראות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי. כפי שהודגש לעיל, אף שמספר פלסטינים אכן הצליחו לאשש את בעלותם באמצעות סעד משפטי, תרגומן של הפסיקות לעובדות בשטח הסתבר כמאתגר. במקרים מסוימים ניסתה ממשלת ישראל להכשיר בדיעבד השתלטות על אדמה, באמצעות חקיקה חדשה.[v]

המקרה של בורקה

ההתנחלות חומש הוקמה בשנת 1978 על אדמה פרטית שהופקעה "למטרות צבאיות" מפלסטינים תושבי הכפר בורקה. כחלק מתוכנית ההתנתקות פונתה ההתנחלות ב־2005, ורוב הבתים והתשתית במקום נהרסו.[vi]

הרשויות הישראליות לא ביטלו את צו התפיסה הצבאי שהוצא לאדמה שעליה הוקמו בעבר התנחלויות, אבל כעבור כשנה יזם משרד החקלאות הפלסטיני מיזם שיקום אדמות, כדי לאפשר לבעלי האדמות להשיב לעצמם את הגישה ולחדש את העיבוד סביב שטחה הבנוי של ההתנחלות שפונתה, אבל לא בתוכה.

מ־2011 החלו קבוצות מתנחלים, על פי דיווחים מישיבת חומש הסמוכה, לבקר באזור באופן סדיר, לתקוף חקלאים פלסטינים או להטריד אותם, לחסום את הגישה לאדמה ולהשחית רכוש. בהזדמנויות שונות טענו נציגי מתנחלים כי גישה של חקלאים לאזור אינה חוקית משום שהאדמה עדיין מופקעת למטרות צבאיות.

לדברי אחד מבעלי האדמה, אבו־כותייבה, קבוצה של 12-8 מתנחלים עברה להתגורר במערה סמוכה ובאוהלים כדי לעקוב באופן רציף אחר הנעשה בשטח. בכל פעם שחקלאים מנסים להגיע לאדמותיהם מתנחלים מתקרבים אליהם, מאיימים עליהם בכלי נשק, משליכים עליהם אבנים או מכים אותם. במספר פעמים, כשחקלאים ניסו להיכנס לאזור בקבוצה גדולה יותר כדי להגן על עצמם, הזעיקו המתנחלים את הצבא, שגירש את החקלאים הפלסטינים בנימוק שהשטח הוא שטח צבאי סגור.

במאי 2013, בעקבות עתירה שארגון "יש דין" הגיש לבג״ץ בשם החקלאים מבורקה, ביטלו הרשויות הישראליות את צו ההפקעה משנת 1978. כעבור חודשים ספורים ביטלו הרשויות גם את הצו שהגדיר את השטח כשטח צבאי סגור, ובכך הסירו את כל המכשולים המשפטיים בפני גישת הבעלים לאדמה והשימוש בה על ידם. ולמרות צעדים משפטיים אלה נותרה המציאות בשטח בלא שינוי, והמתנחלים המשיכו במעשיהם באין מפריע.

שטח שנפגע מהגבלות גישה ואלימות מתנחלים

"אם הייתה לי גישה לאדמה הייתי משתכר 8,000 ש״ח ממסיק הזיתים" (חקלאי מבורקה)

אבו כותייבה, בעל אדמות ואב לשלושה, הצביע על אדמתו והסביר: "ב־2008 נטעתי מאתיים עצי שקד. ב־2011 מתנחלים עקרו את כולם, מלבד 60. שלוש שנים לאחר מכן נטעתי 150 עצי זית; כשלעצים מלאו שלוש שנים מתנחלים באו וכרתו אותם, יחד עם 60 עצי השקד.

"אם הייתה לי גישה לאדמה שלי, בעונה הזו היה לי רווח של 8,000 ש״ח ממסיק הזיתים. היינו יכולים לבצע הרבה מיזמים באדמה הזו – לגדל בקר, לשתול ירקות עונתיים, וכו׳. יש הרבה אפשרויות", אומר אבו כותייבה.

כששאלנו האם, לאחר מתקפה, הגיש אי פעם תלונה נגד מתנחלים בתחנת המשטרה הישראלית, הסביר אבו כותייבה:

"באפריל 2017, אחרי שמתנחל תקף והיכה אותי, הגשתי בעזרת 'יש דין' תלונה בתחנת המשטרה הישראלית בחווארה. ליווה אותי גם נציג של משרד התיאום והקישור הפלסטיני. הייתה לי אפילו תמונה של המתנחל שתקף אותי, שצילמתי בטלפון הנייד שלי. במשך הפגישה אמר השוטר הישראלי שלא ייצא שום דבר טוב מהתלונה, ושלהפך– סביר להניח שהיא תגרום לבעיות נוספות במה שנוגע ליכולת שלי להגיע לאדמה שלי, ורמז בכך להוצאת צווים שיחסמו הלכה למעשה את הגישה לאדמה הזו. בסופו של דבר ביטלתי את התלונה מחשש להשלכות שליליות. מה שמצחיק זה שכשהגשתי בקשה לכרטיס מגנטי,[vii] הבקשה נדחתה בנימוק שהמשטרה מתנגדת לכך."

* "יש דין", ארגון שותף לכוח המשימה לענייני הגנה, תרם למאמר זה.