רים פריינה

#WOMENHUMANITARIANS | 19 באוגוסט

השטח הפלסטיני הכבוש

נשים פלסטיניות נגד כל הסיכויים

רים פריינה

חיי המקצועיים החלו בנתיב שונה מאוד מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו. באוניברסיטה למדתי מתמטיקה, ואחרי שסיימתי את התואר התחלתי ללמד בבית ספר יסודי. אבל אחרי זמן קצר הרגשתי ששגרת ההוראה הורגת אותי. רציתי לעשות יותר ולפעול באופן שונה בתוך הקהילה. לכן החלטתי להירשם לקורס הכשרה בן שנה במסגרת התוכנית הקהילתית לבריאות הנפש בעזה, שהיא חלק מתוכנית העצמת הנשים שלהם שמטרתה לתמוך בשורדות אלימות ברצועת עזה. במסגרת זו הזדמן לי לראשונה לפגוש את ד"ר איאד סראג׳ המנוח, שהוא מופת נודע של פעילות למען זכויות האדם, האיש שייסד את התוכנית הקהילתית לבריאות הנפש ועמד בראשה עד למותו בשנת 2013.

זמן קצר אחרי שהכרתי אותו הצטרפתי לאחת התוכניות במוסד שהקים. בשנת 2009 החלה התוכנית להתפתח למוסד עצמאי, שנקרא "עמותת עאישה להגנה על האישה והילד" (AISHA), שבה עבדתי כמתאמת התוכנית. ב־2011 השלמתי את התואר השני שלי בפסיכולוגיה, ובשנת 2013 מוניתי לתפקיד מנכ״לית העמותה.

השנה אציין 23 שנים מתחילת מסעי החדש, שבמהלכו למדתי מהנשים והילדים הסובלים בשולי החברה בעזה, לימדתי אותם וסיפקתי להם מגוון שירותים. עבורי, כאם עובדת לשישה ילדים, הדרך הייתה ארוכה ורצופת סבל. בכל סבב של הסלמה בעזה התפללתי לאל שיגן עליהם. חזיתי במו עיניי בהפגזות ישירות ובמעשי אלימות אחרים. מדי שנה אנו מקווים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר, אך למרבה הצער, עתיד טוב יותר עדיין לא הגיע לעזה. אני ממשיכה לקוות.

ההתנסות הראשונה והמרגשת ביותר שחוויתי בעבודתי עם ניצולת סכסוך הייתה ביולי 2006, בעת הפלישה הישראלית לעיירה עטאטרה שבצפון רצועת עזה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הותר לי על ידי המנחה שלי לדבר ישירות עם קורבן. חיבקתי אותה כדי לנחם אותה ולגרום לה להרגיש מוגנת מעט. אני עדיין זוכרת את כאבה ואבלה העמוקים לאחר ששכלה את בנה, בעלה ואחיה. במפגש הראשון ההוא עם נשים אבלות פרצתי בבכי. במהלך המפגש חלקתי עם נשים את רגשותיי שלי. אובדנו של אחי, שנהרג ב־2008, היה הרגע הקשה ביותר בחיי, רגע שגרם לי להבין את משמעותו העמוקה של אובדן, אבל בה בעת דרבן אותי לעבוד קשה יותר למנוע אלימות ולהקל את סבלן של נשים אבלות.

תחילה מיקדתי את הקריירה שלי במתן שירותי תמיכה פסיכולוגית, אבל עם הזמן הבנתי כי דרושים שירותים מקיפים הרבה יותר. למשל, מחקרים ודוחות הראו שבגלל הסכסוך המתמשך הוכפלו שיעורי האלימות במשפחה נגד נשים. עמותת עאישה להגנת האישה והילד הוקמה כארגון המתמקד בנשים ומספק לנשים נפגעות הסכסוך תמיכת מומחים בתחום הפסיכו־חברתי, לאחר שעדויות של נשים הוכיחו שבתחום זה קיים פער. למשל, אני זוכרת אישה אחת ששכלה ילד אבל לא מצאה אף אדם שיתמוך בה. המאמצים שלה להתמודד לבדה עם הטראומה הובילו לקריסת נישואיה, ובסופו של דבר לגירושין. המילים שהיא אמרה לי מהדהדות באוזניי עד היום: "הלוואי שהייתי מכירה אותך קודם!"

בסופו של דבר אני מאמינה שהעבודה שאנו עושים צריכה לגלם גישה הומניטרית מעצם טיבה, בליבתה, ולהותיר אותנו ממוקדים באוכלוסייה שאותה אנו משרתים, לחבר אותנו אליהן, בלא שתהיה מונעת מאינטרסים של מוסדות. למרות מצבים קשים, בעתות משבר נשים הן עדיין העמידות ביותר במשפחה ומוכרחים להעניק להן תמיכה. עבודתה של עמותת עאישה תורמת לשיפור איכותם של השירותים העומדים לרשות נשים נזקקות בעזה, ומרחיבה את היקף העבודה כך שתכלול מגזרים שונים של עבודה הומניטרית, לרבות תחומי הכלכלה, המשפט והבריאות. עמותת עאישה היא המוסד הנשי הראשון שקיבל תמיכה מהקרן ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש.

אנחנו מאמינות שנשים פלסטיניות מסוגלות להשתנות, וכי גלומה בהן היכולת לשנות דורות שלמים כדי לבנות מדינה פלסטינית שתחיה חיי חופש, ביטחון ושלום. אנו שואפות לחיות את החיים שאנו ראויות להם, בדיוק כמו נשים ועמים אחרים בעולם.