מגדר

בשל נורמות חברתיות, ההשלכות של אלימות ופגיעה במפגינים במהלך "צעדת השיבה הגדולה" על נשים וילדות שונות מהשלכותיהן על גברים וילדים. בין מאי ליוני 2018 ביצעה קרן האוכלוסין של האו״ם אומדן מהיר שנועד לזהות את ההשלכות הספציפיות של "צעדת השיבה הגדולה" על נשים וילדות פלסטיניות. הסקר כלל חמישה דיונים ממוקדים ועשרה ראיונות עומק מובנים. כל קבוצת מיקוד כללה נשים שהשתתפו בהפגנות או הושפעו מהן ישירות, לצד נציגות של מוסדות המספקים שירותים סוציאליים לנשים.

מייסר זועורב היא אלמנה בת 48 שגרה עם ארבעה מילדיה בח׳אן יונס. היא המפרנסת היחידה במשפחתה, ועיקר הכנסתה מגיעה מסיוע הומניטרי. בביתה שני חדרי שינה, חדר רחצה אחד, מטבח וחדר מגורים, והוא ממוקם במרחק פסיעות אחדות מאתר הטמנת האשפה המקומי.

המתאם ההומניטרי, ארגון הבריאות העולמי, נציבות זכויות האדם והמשרד לתיאום עניינים הומניטריים קוראים להגן על אנשי סגל רפואי. גורמי או״ם הביעו זעזוע נוכח הריגתה אתמול של רזאן א־נג׳אר בת ה־21, שהתנדבה במתן מענה רפואי ראשוני. רזאן נהרגה בעת מילוי תפקידה ההומניטרי במסגרת אגודת הסיוע הרפואי הפלסטינית. היא נפגעה בסביבות השעה 18:30 מאש חיה שירו כוחות ישראליים, בעת שניסתה, יחד עם מגישי מענה ראשוני אחרים, להגיע לבני אדם שנפצעו במהלך הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" קרוב לגדר המערכת עם ישראל. היא הובהלה לנקודת ייצוב טראומה ומשם הועברה לבית החולים האירופאי בעזה, ובו נקבע מותה מעט אחרי 19:00. עוד שלושה מאנשי הצוות שלה נפצעו.

על פי הערכות, האלימות בתוך המשפחה, המבוססת על מגדר, היא תופעה משמעותית בהיקפה בשטח הפלסטיני הכבוש. סקר שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2010 העלה כי 37% מהנשים הפלסטיניות הנשואות היו קורבנות לאלימות מצד בני זוגן, וכי כמעט שני שלישים מהן (65.3%) סיפרו שבחרו שלא לדווח על אלימות זו: רק 0.7% מהנשים הללו ביקשו סיוע מארגונים המתמחים בכך. הסקר הצביע על כך שהאלימות המבוססת על מגדר שכיחה הרבה יותר ברצועת עזה מאשר בגדה המערבית.

מעשי האיבה שהתחוללו בין ישראל לבין ארגונים חמושים פלסטיניים מ־7 ביולי ועד 26 באוגוסט 2014 היו ההרסניים ביותר ברצועת עזה מאז תחילת הכיבוש ישראלי ב־1967. בנוסף על 1,460 האזרחים הפלסטינים שנהרגו, 556 מהם ילדים, כ־17,800 יחידות דיור נהרסו או ניזוקו קשות, ועקב כך הפכו כ־100 אלף בני אדם לעקורים פנימיים. שלוש וחצי שנים לאחר הפסקת האש, יותר מ־22 אלף בני אדם (4,162 משפחות) עדיין עקורים (נכון לסוף פברואר 2018). כמתואר להלן, רבים מהם ממשיכים להתגורר בתנאים לא יציבים, כשעתידם המיידי אפוף באי־ודאות.

ליותר מ־220 אלף פלסטינים החיים ב־189 קהילות ברחבי הגדה המערבית אין מרפאת קבע, והם מתמודדים עם קשיים קריטיים בגישה לשירותי בריאות בסיסיים. קהילות אלה כוללות בעיקר את הקהילות הממוקמות בשטח C, בחלקים של העיר חברון שבשליטת ישראל (H2), ובשטחים הסגורים שבין גדר ההפרדה לקו הירוק (מרחב התפר). ברבים ממקרים אלה, הצורך לנסוע בדרכים עוקפות סביב התנחלויות ומחסומים האריך את משך הנסיעה למרפאה הקרובה ביותר. אי־זמינות או עלויות גבוהות של תחבורה יכולות לשבש את הגישה לטיפול רפואי, ובקהילות מסוימות הגישה לשירותי חירום רצופת קשיים משום שאפילו אמבולנסים נתקלים בעיכובים.