עזה

"ב־25 השנים האחרונות גרתי בשכירות", אומרת סברין בת ה־40, החיה עם בן זוגה וששת ילדיהם במחנה הפליטים א־שאטי שליד העיר עזה. "בשנים האלה פינו אותי 15 פעמים כי לא שילמתי שכר דירה. בעלי היה דייג, אבל בשש השנים האחרונות הוא חולה וכבר לא יכול לעבוד".

רנא בת ה־14 מח׳אן יונס נאלצה לשהות שלושה שבועות בבידוד ביתי לאחר שבאה במגע עם קרוב משפחה שנמצא חיובי בבדיקה לגילוי COVID-19. בכל התקופה אמה הייתה בחו״ל והיא שהתה עם אביה ואחיה. "פחדתי מאוד ממה שעלול לקרות לנו ולא הצלחתי לעשות שיעורים או כל דבר אחר", אמרה רנא.

ב־26 בספטמבר 2019 מצא המנקה בבית הספר היסודי לבנים אל־בחריין שבעיר עזה חפץ חשוד בחצר המוסד החינוכי, המופעל על ידי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם לפליטים פלסטינים, אונר״א.

"המזבלה פה הרסה את חיינו. האוויר שאנחנו נושמים מזוהם והסביבה שבה אנחנו חיים לא בריאה", אמר אבו אחמד, אב לשבעה, החי בבית לאהיא שבצפון עזה, לצד מזבלה לא רשמית. "אני אוהב את בית לאהיא. פעם זה היה אזור חקלאי שבו יכולנו לאכול את מה ששתלנו. גם המים היו טובים. עכשיו האזור כולו ניזוק והאקוויפר מזוהם. אני מרגיש נורא לומר את זה, אבל הלוואי שהיינו יכולים לעזוב."

אחמד הוא גבר בן חמישים, אב לשישה, מהעיר עזה, שאובחן ב־2018 כחולה בסרטן המעי הגס בשלב מתקדם. מאז אבחונו הוא הופנה באופן סדיר לטיפולי כימותרפיה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים המזרחית. את הסבל הנלווה למחלתו העצימו חוסר הוודאות הכרוך בתהליך ההצטיידות בהיתר יציאה ישראלי ותלאות הנסיעה. "היה לוקח לי חמש שעות בערך להגיע לבית החולים. זה מתיש גופנית ונפשית", סיפר אחמד

מוחמד בן ה־35, אב לשלושה מבית חָנוּן, נורה ברגלו בקליע חי בהפגנה הראשונה שהתקיימה במסגרת "צעדת השיבה הגדולה", ב־30 במרס 2018. "עברתי 25 ניתוחים אבל אני עדיין סובל מכאבים", הוא אמר למשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. בשל מוגבלותו איבד מוחמד את עבודתו כפועל בניין ומצבה הכלכלי של משפחתו החל להידרדר. "אשתי לא יכלה לשאת את מצבי ואת העוני, אז התגרשנו. אין לי כלום בחיים, רק אומללות".