מספר שיא של נפגעים בגל אלימות ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש וישראל

מתקפות מעוררות דאגה נגד ישראלים ופלסטינים וחשש בדבר שימוש מופרז בכוח בידי כוחות ישראליים

ההפגנות הפלסטיניות והעימותים עם משטרת ישראל, שהחלו באמצע ספטמבר בחרם א־שריף / הר הבית בעיר העתיקה של ירושלים המזרחית[1] התפשטו במהרה ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות כל חלקי הגדה המערבית ואזור הגבול בין עזה לישראל. באוקטובר התחולל גל של אלימות שהתאפיינה בהפגנות, עימותים אלימים ומתקפות מכוונות נגד אזרחים, שבהן נהרגו עד לסוף החודש 69 פלסטינים ושמונה ישראלים, ויותר מ־7,300 פלסטינים ו־115 ישראלים[2] נפצעו.

מספר הנפגעים הפלסטינים בגדה המערבית באוקטובר הוא הנתון הגבוה ביותר שתועד בחודש יחיד מאז החל משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים לעקוב ולדווח על נפגעים הקשורים בסכסוך ב־2005, ואילו מספר הנפגעים ברצועת עזה הוא הגבוה ביותר מאז סוף הסכסוך המזוין ב־2014.

האלימות הסלימה מ־1 באוקטובר, כשזוג מתנחלים בנפת שכם נורה למוות בידי קבוצת פלסטינים חמושים, הקשורים על פי דיווחים לחמאס. אירוע זה היה תחילתה של סדרת מתקפות, בעיקר אירועי דקירה, של יחידים פלסטינים שלא היו קשורים לסיעה מסוימת כלשהי, אלא פעלו על דעת עצמם נגד כוחות ואזרחים ישראלים הן בגדה המערבית והן בישראל. המתקפות גבו את חייהם של שמונה ישראלים וגרמו לפציעתם של 55 אחרים, בהם ארבעה ילדים. באירועים מסוג זה נהרגו ארבעים פלסטינים שביצעו או ביצעו לכאורה את המתקפות, בהם עשרה ילדים, וארבעה נוספים נפצעו. הנסיבות סביב כמה מהתקריות נותרות שנויות במחלוקת, לרבות טענות שכמה מהמעורבים לא ביצעו למעשה כל תקיפה.

ברחבי הגדה המערבית פרצו הפגנות מחאה ועימותים נרחבים בין פלסטינים לכוחות ישראליים, במיוחד במחסומים ובמהלך מבצעי חיפוש ומעצר. לאחר מכן התפשטו הפגנות המחאה לאזורים ליד גדר המערכת הישראלית המקיפה את רצועת עזה, שבמהלכן נפרצה הגדר פעמים אחדות. מספר הנפגעים הגבוה ביותר תועד בנפת ירושלים (ראו אינפוגרפיקה), שבה נפצעו יותר מ־1,300 פלסטינים, מרביתם בירושלים המזרחית (בעיקר באל־עיסאוויה, מחנה הפליטים שועפאט והעיר העתיקה).

רוב הפצועים הפלסטינים (כ־57%) וכן שלושה הרוגים (כולל תינוק בן שמונה חודשים) נפגעו משאיפת גז מדמיע שבעקבותיה נזקקו לטיפול רפואי. קטגוריית הנפגעים הפלסטינים השנייה בגודלה (24%) הייתה מפגיעת קליעי גומי. ולבסוף, 15% מהפצועים נפגעו מתחמושת חיה שירו כוחות ישראליים – יותר מ־1,100 פלסטינים – הנתון הגבוה ביותר שתיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים בחודש אחד מאז 2005. יותר ממאה מהנפגעים מתחמושת חיה תועדו בשלוש תקריות שהתרחשו ביום אחד (11 באוקטובר) בצפון הגדה המערבית: במחסומי חווארה (נפת שכם) וטול כרם (נפת טול כרם) ובעיר קלקיליה (נפת קלקיליה).

בנוסף על נפגעים ישראלים שנהרגו או נפצעו באירועי דקירה באוקטובר, נפגעו בעימותים ובתקריות אחרות 52 ישראלים נוספים, בהם 24 אזרחים ו־28 אנשי כוחות ביטחון, 45 מהם מיידוי אבנים, שניים מהשלכת בקבוקי תבערה, שלושה ממטעני צינור ואחד באירוע דריסה. המספר הגבוה ביותר של נפגעים ישראלים היה בירושלים המזרחית (33%), ואחריה בנפות חברון (21%), שכם (13%), רמאללה (11%), בית לחם (7%), סלפית (פצוע אחד), קלקיליה (פצוע אחד) ובתחומי ירושלים המערבית (פצוע אחד).

חששות בדבר שימוש מופרז בכוח בידי כוחות ישראליים: המספר הגבוה של הרוגים ופצועים פלסטינים מידי כוחות ישראליים, ובמיוחד פציעות שנגרמו מתחמושת חיה, חידד חששות ארוכי שנים בדבר שימוש מופרז בכוח, הן בהפגנות אלימות והן בטיפול באירועי דקירה או דקירה לכאורה.

ראיות ראשוניות מכמה אירועי דקירה, לרבות צילומי וידיאו, מעלות את האפשרות כי ניתן היה להפעיל מידה פחותה של כוח על מנת השתלט על התוקפים ולעצרם.[3] את החששות מחזקים ציטוטים של בכירים ישראליים באמצעי התקשורת, לרבות מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל והשר לביטחון פנים, שהצהירו כי אסור שמבצעי מתקפות ייצאו בחיים מזירת הפשע.[4]

בגדה המערבית ובטיפול בהפגנות ליד גדר המערכת בעזה פועלים כוחות ישראליים כגורמי אכיפת חוק. מתוקף המשפט הבינלאומי, השימוש בנשק חם לאכיפת חוק מותר רק להגנה עצמית או להגנה על אחרים בעת איום מיידי או סכנת מוות או פגיעה קשה, ורק כאשר אין די באמצעים חמורים פחות להגן על חיים.[5] היועץ המשפטי לממשלה בישראל אישר כי עקרונות אלה ישימים בכל האמור בכוחות ישראליים בהקשר העכשווי.[6]

אף שעל פי דיווחים נפתחו מספר חקירות של מקרי מוות בעימותים בגדה המערבית,[7] רוב האירועים שבהם מפגינים, מבצעי תקיפות או מבצעי תקיפות לכאורה נהרגו או נפצעו קשה טרם נחקרו עד עתה, ואי מיצוי הדין מעורר דאגה גוברת.

כפי שציין תת־מזכ״ל האו״ם בתדרוך שהעביר למועצת הביטחון ב־22 באוקטובר, העלייה בהפגנות ובמתקפות הפלסטיניות מתרחשת על רקע תסכול גובר מהיעדרו של אופק מדיני שיוביל לסיומו של הכיבוש הישראלי הממושך. גורמים אחרים היוצרים תסכול כוללים חששות בדבר שינוי הסטטוס קוו בחרם א־שריף / הר הבית; הרחבה מתמשכת של התנחלויות בצד מגבלות קשות המוטלות על פיתוח פלסטיני בשטח C; ואי־מיצוי דין כללי בכל האמור במתקפות נגד פלסטינים.