סגירת מעבר רפיח היא מכשול עצום בפני מטופלים תושבי עזה הזקוקים לעבור למצרים

עבור פלסטינים רבים ברצועת עזה גישה לבתי חולים במצרים יכולה להיות שאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. היא חיונית למטופלים שאינם יכולים לקבל טיפול בעזה ואשר מנועים או אינם זכאים לגישה למתקני בריאות בישראל או בגדה המערבית דרך מעבר ארז, רבים מהם מטופלים הזקוקים לטיפולים מצילי חיים.[i] בניתוח של 504 ההפניות של משרד הבריאות לטיפולים במצרים, מינואר עד אפריל 2015, מצא ארגון הבריאות העולמי כי הסיבות העיקריות להפניות לטיפולי חו״ל היו רפואה גרעינית (15%), ניתוח אורתופדי (11%), נוירוכירורגיה (9%) וניתוחי עיניים (9%). עם זאת, רק 42 מטופלים תועדו כמי שעברו במסוף רפיח בארבעת החודשים הראשונים של 2015, לעומת 12,594 מטופלים עזתיים שתועדו ברבע הראשון של 2013, לפני החלת ההגבלות ביולי 2013.

משרד התיאום והקישור (מת״ק) של משרד הבריאות דיווח כי מטופלים שאינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית נתקלים לאחרונה בקשיי גישה חמורים. לרבים מתושבי עזה קשרים הדוקים עם קרובי משפחה במצרים, ולעתים קרובות הם באים אתם בקשרי נישואין. עם זאת, הטיפול הישראלי בבקשות לאיחוד משפחות בין תושבי עזה לבני/בנות זוגם הלא עזתיים נעצר פעמים אחדות מאז 1993, ופסק לחלוטין אחרי מעשי האיבה ב־2008/2009. על פי הערכות, 35 אלף בני אדם מחכים לתעודות זהות שיתירו להם לצאת את עזה.

ירידה גם בתנועת סחורות דרך רפיח

מינואר 2013 עד יוני 2014 הורשו מדי חודש 713 מטענים בממוצע, בעיקר חומרי בניין למיזמי תשתית קטאריים וציוד סיוע, לעבור במעבר רפיח אל תוך עזה. אחרי 3 ביוני וביתרת 2014 לא הורשתה הכנסתם של מטענים כלשהם לעזה דרך רפיח, ומגמה זו נמשכה גם ב־2015. עד סוף אפריל הוכנסו רק 13 מטענים ובהם ציוד סיוע, אף שכמות מסוימת של סיוע הוטתה והוכנסה דרך המעבר שבשליטת ישראל.

מוחמד מאדי

מוחמד מאדי, בן ה־36, חי עם רעייתו וארבעת ילדיו ברפיח. באביב 2014 עזב את עבודתו כנהג, משום שחלה והחל לאבד ממשקלו. במשך חודשים הלך מחמד למספר רופאים, עד שלבסוף אבחן אצלו המטולוג בבית החולים שיפא לימפומת הודג׳קין. הוא נזקק לטיפולים כימותרפיים, טיפולים בקרינה וסריקת PET, שאינם זמינים בעזה. מחלקת ההפניות לטיפולי חו״ל במשרד הבריאות הפנתה את מוחמד לטיפול מתקדם בבית חולים ישראלי. כשהגיש בקשה להיתר נסיעה אל מחוץ לעזה, סירבו הרשויות הישראליות לבקשה בנימוק שאי לו תעודת זהות ישראלית.

מוחמד נכנס לרצועת עזה ממצרים בשנת 2000, עם היתר מבקר ישראלי, נישא והגיש בקשה לאיחוד משפחות, אך זו מעולם לא אושרה. משרד הקישור המחוזי יעץ למוחמד לשנות את יעד ההפניה שלו למצרים, אבל עם סגירתו של מעבר רפיח היו הסיכויים להגיע למצרים קלושים. מוחמד ערער, באמצעות המרכז הפלסטיני לזכויות האדם בעזה, אך נאמר לו שבקשה כזו יכולה להימשך חודשים אחדים ועלולה להתברר כבזבוז זמן.

מצבו של מוחמד הידרדר, ובשבוע האחרון לחייו שהה בבית החולים נג׳אר שברפיח, כשאינו מסוגל לזוז, בעוד משפחתו ממתינה לפתיחת הגבול, עד למותו ב־4 במאי.

מעבר רפיח

מעבר רפיח הוקם ב־1982, אחרי נסיגת ישראל מחצי האי סיני שבמצרים. עד שישראל השלימה את הנסיגה החד־צדדית שלה מעזה, בספטמבר 2005, נוהל המעבר על ידי רשות המעברים הישראלית. בנובמבר 2005 הועברה השליטה במעבר לידי הרשות הפלסטינית, ואז הוקם כוח המשימה של האיחוד האירופי לסיוע בגבולות (EUBAM), שנועד לעקוב אחר פעולת המעבר כחלק מהסכם המעברים (AMA) בין ישראל לרשות הפלסטינית, שהושג בתיווך ארה״ב.

ביוני 2006, בעקבות חטיפת החייל הישראלי גלעד שליט, החל מעבר רפיח לפעול באופן בלתי סדיר. ביוני 2007, לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה, השעה כוח המשימה לסיוע בגבולות את פעילותו ברפיח, אף שהמעבר המשיך להיפתח יומיים או שלושה בחודש, פתיחות מתוכננות אם כי לא סדירות שנועדו לאפשר מעבר מוגבל של הולכי רגל פלסטינים (ראו תרשים). ביוני 2010, בעקבות המתקפה הישראלית על המשט לעזה, שבו הרשויות המצריות ופתחו את המעבר באופן סדיר יותר, בשני הכיוונים, וכן התירו את הכנסתו של סיוע הומניטרי לעזה דרך המעבר. בשלוש השנים שלאחר מכן גדל בהדרגה מספר הפלסטינים שעברו במעבר, כשבשנת 2012, שבה היה מעבר רפיח פתוח 312 ימים בסך הכול, עברו בו בשני הכיוונים כמעט 420 אלף איש. מגמה זו נמשכה בששת החודשים הראשונים של 2013, שבהם עברו בו מדי חודש 40 אלף איש (בשני הכיוונים).

* מאמר זה נמסר על ידי ארגון הבריאות העולמי