פורסם ביום 8 דצמבר 2015
 במסגרת  

נמשכות הריסות הבתים לשם ענישה

מחנה הפליטים קלנדיה, נובמבר 2015. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים
מחנה הפליטים קלנדיה, נובמבר 2015. תצלום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

הנוהג מתמקד במשפחות של מבצעי מתקפות, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי

מאמצע אוקטובר ועד לסוף נובמבר 2015, הרשויות הישראליות הרסו או אטמו, בנימוקי ענישה, 11 בתים בבעלות פלסטינית, הריסות שגרמו לעקירתם של שמונים בני אדם, 42 מהם ילדים (ראו טבלה להלן). ארבע יחידות דיור נוספות שהיו צמודות לדירות שנהרסו ניזוקו קשות מפיצוצים, נזק שגרם לעקירתם הזמנית של 26 בני אדם נוספים.

ההריסות לשם ענישה באו בתגובה על מתקפות פלסטיניות נגד ישראלים, שהתרחשו ב־2014 ו־2015.

כן הוציאו הרשויות הישראליות צווי הריסה נגד 25 בתים נוספים, או ביצעו מדידות ראשוניות שלהם, בקשר למתקפות פלסטיניות. נכון לסוף נובמבר נדחו עתירות שהגישו המשפחות הנפגעות לבג״ץ הישראלי, למעט עתירה אחת.

לדברי בצלם, מאוקטובר 2001 עד ספטמבר 2004, במהלך האינתיפאדה השנייה, ביצעה ישראל הריסות לשם ענישה של 627 יחידות דיור, הריסות שגרמו לעקירתם של קרוב ל־4,000 בני אדם. כמעט מחצית מהבתים הללו (295 יחידות) היו ממוקמים בצמוד ליחידות שנבחרו ישירות להריסה, ולדייריהם לא היה כל קשר לחשודים בביצוע מתקפות.[1]

טבלה: הריסת בתים עונשית

הרשויות הישראליות מצדיקות הריסות לשם ענישה בנימוק שהן מרתיעות אחרים מביצוע מתקפות נגד ישראלים. בשנת 2005 הופסק נוהג זה בעקבות המלצותיה של ועדה צבאית ישראלית, שמצאה כי אינו יעיל.[2] באמצע 2014, לאחר מספר מתקפות שביצעו פלסטינים, חידשו הרשויות הישראליות נוהג זה, וב־14 באוקטובר 2015 השיב אותו הקבינט הביטחוני הישראלי לתוקפו. מאז נהרסו או נאטמו לשם ענישה 16 בתי מגורים, בנפות ירושלים (שבעה), שכם (ארבעה), חברון (ארבעה) ורמאללה (אחד). בסך הכול גרמו הריסות אלה לעקירתם של 117 פלסטינים, 59 מהם ילדים.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על הריסת רכוש פרטי או ציבורי בשטח כבוש, "אלא אם כן פעולות צבאיות מחייבות זאת לחלוטין".[3] הריסות לשם ענישה אינן נכללות בחריג זה.

תרשים: מבנים פלסטיניים שנהרסו או נאטמו על ידי רשויות ישראליות – ינו׳-נוב׳ 2015

הריסות לשם ענישה מהוות גם צורה של ענישה קולקטיבית, שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר עליה, מאחר שהן מופעלות נגד בני משפחתו של מבצע עבירה, או מבצע עבירה לכאורה, שאינם מעורבים במעשה לכאורה.[4] בנוסף על כך, ותלוי בנסיבות הספציפיות, הנוהג נוגד שורה של זכויות והגנות המוגדרות במסמכים משפטיים בינלאומיים שונים המחייבים את ישראל. כפי שציין המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, רוברט פַּייפּר, "תגובה שתכליתה אכיפת חוק חייבת לעלות בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. הריסות לשם ענישה הן בלתי הוגנות מעצם טבען, משום שהן מענישות חפים מפשע על מעשי אחרים".[5]

בנוסף על כך הרסו הרשויות הישראליות באוקטובר ובנובמבר 21 מבנים פלסטיניים בשטח C ובירושלים המזרחית, בנימוק של היעדר היתרי בנייה, ובכך גרמו לעקירתם של 49 בני אדם, 23 מהם ילדים. מאז תחילת 2015 נהרסו בסך הכול 496 מבנים, לעומת 564 מבנים שנהרסו בתקופה המקבילה בשנת 2014.

פגיעה פסיכולוגית

כמעט תמיד, הריסות בתים פוגעות פגיעה פסיכולוגית במי שמושפעים מהן ישירות, ולפעמים אפילו במשפחה הרחבה יותר ובקהילה. מי שנעקרו באלימות מבתיהם מביעים לעתים קרובות רגשות רבי עוצמה של זעם, עצב, חוסר תקווה וחוסר אונים. ילדים ומתבגרים מסוימים חווים נסיגה התפתחותית, לרבות הרטבת לילה, וכן שינויים התנהגותיים ובעיות ריכוז. הפרעות השכיחות ביותר שנצפו בשבועות שלאחר הריסות הן חרדה, דיכאון והפרעת דחק פוסט־טראומטית.

מידע שנמסר על ידי ארגון רופאים ללא גבולות (MSF)

 


[1] בצלם, "על לא עוול בכפם: הריסת בתים לשם ענישה במהלך אינתיפאדת אל־אקצא, נובמבר 2004", עמ׳ 10.

[3] סעיף 53, אמנת ג׳נבה הרביעית משנת 1949.

[4] שם, סעיף 33

[5] הודעה מיום 16 בנובמבר 2015.

 

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית