יותר מ־11 אלף צווי הריסה שלא בוצעו נגד מבנים פלסטיניים בשטח C של הגדה המערבית

לדברי המנהל האזרחי הישראלי, 570 צווים "מוכנים לביצוע"

יותר מ־60% מהגדה המערבית מוגדרים כשטח C וכוללים 532 יישובים ואזורי מגורים שבהם חיים כ־300 אלף פלסטינים.[1] גם כ־341 אלף מתנחלים חיים בכ־135 התנחלויות וכמאה מאחזים בשטח C, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי.[2] ישראל שומרת בידיה שליטה כמעט בלבדית בשטח C, לרבות בתכנון ובאיזור, בניהול רישום המקרקעין ובהגדרת אדמות ציבור והקצאתן.

על פי מערכת נתונים[3] עדכנית שמקורה במנהל האזרחי הישראלי, בין 1988 ל־2014 הוציא המנהל האזרחי הישראלי בסך הכול 14,087 צווי הריסה נגד מבנים בבעלות פלסטינית בשטח C, בנימוק שנבנו בלא היתרי הבנייה הדרושים.[4] מספר המבנים שאכן נפגעים מצווים אלה גבוה יותר, מאחר שצווים מסוימים מוצאים נגד מספר מבנים. כן מצביעה מערכת הנתונים על כך שכמעט 20% מהצווים הללו (2,802 צווים) כבר בוצעו, ואחוז נוסף בוטל, כך שנכון לעכשיו קיימים 11,134 צווי הריסה שטרם בוצעו.

מבין צווי ההריסה שטרם בוצעו, 570 (כ־5%) שהוצאו נגד מבנים ב־193 יישובים ושכונות מגורים מסווגים על ידי המנהל האזרחי הישראלי כ"מוכנים לביצוע". ניתן להבין זאת כצווים שאין ניסיונות (משפטיים או אחרים) לערער עליהם ואשר ההכנות המנהליות לביצועם הושלמו. את יתר הצווים שטרם בוצעו מסווג המנהל האזרחי הישראלי או כ"בטיפול" (8,110 צווים) או כצווים מעוכבים בשל הליכים משפטיים (2,454). טבעו של ה"טיפול" המוזכר בקטגוריה הקודמת אינו מוסבר במערכת הנתונים עצמה ונותר לא ברור.

צווי ההריסה שטרם בוצעו מרוכזים בעיקר בנפת חברון (3,669 צווים), ואחריה נפות ירושלים (1,756), רמאללה (1,173) ובית לחם (1,145). ניתוח ראשוני של החלוקה הגיאוגרפית של הצווים מראה ריכוז גבוה במיוחד באזורים שידוע כי הם סובלים מרמות פגיעוּת גבוהות, כגון מסאפר יטא (נפת חברון), גוש עציון (נפת בית לחם) ואזור ההתנחלות מעלה אדומים (תוכנית E1). כן מצביע ניתוח זה על מתאם בין תפוצת הצווים למיקומם של כבישים ראשיים בשטח C: ככל שמבנה ממוקם קרוב יותר לכביש ראשי, האפשרות שיקבל צו הריסה גבוהה יותר.

בשל טבעה של מערכת התכנון שמיישמות הרשויות הישראליות בשטח C, למרבית הפלסטינים כמעט בלתי אפשרי להשיג היתרי בניה, והדבר מאלץ אותם לבנות בלי אישור ישראלי בניסיון למצוא מענה לצורכיהם, ועקב כך להסתכן בהריסה.[5] במסגרת מערכת זו פחות מאחוז אחד משטח C מיועד לפיתוח פלסטיני, ואילו כל האדמה הציבורית, הלכה למעשה (המכונה גם "אדמת מדינה") הושמה בתחומי השיפוט של התנחלויות ישראליות בלתי חוקיות. כן מונעות הרשויות הישראליות את פיתוחה של מרבית האדמה הפרטית בשטח C בנימוק שיועדה לשימוש חקלאי. ההגבלות המוחלות באמצעות מערכת זו מסכלות פיתוח קהילות ומגורים פלסטיניים, מגבילות גישת פלסטינים לשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך, מים ותברואה, ויוצרות שורה של סיכונים הגנתיים. בשנים האחרונות ניכרה גם התמקדות הולכת וגוברת בסיוע במימון תורמים הניתן לקהילות חלשות ופגיעות בשטח C – ב־2014 נהרסו 118 מבנים כאלה, לעומת 90 ב־2013.

מתוקף המשפט הבינלאומי מוטלת על ישראל, ככוח הכובש, החובה להבטיח כי צןרכיהם הבסיסיים של הפלסטינים ייענו וכי הפלסטינים יוכלו לממש את זכויות האדם שלהם, לרבות הזכות לרמת חיים נאותה, לדיור נאות ולחופש מאפליה. כן אוסר המשפט הבינלאומי על העברה או עקירה של אזרחים בתוך השטח הכבוש, העברת אוכלוסייה משטחו של הכוח הכובש אל שטח כבוש, והרס של רכוש פרטי או ציבורי. לדברי מזכ״ל האו״ם, "על ישראל לציית למשפט הבינלאומי, לתקן את חקיקת התכנון ונהליו, בכדי להבטיח – במיוחד – את חזקת המגורים ואת השתתפותם המלאה של פלסטינים. בנוסף על ישראל להימנע מיישום של גירושים וצווי הריסה המבוססים על מדיניות תכנון, חוקי תכנון ונוהגי תכנון מפלים ולא חוקיים."[6]