פורסם ביום 6 ספטמבר 2016
 במסגרת  

סקירה כללית: אוגוסט 2016

בתדרוך החודשי שלו למועצת הביטחון, ב־29 באוגוסט, ציין המתאם המיוחד מטעם האו״ם, לרגל יום השנה השני להפסקת האש בעזה, כי "חרף ההתקדמות שנעשתה בשיקום הנזק הפיסי, למרבה הצער אנו עדיין רחוקים מרחק רב מתיקון הנזק הפסיכו־חברתי שהותיר הסכסוך". החודש מדגיש גיליון המעקב ההומניטרי את הפגיעה הפסיכו־חברתית בילדים בעזה, שאחד מכל ארבעה ילדים בה (225 אלף) עדיין זקוק לתמיכה פסיכו־חברתית ו־33 אלף זקוקים לניהול מקרה ספציפי. עד לסוף יוני קיבלו יותר מ־63,008 ילדים שירותי תמיכה וייעוץ פסיכו־חברתיים, ו־1,542 ילדים קיבלו שירותי ניהול מקרה.

כחלק מ"מדיניות הבידול" המיועדת להפריד בין פלסטינים תושבי הגדה המערבית לפלסטינים תושבי עזה,[1] אוסרות הרשויות הישראליות על מעבר של פלסטינים אל עזה ומתוכה, ומאשרות באופן חריג רק מעבר של אנשי עסקים וסוחרים, מטופלים רפואיים ומלוויהם, ועובדי ארגונים בינלאומיים. ביולי נרשמה ירידה של 15% במספר היוצאים מעזה לעומת הממוצע החודשי במחצית הראשונה של 2016, ובכללה ירידה של 27% במספר של אנשי העסקים והסוחרים היוצאים. השנה ניכרה ירידה גם בשיעור האישורים של בקשות להיתרים עבור מטופלים רפואיים ומלוויהם, המבקשים לעבור במעבר ארז בדרכם למתקני בריאות מתקדמים יותר בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ובישראל.

כן חלה ירידה בשיעור האישורים של היתרים עבור עובדים מקומיים של ארגונים בינלאומיים בעזה – שיעור הסירובים עלה מ־3% בינואר ל־21% ביוני, ויותר ממאה בקשות נענו בסירוב. יש חשש שכתבי האישום שהגישה ישראל לאחרונה נגד שני עובדים מקומיים שהועסקו בעזה על ידי תוכנית הפיתוח של האו״ם וארגון World Vision International, ואשר הואשמו בהטיית כסף וחומרים לחמאס, עלולה להוביל להטלת הגבלות נוספות על המרחב ההומניטרי בעזה ולפגוע ביכולתם של ארגוני סיוע לתת מענה לצרכים קריטיים, במיוחד באמצעות עובדיהם המקומיים.

בגדה המערבית, לאחר ירידה משמעותית בהיקף ההריסות בחודש יוני, ניכרה ביולי ואוגוסט עלייה משמעותית במספרן. 94 מבין המבנים שנבחרו להריסה היו ממוקמים בקהילות פגיעות של בדואים ורועים בשטח C, ונהרסו או הוחרמו בנימוק של היעדר היתרים, אף שכמעט בלתי אפשרי להשיגם. כ־30 אלף פלסטינים גרים בקהילות כאלה ורובם חיים בצל סכנה של העברה בכפייה, בשל הסביבה הכופה שיוצרת המדיניות הישראלית. כמו כן ניעור מחדש החשש לקהילת סוסיא שבדרום הגדה המערבית, שיותר מ־170 מבנים בה מצויים בסכנת הריסה, לאחר שבחודש שעבר קטעו הרשויות הישראליות בפתאומיות את המשא ומתן עם נציגי הקהילה. בתדרוך החודשי שלו הזהיר המתאם המיוחד מטעם האו״ם כי "הריסת קהילה זו תציב תקדים מסוכן לעקירה ותחזק את התפישה שעל פיה ישראל שואפת לסיפוח בפועל של שטח C".

לדברי המתאם המיוחד מטעם האו״ם, "מימון בינלאומי וסיוע הזורם בלא הפרעות הם עורק חיים ליותר ממיליון פלסטינים ברצועה, הנאבקים לשרוד במצב הומניטרי קשה מנשוא". בקהיר, באוקטובר 2014, התחייבו מדינות תורמות לתרום לעזה 3.5 מיליארד דולר: לדברי הבנק העולמי, עד לסוף אוגוסט שולמו על פי הערכות רק 46% מסכום זה. תוכנית המענה ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש לשנת 2016, המתכננת להעניק לאחד מכל שלושה פלסטינים תמיכה בצורה כלשהי של סיוע הומניטרי, סובלת גם היא מתת־מימון חמור; נכון לאמצע אוגוסט נתרמו רק 32% מעלות הסיוע המתוכנן. הירידה במימון לתוכנית המענה האסטרטגי לשטח הפלסטיני הכבוש פגעה ביכולת הקהילה ההומניטרית ליישם מספר התערבויות חיוניות ולתת מענה לצרכים הומניטריים, שחשיבותם הקריטית נותרת בעינה לאור הכיבוש המתמשך והקיפאון המדיני. בהיעדר התחייבויות לתרומות נוספות ייאלצו ארגונים לצמצם את פעילויותיהם במחצית השנייה של 2016, צעד שפגיעתו תורגש בכל המגזרים ההומניטריים ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש, אבל בעזה באופן מיוחד.


[1]  המסמך "נוהל השתקעות תושבי איו״ש ברצועת עזה, דצמבר 2010", שנמסר לארגון גישה באפריל 2012, פותח במלים כדלקמן: "בשנת 2006 הוחלט על מדיניות בידול בין איו״ש ורצ״ע, זאת לאור עליית החמא״ס לשלטון ברצ״ע. המדיניות הנהוגה כיום היא צמצום המעברים בין האזורים".

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית