פורסם ביום 10 נובמבר 2017

הירחון ההומניטרי | אוקטובר 2017

מונא ושניים משבעת ילדיה, במשק בית עני שנפגע מהמחסור בחשמל ובמים. רפיח, רצועת עזה, אוקטובר 2017. © צילום: OXFAM
מונא ושניים משבעת ילדיה, במשק בית עני שנפגע מהמחסור בחשמל ובמים. רפיח, רצועת עזה, אוקטובר 2017. © צילום: OXFAM

משבר החשמל המתמשך והיעדר המימון להתערבויות בתחום המים, התברואה וההיגיינה הציבו 1.45 מיליון בני אדם בעזה בסכנת הידבקות במחלות המועברות במים, לרבות בעקבות הצפות. למרות פינויים של מתנחלים מאדמה בבעלות פרטית פלסטינית שעליה השתלטו, או שנתפסה רשמית לצורך הקמת התנחלויות או הרחבתן, הבעלים הפלסטינים ממשיכים להתמודד עם הגבלות חמורות על הגישה לאדמותיהם. 171 פלסטינים בארבע קהילות רועים בצפון בקעת הירדן מצויים בסכנת העברה בכפייה, לאחר שבג״ץ הישראלי אישר הריסות בתים. למרות ההתפתחויות החיוביות בכל האמור בהסכם הפיוס בין פתח לחמאס, טרם הוביל ההסכם לביטול האמצעים שגרמו להידרדרות האחרונה במצב ההומניטרי בעזה.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית

במסמך זה

מונא ושניים משבעת ילדיה, במשק בית עני שנפגע מהמחסור בחשמל ובמים. רפיח, רצועת עזה, אוקטובר 2017. © צילום: OXFAM

ב־1 בנובמבר העבירו רשויות חמאס את השליטה במעברי ארז, כרם שלום ורפיח לידי ממשלת ההסכמה הלאומית הפלסטינית. עד עתה זהו הצעד המעשי המשמעותי ביותר לקראת יישומו של הסכם הפיוס שעליו חתמו פתח וחמאס ב־12 אוקטובר 2017, בתיווך מצרי. ההסכם מצביע על הדרך לסופו האפשרי של הפילוג הפלסטיני מבית, בן עשר השנים, ולשיפור בתנאי החיים ברצועת עזה, לרבות אפשרות להסרת המצור הישראלי.

מונא ממלאת בקבוק של מים שאינם ראויים לשתייה ממכל בחצר ביתה / © צילום – Oxfam.

הפסקות החשמל שאורכן 20-18 שעות ביום, שנמשכו בכל רחבי רצועת עזה בחודשים ספטמבר ואוקטובר, ממשיכות לפגוע באספקת שירותים בסיסיים. במגזר המים, התברואה וההיגיינה, מאמציהן הממושכים של סוכנויות הומניטריות לספק ל־154 מתקנים קריטיים דלק חירום להפעלת גנרטורים הביאו בחודש ספטמבר לשיפור מוגבל במספר מדדי מפתח, לעומת חודשים קודמים. בכמות המים המוזרמים בצינורות שסופקה למשקי הבית ובתפקודם של מתקני ההתפלה ניכרה עלייה צנועה, וכן ניכרה ירידה קלה ברמות הזיהום של השפכים המוזרמים לים. ואף על פי כן נותרו מדדי ספטמבר נמוכים בהרבה מהסטנדרטים הירודים מלכתחילה שתועדו ברבעון הראשון של 2017.

חקלאים מבורקה מפנים סלעים שבהן השתמשו מתנחלים לחסום את הדרך אל אדמותיהם, בורקה, אוקטובר 2017 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים

תפיסת אדמות בבעלות פרטית פלסטינית לשם הקמת התנחלויות והרחבתן הייתה תופעה נפוצה בתחילת הכיבוש הישראלי. בשנים האחרונות נעשו מעשים אלה בעיקר על ידי מתנחלים, ללא היתר או הרשאה רשמיים, אבל לעיתים קרובות בהסכמתן בתמיכתן הפעילה של הרשויות הישראליות. אובדן הרכוש ומקורות המחיה, הגבלת הגישה לשירותים ושורה של סיכוני הגנה הנובעים מפעולות אלה יצרו ביקוש לסיוע ולאמצעי הגנה מצד הקהילה ההומניטרית.

عائلة بشارات وهي تقف أمام مسكنها الذي يواجه التهديد الوشيك بهدمه، مكحول، 18 تشرين الأول/أكتوبر 2017 © - تصوير مكتب الأمم المتحدة لتنسيق الشؤون الإنسانية (أوتشا)

באוקטובר פסק בג״ץ בתיקים בקשר לארבע קהילות פלסטיניות בצפון בקעת הירדן, והכריע בעד הריסות בנימוק של היעדר היתרי בנייה, שאותם מעניקות הרשויות הישראליות לפלסטינים רק לעיתים נדירות. כתוצאה מכך מרחפת סכנת הריסה מעל יותר ממאתיים מבנים, ש־26% מהם נבנו במימון תורמים, בקהילות מַכּחוּל, חומסה אל־בקעיה, אל־פארסייה אחמאייר ואל־פארסייה – נבעה אל־ר׳זאל. על פי הערכות, 171 בני אדם, שיותר מ־50% מהם ילדים, מצויים בסכנת עקירה מיידית. הריסות או סכנת הריסות, בצד מדיניות תכנון מפלה שבגינה בלתי אפשרי לפלסטינים תושבי שטח C להשיג הרשאה לבנייה, נמנות עם סוגי המדיניות הישראליים שזוהו על ידי מזכ״ל האו״ם כגורמים היוצרים סביבה כופה, המפעילה על פלסטינים לחץ לעזוב את קהילותיהם ויוצרת סכנה של העברה בכפייה.