פורסם ביום 8 יוני 2020
 במסגרת  

הגבלות גישה הנאכפות זה זמן רב ממשיכות לפגוע בתנאי החיים של פלסטינים בגדה המערבית

במאמץ להכיל את התפשטות COVID-19 הטילו ממשלות ברחבי העולם הגבלות גורפות על חופש התנועה של בני אדם, ואלה גרמו לשיבושים קשים בחייהם. השטח הפלסטיני הכבוש אינו יוצא מן הכלל: הן הרשויות הישראליות והן אלה הפלסטיניות נקטו בו צעדים כאלה. אך באזור זה, האמצעים שננקטו החריפו הגבלות גישה שהרשויות הישראליות מטילות זה זמן רב.

בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, תנועת פלסטינים מוגבלת על ידי מערכת מרובדת של אמצעים פיזיים ומנהליים. אמצעים אלה כוללים מכשולים פיזיים, לרבות מחסומים; דרישות בירוקרטיות ומנהליות, כגון היתרים; והגדרת שטחים כשטחים מוגבלים או סגורים, לרבות "שטחי אש". במידות משתנות, הגבלות התנועה האלה מונעות גישה לשירותים ולמשאבים; משבשות חיי משפחה וחברה; פוגעות במחיה; ופוגעות ביכולתם של ארגונים הומניטריים להושיט עזרה לנזקקים.

הרשויות הישראליות הצדיקו רבות מההגבלות האלה בשיקולי ביטחון, הכוללים לעיתים קרובות הגנה על התנחלויות שהוקמו ברחבי הגדה המערבית, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי.

בשני העשורים האחרונים פיתחו הרשויות הישראליות רשת כבישים משנית המשרתת פלסטינים וכוללת כחמישים מנהרות ומעברים תחתיים, שחיברו מחדש יישובים פלסטיניים שנותקו על ידי מכשולים והקלו את ההשלכות של כמה מהגבלות התנועה. אלא שפיתוחה של רשת זו הצריך הפקעה של רכוש פלסטיני פרטי וציבורי, כפה אילוצים על התכנון המרחבי ובה בעת תרם לפיצולה של הגדה המערבית.

מאמר זה מציג את ממצאיו של הסקר האחרון שבדק מכשולי תנועה בגדה המערבית, ומפנה זרקור אל ההשלכות של הגבלות הגישה על קהילה פלסטינית במערב נפת רמאללה ועל חקלאים שגדר ההפרדה חוצצת בינם לבין אדמות שבבעלותם. זהו הראשון בסדרת מאמרים המתמקדים בהשלכות ההומניטריות של הגבלות גישה בגדה המערבית.

ירידה של 16% במספר מכשולי תנועה

ב־15 השנים האחרונות מיפה משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים באופן שוטף את המכשולים הפיזיים הפוגעים בתנועת פלסטינים בתוך הגדה המערבית, לרבות בירושלים המזרחית, כדי לזהות את ההשלכות ההומניטריות שלהם ולאפשר לתת להם מענה מתואם.

הסקר המקיף האחרון נערך בינואר-פברואר 2020. ממצאיו הצביעו על ירידה של 16%, מ־705 ל־593, במספר הכולל של מכשולי קבע (מחסומים, תלוליות עפר, שערי דרך וכו׳) לעומת הסקר הקודם, שנערך ביולי 2018.

פרטים על מכשולים אלה, לרבות תיאור קצר וצילום של כל אחד מהם זמינים לעיון במפה האינטראקטיבית באתר האינטרנט של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.

כ־70% מהירידה מאז הסקר הקודם (79 מתוך 112 מכשולים) נבעה מכך שמשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים הסיר מהרשימה מכשולים שזוהו כבעלי "השלכות זניחות" על תנועת בני אדם, בעקבות בדיקה מקיפה של הנתונים שנאספו. אלה כוללים בעיקר מכשולים החוסמים דרכים שעבורן נפתחה דרך חלופית באורך דומה ותלוליות עפר שיושרו ואפשרו מעבר כלי רכב מעליהן.

הסקר אישר את המגמה שנצפתה בשנים האחרונות, שבה מכשולים מקובעים, כמו חסמי כבישים ותלוליות עפר, מוחלפים במכשולים "גמישים", כגון "מחסומים חלקיים" ושערי דרכים הנותרים פתוחים במרבית הזמן אבל ניתן לסגור אותם בכל עת. "מחסומים חלקיים" מאוישים רק מעת לעת, או מאוישים באנשי ביטחון הנמצאים במגדל, ולא על הקרקע. הסקר זיהה בסך הכול 108 מחסומים כאלה, גידול של 73 לעומת הסקר הקודם. במהלך השנה שעברה (אפריל 2019 – מרס 2020) תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 1,064 הזדמנויות שבהן אוישו מחסומים חלקיים כאלה ואנשי הסגל בהם ערכו בדיקות בשטח.[1] בנוסף זוהו בסקר 154 שערי דרך שניתן לפתוח ולסגור בכל עת על סמך קריטריונים שקובעים מפקדים צבאיים. יחד, המחסומים החלקיים ושערי הדרך היוו כמעט מחצית מכלל המכשולים שמופו.

מגמה זו של שימוש במכשולים "גמישים" יותר תואמת גם את פרישתם המהירה יותר של מחסומי פתע אד־הוק (שלא נכללו במניין המכשולים) על דרכים מרכזיות למשך שעות אחדות בכל פעם. במהלך 12 החודשים האמורים פרשו כוחות ישראליים יותר מ־1,500 מחסומי פתע.[2]

בעקבות השינוי פחתה רמת השיבושים בחיי היומיום של פלסטינים. המכשולים מהווים חלק ממערכת שליטה המתירה תנועה חלקה יחסית של בני אדם וכלי רכב, ועדיין משמרת את היכולת להטיל במהירות סגר על שטח נתון, על סמך החלטה של מפקד צבאי (ראו מקרה חקר בכפר דיר ניד׳אם להלן).

אולם, למגמה זו יש כמה יוצאים מן הכלל משמעותיים. בירושלים המזרחית ובחלקי הגדה המערבית שגדר ההפרדה חוצצת בהם בין אנשים לבין אדמותיהם, עדיין חולשים על הגישה מחסומים המאוישים בקביעות ודרישות קבע להיתרים.

מכשולים המאוישים דרך קבע משמעותיים גם במרבית שטח העיר חברון הנתון לשליטת ישראל (H2), המופרד מיתר העיר על ידי 101 מכשולים (שהם 17% מכלל המכשולים), לרבות 32 מחסומים. על תנועת כלי רכב פלסטיניים בתחומי H2 מוטלות הגבלות קשות; באזורים מסוימים גם גישת הולכי רגל מוגבלת לתושבים בלבד.[3] עם זאת, בשנה האחרונה החילו הרשויות הישראליות הקלות בכמה מההגבלות האלה, ומעת לעת אף פתחו מספר שערי דרכים, וכן העניקו היתרים מיוחדים המאפשרים כעת לכמה עשרות משפחות להגיע לבתיהן במכונית.

סגירת כניסות לכפרים: המקרה של דיר ניד׳אם

אחת המטרות של הצבת מכשולים "גמישים" היא חסימה של אחת או יותר מהכניסות העיקריות לקהילות שבהן גרים אנשים שביצעו, בפועל או על פי החשד, פיגועים נגד ישראלים, או שאבנים או בקבוקי תבערה מושלכים מהן באופן קבוע על כלי רכב ישראליים. חומרתן של התרחשויות אלה משתנה (מסגר מוחלט ועד לבדיקות קפדניות של כלי רכב) והן עלולות להימשך בין כמה ימים למספר שבועות, שבמהלכם התושבים נאלצים לחצות מכשולים ברגל או לנסוע בדרכים עוקפות.

דיר ניד׳אם (שאוכלוסייתו מונה 900 נפש) הוא אחד מ־11 כפרים במערב נפת רמאללה, הצמוד להתנחלות הישראלית חלמיש. שלוש דרכים מובילות אל הכפר: אחת מהן, דרך כביש 450, עוברת לצד ההתנחלות והנסיעה בה מצריכה מעבר במחסום, ואילו הנסיעה בשתי הדרכים האחרות מצריכה מעבר בשער דרך (ראו מפה). הצבא הישראלי סוגר שערים אלה לעיתים תכופות, בטענה שילדים מהכפר מיידים אבנים על מכוניות של מתנחלים הנוסעות בכביש 465. דיר ניד׳אם חווה גם שיעור גבוה של מבצעי חיפוש ומעצר: ב־2019 ביצעו כוחות ישראליים 24 מבצעים כאלה, ובהם עצרו 39 פלסטינים, יותר ממחציתם ילדים.

מוניר חסן תמימי הוא אב לארבעה, תושב הכפר הסמוך א־נבי סאלח. "בני הבכור מוחמד בן 16; הוא לומד בתיכון בדיר ניד׳אם, במרחק של כמה קילומטר מדרום לא־נבי סאלח. הוא הולך לשם כל בוקר, מלווה במורה מהכפר שלנו שמלמד בבית הספר. גם כשהשערים על הכביש המוביל לכפר פתוחים, הגישה בלתי צפויה, כי לעיתים קרובות מאיישים את השערים חיילים שמתשאלים את הבן שלי ועושים עליו חיפוש. מוחמד מפסיד שיעורים כי זה גורם לעיכובים ארוכים. בדרך חזרה הביתה הוא הולך בדרך כלל ארבעה קילומטר ברגל כשאין מי שייתן לו טרמפ: אני דואג לו כשהוא הולך לבד בכביש ונאלץ לעבור לבד בשער."

שער הדרך החולש על הגישה לדיר ניד׳אם, 20 בפברואר 2020. צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטרייםב־6 בפברואר פתחו פלסטינים באש ופצעו חייל ישראלי ליד התנחלות אחרת באזור (דולב), ולאחר מכן הודקו הגבלות הגישה לדיר ניד׳אם. בנוסף על נוכחות מוגברת של הצבא הישראלי בכניסה לכפר, האמצעים שננקטו נעו מסגירה של אחד השערים או שניהם למשך שעות אחדות מדי יום ועד להטלת סגר מוחלט על הכפר. כדי לעשות זאת, נסגרים הן המחסום והן השער, והשער נחסם בעפר כדי למנוע גישת הולכי רגל דרכו. גם על הכפרים האחרים בסביבה הוטלו הגבלות גישה, שפגעו על פי הערכות ב־30 אלף תושבים פלסטינים.

גם מבצעי החיפוש והמעצר הוגברו בשני החודשים הראשונים של 2020, שבמהלכם תועדו 14 תקריות, יותר ממחצית ממספרן בשנת 2019 כולה.

"מאז תחילת השנה מוחמד נשאר בבית יותר מחודש, כי הטילו סגר מוחלט על דיר ניד׳אם. ניסיתי לדאוג לו למורים פרטיים, אבל אין לי מספיק כסף לזה", הוסיף מוניר תמימי.

בנוסף על השיבושים הנגרמים לתלמידים ולמורים הנוסעים לכפר מדי יום מכפרים שכנים, סגירת השערים משבשת גם את גישתם של תושבי דיר ניד׳אם לשירותי בריאות ולמחיה, ונודעה לשיבושים אלה השפעה לא מידתית על ילדים, קשישים ובעלי מוגבלויות. חנויות ובתי עסק, שהם מקור ההכנסה העיקרי של הקהילה, נפגעים מן ההטיה הכללית של תנועה פלסטינית הלאה מהכפר. כיוון שהסגרים בלתי צפויים, אורחים נרתעים מביקור בקהילה וחיי המשפחה של החברים בה נפגעים.

גדר הפרדה עודנה המכשול הפיזי העיקרי בפני תנועת פלסטינים בגדה המערבית

סקר המכשולים הפיזיים שביצע משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים אינו כולל את ההגבלות הקשורות לגדר ההפרדה, שהיא עדיין המכשול העיקרי בפני תנועת פלסטינים בתוך הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית. רוב החקלאים הפלסטינים עם אדמות בין גדר ההפרדה לבין קו הירוק, אזור המכונה "מרחב התפר", חייבים להשיג מהרשויות הישראליות היתרים מיוחדים כדי לגשת לקרקע. דרישה זו חלה גם על בני משפחה ופועלים בתחום החקלאות.[4] בשנים האחרונות נצפתה ירידה ניכרת בהקצאת היתרים אלה, בעוד קובץ פקודות קבע חדש שפורסם בספטמבר 2019 מגביל את מספר הימים בשנה שבהם ניתנת לחקלאים גישה לאדמותיהם על סמך גודל החלקה וסוג הגידולים.[5]

חקלאים שבקשתם להיתרים אושרה צריכים לעבור בשערים ייעודיים. בעונת המסיק 2019 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים 74 שערים וחמישה מחסומים שיועדו לגישת חקלאים. מבין אלה, 11 בלבד נפתחים מדי יום, עשרה נפתחים ליום או לכמה ימים במשך השבוע ובמהלך עונת המסיק, ורובם, 53 במספר, נפתחים רק בעונת מסיק הזיתים.

לאחרונה, בשל האמצעים החדשים שהוחלו בהקשר של משבר COVID-19, הוגבלה עוד יותר גישת פלסטינים לאדמות שבין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק. דיווחים מהשטח מצביעים על כך שהרשויות הישראליות הקפיאו את מרבית ההיתרים שניתנו בנפות ג׳נין, טול כרם, קלקיליה וסלפית. אזורים אלה מניבים את מרבית התוצרת החקלאית הפלסטינית ב"מרחב התפר", משום שבנוסף על עצי זית מגדלים בהם גם גידולים חקלאיים אחרים ודגנים, וכן בשל טבעה הפולשני במיוחד של גדר ההפרדה באזור. ב־4 במאי שלח ארגון זכויות האדם הישראלי "המוקד לזכויות הפרט" מכתב דחוף לראש המנהל האזרחי, ובו דרש כי הצבא יבאר מהי מדיניותו הרשמית באשר לגישה ל"מרחב התפר" במשך משבר COVID-19; את הפשרתם המיידית של ההיתרים, ככל שיוקפאו; וכן את פתיחתם מחדש של כל השערים שנסגרו באופן שרירותי.[6]

מאז תחילת מאי הורשו חקלאים פלסטינים שבבעלותם אדמות ב"מרחב התפר" באזור קלקיליה להגיע שוב לאדמותיהם. עם זאת, בנפות ג׳נין, טול כרם וסלפית הגישה נותרה מוגבלת בשל הקפאתם המתמשכת של היתרים ואי־פתיחתם של שערים חקלאיים.

סיפור אישי: "לא יכולתי לקטוף את יבול הטבק שלי כי לא קיבלתי אישורים עבור הפועלים שלי"

תייסיר עמארנהבגיליון ינואר-פברואר של הירחון ההומניטרי נכלל  מאמר על תייסר עמארנה, חקלאי פלסטיני שבבעלותו אדמה בשטח 230 דונם בעכאבה, כפר עם 345 תושבים בנפת טול כרם ש־88% מ־2,200 הדונם שבבעלות תושביו ממוקמים ב"מרחב התפר". במהלך פרק זמן של חודש, בין 22 במרס ל־20 באפריל 2020, בשיאם של אמצעי החירום בגין COVID-19, הוקפאו כל שבעים ההיתרים התקפים בעכאבה, למעט ההיתר של תייסיר. ב־21 באפריל ניתנו לחמישה חקלאים נוספים היתרים שתוקפם לחודש אחד בלבד, עד 20 במאי.

לדברי תייסיר, "אמנם אני תושב עכאבה היחיד שהיה לו מספיק מזל לקבל היתר לכל החודש ההוא, אבל לא יכולתי לקטוף את יבול הטבק שלי כי לא הצלחתי להשיג היתרים לפועלים. המצב מתסכל במיוחד כי פלסטינים שעובדים בישראל מתגנבים הלוך וחזור דרך פרצות בגדר [ההפרדה]; בסביבות עכאבה יש לפחות חמש פרצות כאלה. ובאותו זמן, אנחנו לא יכולים להשיג לעצמנו, למשפחות שלנו או לפועלים היתרים רק כדי להגיע לאדמותינו שבגדה המערבית! עוד לפני ההגבלות החדשות, הרבה חקלאים בעכאבה לא הצליחו לחדש השנה את ההיתרים שלהם, כי התחילו לקשר בין היתרים לבין גודל החלקה, ואחר כך להגביל את מספר הפעמים שבהן אפשר להיכנס עם כל היתר."

בסופו של דבר שכרתי פועלים חדשים ואני משלם להם שכר כפול מהשכר הרגיל. זו הייתה הדרך היחידה להציל את יבול הטבק שלי. לאחרים היה פחות מזל. אני מכיר ארבעה חקלאים שלא השיגו היתרים בגלל ההגבלות החדשות ואיבדו את יבול הבצלים שלהם, בשווי של אלפיים שקל לדונם בערך".

המלצות

המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי מחייבים את ישראל להבטיח תנועה חופשית של פלסטינים בתוך השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות ירושלים המזרחית, ולאפשר להם לממש במלואן את זכויות האדם התלויות בתנועה כזו, במיוחד הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי חיים נאותים. החרגות ממחויבות זו מותרות רק משיקולים הכרחיים של ביטחון או בריאות הציבור, כגון המגפה הנוכחית; בנוסף אסור שיגרמו לאפליה מנימוקים אסורים, יגרמו נזק לא מידתי לזכויות אדם אחרות או יהוו ענישה קולקטיבית.[7]

כפי שתועד בסקר של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, בשנה האחרונה החילו הרשויות הישראליות מספר הקלות בהגבלות על חופש התנועה של פלסטינים, לרבות בהסרת מכשולים פיזיים מסוימים ובהחלפת מכשולים "קשיחים" במכשולים "גמישים" יותר שניתן להשאיר פתוחים. עם זאת, על הרשויות הישראליות לעשות יותר כדי להבטיח שמכשולים קיימים, אשר אינם עומדים בדרישות המשפט הבינלאומי, יפונו או ייפתחו.

במיוחד על הרשויות להימנע מהטלת סגר על כפרים פלסטיניים שלמים לאחר תקיפת ישראלים, אלא אם סגר כזה הכרחי משיקולים ביטחוניים; כפי שמזכ״ל האו״ם הדגיש בשנת 2017, אמצעי זה "עשוי להוות ענישה קולקטיבי", שהמשפט הבינלאומי אוסר עליה בתכלית האיסור.[8]

לבסוף, כפי שקבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות הדעת המייעצת שלו משנת 2004, על ישראל לפרק את אותם קטעים של גדר ההפרדה העוברים בשטח הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית. בינתיים יש לבטל את משטר השערים וההיתרים הנלווה לגדר ההפרדה, כדי לאפשר לפלסטינים גישה חופשית לאדמותיהם שבתוך "מרחב התפר".


[1] זוהי ככל הנראה הערכת חסר, אף שהנתון מבוסס על מידע שנמסר על ידי רשת נרחבת של מודיעים מרכזיים.

[2] שם.

[3] לסקירה כללית של המצב באזור H2 ראו משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, "שלילת כבוד האדם: חיי פלסטינים באזור ההתנחלות בעיר חברון", הירחון ההומניטרי, ינואר-פברואר 2020.

[4] באזורים מסוימים פלסטינים יכולים להגיע לשטח סגור באמצעות אישור בעל־פה מהרשויות הישראליות, נוהל המכונה "תיאום מוקדם".

[5] על פי נתונים רשמיים שהגיעו לידי הארגון הישראלי "המוקד להגנת הפרט", שיעור האישור של היתרים לבעלי אדמות צנח מ־76% מהבקשות ב־2014 ל־28% ב־2018 (עד 25 בנובמבר). בתקופה ההיא ירד שיעור ההיתרים שניתנו לפועלים בתחום החקלאות מ־70% ל־50% מתוך כלל הבקשות.

[7] הזכות לחופש התנועה בתוך שטח שבו אדם שוהה באופן חוקי קבועה במספר אמנות בתחום זכויות האדם שישראל חתומה עליהן, החלות בשטח הפלסטיני הכבוש, לרבות סעיף 12 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.

[8] Report by the Secretary General, Human rights situation in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, A/HRC/34/38, April 2017, para. 32-33.

הנוסח המחייב והמלא הוא המקור בשפה האנגלית